רחוק ונבצר עד לאימה

כבר בפיסקת הפתיחה של הספר "פגישה עם משורר" מנסחת לאה גולדברג את הלגיטימציה לפרויקט ההנצחה שלה למשורר אברהם בן-יצחק: אם לא היא תוציא אותו אל הפועל, יזכור העולם את בן-יצחק מבעד לידיהם הגסות של "אלה שאין נגיעתם עדינה", אותם שממילא לא הכירו אותו באמת, ומקרוב. עם צאתו של "פגישה עם משורר" במהדורה מחודשת

יצהר, רדי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יצהר, רדי

פגישה עם משורר, מאת לאה גולדברג, הוצאת ספרית פועלים (הוצאה מחודשת, 2009)

יופיו של הספר הזה כובש את הקורא - אותי, מכל מקום - בכל פיסקה ופיסקה. "עודני זוכרת אותו בעומדו כפוף מעט בפינת הרחובות בן-יהודה ומאפו שבתל-אביב, מאחוריו הגן העזוב שבקרן הרחובות הללו, היום הבהיר מתעמעם ונוטה לערוב, והוא עומד ומדבר על שירה". האיש הכפוף הוא אברהם בן-יצחק ("סונה"); האשה הזוכרת היא לאה גולדברג; והטקסט הוא "פגישה עם משורר" - ספרה של ל"ג שראה אור ב-1952 וגלגולו האחרון במהדורה החדשה שיצאה בספטמבר האחרון ב"ספרית פועלים".

כדי לחרוג מהנאת הקריאה הבלתי-אמצעית ולחשוף את התהליכים המורכבים המתרחשים בספר הזה נדרש, במובן מסוים, "להתגבר" על היופי הזה ולחפור קצת מעבר לו. כי מותר ומותר לאהוב, אבל אפשר לאהוב כך, ואפשר כך. אפשר לקרוא את המסה הסיפורית הזאת "כהלך התם", כאילו "פשוטים הדברים" כפי שהבטיחה גולדברג ב-1943; ואפשר, לחלופין, לקרוא אותה לאורן של שורות מאוחרות יותר, גם אם זכורות פחות: "הזיכרון שלי בהיר כמעיין. / במעיין בהיר נשבר הכל. / שמ? ופניך שבורים לרסיסים" (מתוך "עם הלילה הזה", 1964). זיכרו בבקשה את השורות האלה.

"הוא לא רצה שידובר בו ברבים", זה משפט הפתיחה המסמן, במהופך, את הפרויקט המוצהר של גולדברג בטקסט שלפנינו: לדבר בו, כלומר באברהם בן-יצחק, ברבים, כלומר בטקסט פומבי. להוציא אותו לאור, לומר את מה שענוותו מנעה ממנו לומר בעצמו, בחייו: הנה אני, אדם גדול ומשורר דגול, אברהם בן-יצחק. פיסקת הפתיחה, מהפסקאות הארוכות ביותר במסה הזאת, מגוללת את נפתוליה של הכותבת בבואה להפר אותו צו-ענווה, את נחבאותו אל הכלים. הנה לפנינו משורר מת, שאילו חי כעת וקרא את הדפים האלה היו פניו לובשים "אותה ארשת של דאבון ושאט כאחת"; והנה אני, תלמידתו, חוטאת בהפרת צוואתו הלא-כתובה.

אבל פיסקת הפתיחה היא גם האפולוגיה של המחברת. המלה הראשונה במשפט הרביעי, "אך", מעבירה אותנו מן האיסור אל ההכשר להפרתו: הנה אני עושה, כמעט בעל כורחי, את המעשה הזה. כי מן הזכות "להיות בקרבתו שנים רבות" ולקבל מידיו "אוצר יקר" נובעת החובה שאין ממנה פטור: לכתוב את דיוקנו, לסכם את חייו, להביא את דבריו, להציג את תבונתו, לשרטט את ענוותו; שהרי לא יעלה על הדעת ש"אוצר זה יישאר ברשות היחיד, ואי-אפשר שיחלוף וישתכח כשנחלוף ונישכח מלב אנחנו".

בפיסקת הפתיחה, אם כן, מנסחת לאה גולדברג את הלגיטימציה לפרויקט ההנצחה הזה: אם לא היא תוציא אותו אל הפועל, יזכור העולם את בן-יצחק מבעד לידיהם הגסות של "אלה שאין נגיעתם עדינה", אותם שממילא לא הכירו אותו באמת, ומקרוב. כך היא מציבה את עצמה לעומת אותם גסי-ידיים - כנפש שנגיעתה עדינה, כמי שהיתה בין אלה ש"נזדמנו עמו" וזכו "לשמוע מפיו את דבריו הנפלאים", כמי שנהנתה מקירבה אישית ובלתי-אמצעית למושא הדיוקן.

שהרי כזה הטקסט שלפנינו: מעשה של דיוקן. המסה הסיפורית כתובה כמעין שיטוט אסוציאטיבי בין זיכרונותיה של גולדברג מבן-יצחק. "כמעין", שכן קריאה חוזרת (ואטית) בטקסט מבהירה לנו שצביונו האקראי, ההבזקי והאינטואיטיבי נברא באופן מחושב וקפדני. אם הקריאה הראשונית מעוררת בנו תחושה של "שיחתיות" בלתי אמצעית, כאילו משוטטת הדוברת ותועה בנבכי זכרונה מתמונה לתמונה, משיחה לשיחה, הרי שבקריאה נוספת מתגלים הרבדים הנוספים ונחשפת האירוניה המשוקעת בטקסט. אפילו החריזה בשיר "הנה פני? בהלת-סרוב" אינה ניכרת במבט ראשון (אני החמצתי אותה ארבע פעמים לפחות).

התחכום המוסווה בטקסט הזה מחייב את קוראיו "לעשות עבודה". באמצעות פואטיקה אנטי-ליניארית ואנטי-קוהרנטית מכריחה אותנו גולדברג לקשור בעצמנו בין הבלחות הזיכרון השונות המרכיבות את הטקסט הזה ולברר אם אכן, כמאמר הקלישאה, יש כאן שלם הגדול מסך חלקיו. כשבן-יצחק מדבר על גיתה, לדוגמה, מדמה גולדברג שהאיש שמולה הוא גיתה, אשר "מנופף ידו להדגים את פסוקו" - ומיד אנחנו נזכרים בקשריו של בן-יצחק עם האישים "שהתוו את דיוקנה הרוחני של אירופה" - דמויות כגון ג'ויס ושניצלר. ובעוד חמישה עמודים, כשנפגוש את ניטשה ואת רילקה, ונקרא כי "על ניצ'שה היה מדבר לעתים קרובות למדי, ולא כעל פילוסוף, אלא כעל סימפטום של תקופה", נבין מיד כי לא (רק) בניטשה מדובר, אלא (גם) בבן-יצחק; שהרי כבר קראנו כי "כל ישותו הביעה לא גיל, אלא תקופה... תמצית של דור, תמצית תקופה והאצלתה באישיות אחת".

אז נדע גם כי לא איש פרטי לפנינו, אלא איקונה, גיבור מיתי. ואיזהו הדור המשתקף בדמותו של אב"י? דורו באירופה, כמובן. בן-יצחק נושא (ומבטא) את הצופן הגנטי של ההשכלה האירופית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. כי על פניו של הדור המקביל בארץ ישראל כבר למדנו מנזיפתה-קובלנתה, ש"אילו היתה לנו אינטליגנציה המדברת עברית..." שהרי בן-יצחק עצמו, שעולמו "כל כך רחב" וידיעותיו "כל כך רבות ומגוונות", הוא התשליל של רוב הסופרים הישראלים, וזו הסיבה שהוא חש עליונות כלפיהם, והם - מרירות כלפיו.

בן-יצחק, בטקסט הזה, הוא דברים רבים, ולא כולם טובים. יש בו משהו מן המיזנתרופ המתנשא: "רחוק ונבצר עד-לאימה". אבל בראש ובראשונה הוא המשורר הגדול: בצפירתה של מכונית כיבוי האש הוא שומע "יללת תן עשוי מתכת"; וכשהוא הוגה את המלה הגרמנית Krieg (מלחמה) היא בוקעת מפיו "איומה כקול אזעקה", ממש כאילו היתה אונומטופיאה. מהותו, בעצם, היא המשוררות, כפי שמבהיר שמו של הספר הזה. "ביחסו לכל עץ, לכל צמח, היה תמיד משורר" - ולכן אפילו דיוקנו נאמן ומדויק יותר כאשר הוא משורטט בשיר ("הנה פניך בהילת-סירוב" - יצירת מופת בזכות עצמה).

העולם הוא עצים ומכוניות כיבוי ואנשים ומקומות, וגולדברג מתבוננת בו מבעד לעיניו של בן-יצחק. וכך, לאט לאט, היא מפנימה את נקודת המבט שלו. הדבר נכון גם לראייה כפשוטה - היא מספרת שכאשר ראתה בפעם הראשונה את הדיוקן העצמי האחרון של רמברנדט, "לא יכולתי לראותו אלא בעיניים שלו"; אבל הפנמת מבטו מתרחשת גם במובנים רחבים ועמוקים יותר של "ראייה".

לאמיתו של דבר מאמצת גולדברג בהדרגה את תודעתו של בן-יצחק. תהליך זה, שנרמז בעצם סגנון הכתיבה, מחוזק באנלוגיות השונות, המפורשות והמוסוות, בין השניים. הנה היא מתפעלת מהזיכרון הפנומנלי שלו, אבל של מי הזיכרון האבסולוטי הכותב את המסה הזאת תוך ציטוט בלתי פוסק של שיחות ומראות? של לאה גולדברג, כמובן. "הזיכרון שלי בהיר כמעיין", זוכרים? כך מתעצבת - לא בכרוזים ובשלטי חוצות אלא בנתיב טקסטואלי מורכב ועדין ומרומז - דמותה כיורשת. וכך, לנוכח דמותו של בן-יצחק, נרקם הדיוקן הנוסף, דיוקן המראה בטקסט הזה, דיוקנה של לאה גולדברג.

הנה אנו לומדים כי בערוב ימיו החל בן-יצחק לדבר אליה "דברים היוצאים מן הלב וההולכים ישר אלי - בחמימות שלא ידעתיה עד אז". ואפילו בשעת גסיסתו, כשמחשבותיו טרודות מן הסתם בגופו הדועך ובמותו הקרב, הוא שואל אותה אם לא קשתה עליה נסיעתה אליו. כל אלה מרככים כמובן את דיוקנו הקשה, אבל חשובה לא פחות פעולתם בשרטוט דיוקנה ובהיפוך היחסים ביניהם - תהליך שבו הופכת גולדברג מבת חסות לאם: היא מטפלת בו, והוא מגלה כלפיה חמימות ואפילו צל-צלה של הערצה. בתהליך הזה, האטי והמורכב, מתחלפת הערצתה באמפתיה מסויגת, אינטימית, המכילה את האומץ לבקר. אם פעם "ביחסי אליו הבינותי את פירוש המלה העברית יראת הכבוד" הרי עתה "הייתי שואלת בנפשי, האומנם מרגיש הוא בכלל בקיום זולתו על ידו, או אינו אלא משתמש בו כבזוג אוזניים קשובות". כך מהפכת גולדברג את יחסי הכוחות והתלות, ובמהלך זה של ניתוץ הדיוקן היא מכוננת את עצמה, את דיוקנה שלה.

במסה שלפנינו, אם כן, משרטטת לאה גולדברג, במוצהר, את דיוקנו של בן-יצחק; אבל בה בעת היא מציירת את דיוקנו של בן-יצחק המצייר דיוקנאות נוספים; ואם לא די בכך, מפעם לפעם היא משרטטת את דיוקנו המשרטט את דיוקנה שלה. "אפקט המראה" הקיים בכל מעשה דיוקן משתכלל כאן לכדי מהלך מורכב, מרובד ומאתגר, המסתווה מאחורי היופי הרב הטווי בטקסט הזה. הענווה, מוטיב חשוב ומרכזי במסה הזאת, היא צעיף שעלינו להסירו בעדינות. כי גולדברג זוכרת היטב את דבריו של בן-יצחק על אחד מידידיהם: "איך יכול אדם צנוע כל כך להתחיל כמעט כל פסוק מפסוקיו במלים ?ואני אומר לכם'?". את "פגישה עם משורר" היא מתחילה באותה מלה הרחוקה כל כך מן האגו: "הוא".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ