"אבדות" מאת לאה גולדברג | למלך אין בית

על רקע סיפורת הדוחה את הקיום היהודי בגולה ומציגה את העלייה לארץ כפסגת החלום הציוני, שיבתו של גיבור "אבדות" היא שיבה כפויה, והיא נרמזת כחלק מן האבדות שאתן נאלצות להתמודד דמויותיו הראשיות של הרומן

אברהם בלבן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אברהם בלבן

אבדות

לאה גולדברג. ספרית פועלים, 380 עמ', 88 שקלים

לאה גולדברג ידועה לקהל הקוראים בעיקר כמשוררת, אבל מהדורות חדשות שיצאו בשנים האחרונות לרומן הראשון שלה, "מכתבים מנסיעה מדומה" (שנדפס לראשונה ב-1937), ושל "והוא האור" (1946), גילו כי היתה גם סופרת פורייה. פרסום הרומן הגנוז "אבדות" מבהיר היטב כי המחברת, לפחות בראשית הקריירה הספרותית שלה, ראתה בסיפורת כלי ביטוי מרכזי לא פחות מאשר השירה.

לאה גולדברג, שילדותה ונעוריה עברו עליה ברוסיה, למדה פילולוגיה באוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין בשנים 1930-1932, והשלימה את כתיבת הדוקטורט שלה בסמינר האוריינטלי של אוניברסיטת בון. כשהגיעה ארצה, בראשית 1935, כבר היתה משוררת מוכרת למדי ואברהם שלונסקי מיהר לצרף אותה לחוג המשוררים שסביבו. אבל לא כשלונסקי ואלתרמן, שהגיעו ארצה כילדים והיו נתונים להשפעתה העזה של התנועה הציונית, של האתוס שלה ושל מאבקיה - גולדברג הגיעה כאשה צעירה, שתרבותה וספרותה של אירופה זורמת בדמה. מה יכלה תל אביב של שנות ה-30 להציע לצעירה הזאת? המתח שבין המולדת הראשונה לזו המאומצת נרמז שוב ושוב בשיריה של גולדברג (זוכרים את שירה הנפלא, "תל אביב 1935"?) ברומן "אבדות", שגולדברג שקדה עליו בשנותיה הראשונות בארץ, עומד המתח הזה במרכז הבמה.

העניין ברומן נובע בין השאר ממקומו המיוחד בסיפורת העברית של המחצית הראשונה של המאה ה-20. על רקע סיפורת המלווה את הניסיון לטפח בארץ ישראל "יהודי חדש", מביע גיבור "אבדות" ספק גמור באמונה הציונית שאפשר להפוך את יהודי העיירה המזרח-אירופית לחקלאים גאים בקיבוצי הגליל. במובן זה קרובה כאן לאה גולדברג הצעירה בעיקר לסיפורת של ברנר. יתר על כן, על רקע סיפורת הדוחה מכל וכל את הקיום היהודי בגולה ומציגה את העלייה לארץ ישראל כפסגת החלום הציוני, שיבתו של גיבור "אבדות" לארץ ישראל היא שיבה כפויה, והיא נרמזת כחלק מן האבדות שאתן נאלצות להתמודד דמויותיו הראשיות של הרומן. האבדות האלה, העולות לא אחת בשיחות שמנהל גיבור הרומן עם ידידיו בברלין, הן בעיקרן אבדות של מהגרים שנאלצו להיפרד מארצם ומתרבותם. ארץ ישראל בספר היא מקום מפלט מפני הנאצים, אבל אין בה משום בשורה, גאולה או מרפא לאבדות הקשות של הדמויות.

קרון, גיבור הרומן, חווה את מהפכת 1917 ברוסיה, נטל חלק במלחמת האזרחים והוגלה לסיביר. הוא למד אחר כך כמה שנים בברלין, לפני שהפך לציוני והצטרף למשך שנה לקיבוץ. כמו המחברת, גם הגיבור הוא משורר וחוקר כאחד: קרון מגיע שנית לברלין באביב 1932, כדי להשלים מחקר על הזיקה שבין המיסטיקה העברית לערבית, ושוהה בה עד מארס 1933. עליית הנאצים לשלטון מפזרת את ידידיו לארצות שונות באירופה, והוא היחיד שחוזר לארץ ישראל כאל ביתו.

הרומן מתחיל בפגישה מקרית של קרון עם סטודנטית גרמנייה בשם אנטוניה בעת נסיעה קצרה ברכבת. קרון, שאשתו לילי עזבה אותו, מוצא נחמה בזרועותיה של אנטוניה, המייצגת בעיניו במידה רבה את גרמניה עצמה. הפרקים הבאים מציגים את חוג ידידיו של קרון בברלין - מהגרים רוסים, יהודים מזרח-אירופים שחלקם דבק עדיין במצוות היהדות, אנשי מדע גרמנים, ולא נגרע אף מקומם של סופרים ומשוררים עברים היושבים בברלין. הפגישות עם חוגי ידידים ומכרים אלה הן עיקרו של הרומן. השיחות הארוכות שמנהל קרון עם ידידיו ועמיתיו חושפות את האפשרויות התרבותיות השונות שבהן הוא מתלבט, החל בשמירה קפדנית על יהדותו, דרך סוציאליזם וקומוניזם, וכלה בהתבוללות.

אף אחת מן האפשרויות הללו לא קוסמת לו במיוחד. לא במקרה הרומן פותח בנסיעה ברכבת: הגיבור מושווה ברומן כחצי תריסר פעמים לקרון רכבת מנותק שאיבד את יכולת התנועה שלו ויעדו הסופי אבד לו (המחברת מצביעה במפורש על הדמיון שבין השם "קרון" לבין "קרון" רכבת, בעמ' 254). אמנם, מדי פעם בפעם ארץ ישראל נזכרת כיעד אפשרי: "ושוב קם לפניו חלומו - הקרון המנותק. רק תקנה אחת: להשאיר את הכל ולברוח, לברוח לכל הרוחות, לשוב לארץ, וללכת לחודש-חודשיים לאיזה מושב נידח, ולכתוב, רק לכתוב ובלי לחשוב על שום דבר אחר. למחוק את הכל".

בסופו של הרומן קרון אכן עושה את דרכו חזרה לארץ ישראל, אולם הוא עושה זאת בלא כל התלהבות. ארץ ישראל מופיעה בהרהוריו כמה פעמים כ"בית", אבל יחסו אליה הוא מלא סתירות. זיכרונותיו של קרון, והסיפורים שהוא מספר לידידיו, מחזירים אותו שוב ושוב לרוסיה. לארץ ישראל כמעט שאין כל נוכחות בעולמו הפנימי, והיא מאופיינת בעיקר על ידי אורה המסנוור וחמסיניה. קרון סולד מהרחובות המזוהמים של העיירה היהודית המזרח-אירופית, והוא מגלה את עקבותיה של העיירה הזאת גם ברחובותיה הראשיים של תל אביב, ובשאר ערי ישראל. יחסו ליהודים וליהדות נחשף בצורה הברורה ביותר כשהוא הולך ברובע היהודי של ברלין: "כן גם עכשיו, הלך קרון והסתכל בפרצופיהם של העוברים והשבים, ובמוחו ניקרה אותה המחשבה הידועה לו מכבר: מה מקשר אותך אליהם? מה הוא המשותף שבינך ובין אלה העוברים כאן על פניך? שנות ההיסטוריה? מגילות סבל ארוכות? אימת בני-בלי-בית הרואים את מקלטם באותה כברת אדמה אחת?" הוא יודע כי מאות שנים מבדילות בין מוחו ורוחו לבין היהודים שהוא פוגש ברובע, וכי הגויים שאתם הוא בא במגע (בין אם מוצאם גרמני או סיני) קרובים לו "אלף מונים יותר". האופציה הציונית, של הפיכת יהודי העיירה לחקלאים בארץ ישראל, אף היא נראית בעיניו, כאמור, מפוקפקת.

כמובן, יחסו של קרון ליהודים מעניין דווקא משום שבצד סלידתו מיהודי העיירה הוא מרגיש קשור אליהם ויודע שהוא יצעק חמס אם מישהו יעז לפגוע בהם. מצד אחר, הוא רואה את עצמו כחניך הספרות הרוסית, אבל יודע שחבריו האוקראינים, חניכי אותה ספרות עצמה, אינם אוהבים אותו ואת שכמותו. בסופו של דבר, קרון אינו מצליח לבחור בין האפשרויות השונות שלפניו. ההיסטוריה בוחרת בשבילו. הרמזים על התחזקות כוחה של התנועה הנאצית הולכים ומתרבים ככל שהרומן מתקדם. בפרק המסיים מתה אשתו לשעבר של קרון מכדורים של חבורת נוער נאצי, וחבריו היהודים נמלטים לכל עבר. קרון חוזר אל "ביתו" שבארץ ישראל, אבל זוהי חזרה כפויה, חזרה של אין ברירה.

גולדברג לא רצתה להיות מזוהה עם "העלמות הכותבות שירים מגיל חמש-עשרה ועד החתונה"; "אני לא עלמה הכותבת שירים", מכריזה גיבורת הרומן הראשון שלה, "אני משורר" ("מכתבים מנסיעה מדומה"). לא במקרה היא מרחיקה ב"אבדות" את עדותה, ושולחת לברלין גבר ולא אשה. למעשה, רק בפרק הפתיחה הרשתה לעצמה לקרוא דרור לדמיונה כמשוררת (איזה תיאור נפלא של האביב בברלין. רק בסיפוריו של מנשה לוין, אף הוא מבני חבורתו של שלונסקי, אפשר למצוא מטאפוריקה כל כך פרועה, משוחררת ומלאת דמיון כזו המופיעה כאן). בפרקים הבאים קרון נפגש עם ידידיו ועמיתיו ומנהל אתם שיחות ברומו של עולם, על החיים ועל המוות, על אלוהים ועל יהדות, על אושר ועל בדידות. גולדברג למדה מדוסטויבסקי את אמנות שיחות הנפש והמונולוג הפנימי, אבל לא למדה ממנו איך לשלב את השיחה והמונולוג בעלילה מרתקת. גולדברג, שחששה כל כך מתדמית העלמה המשוררת, העדיפה לבטא כאן את הצד החושב-האינטלקטואלי-הידעני שבה. וכך הרומן רווי רמיזות לסיפורת (בעיקר לסיפורת הרוסית, אבל לא נעדר גם מקומם של אבן גבירול ומנדלי), והדמויות מוצגות לקוראים בעיקר מצדן החושב, ההגותי. מדוע נמשך קרון אל אהובתו הגרמנייה? הדבר נותר סתום למדי, מפני שרגשותיו ותשוקותיו כמעט שאינם נחשפים. עובדה שבולטת דווקא ברומן העושה שימוש רב במונחים פסיכואנליטיים, כפי שמציין יפה גדעון טיקוצקי, עורך הספר ומחבר אחרית הדבר.

האם צדקה גולדברג כשהחליטה לא לפרסם את הרומן? יכול להיות. האם צדקו ספרית פועלים וגדעון טיקוצקי כשהחליטו לפרסם את הרומן הגנוז הזה? בהחלט. אין זה רומן נקי מפגמים, אבל זהו רומן חשוב, החושף צדדים מרתקים בעולמה של לאה גולדברג הצעירה, ושל אנשים רבים שהיטלטלו כמוה בין שתי מולדות.

הפרופ' אברהם בלבן הוא סופר וחוקר ספרות

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ