שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"The Morbid Age: Britain Between The Wars" | האימפריה בוכה

ספר חדש תוהה מדוע דווקא בבריטניה הדמוקרטית והמתפתחת שררה אווירת נכאים בין שתי מלחמות העולם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלי שאלתיאל

The Morbid Age: Britain Between The Wars

Richard Overy. Allen Lane Penguin Books., pp 225, $25

בפתיחה לספרו על בריטניה בשנות ה-20 וה-30 מספר ריצ'רד אוברי כי כשגילה לעמיתו, ההיסטוריון הקומוניסט רב התהילה והמוניטין, אריק הובסבאום, על כוונתו לחקור את התקופה ולכתוב עליה, התנדב הובסבאום להעמיד לרשותו את העדות הראשונה לנושא. כשהייתי סטודנט ב-1939 בקיימברידג', סיפר לאוברי המופתע, היינו אני וכל חברי ללימודים, מכל קצות הקשת הפוליטית, משוכנעים כי אנו נמצאים בימי חיינו האחרונים. היינו משוכנעים כי ההרס המוחלט ניצב בפתח, ואין מנוס ממנו.

העובדה שתחושת "קץ הציוויליזציה" פגעה גם בקומוניסט כאריק הובסבאום, האמור להיות אופטימיסט ומאמין גדול בניצחונה הקרוב של המהפכה העולמית, הפתיעה מאוד את ריצ'רד אוברי. הוא נזכר בימי בחרותו הוא בקיימברידג' בשנות ה-60. גם אנחנו, הוא מספר, היינו מוטרדים מאוד מהתפשטותה של סכנת הגרעין, דנו בכך ועסקנו בעניין בלא הרף. אך ככל שהוא זוכר, ההתעסקות בפרטיה של האימה הגדולה לא דחפה איש מחבריו למחשבות אובדניות או לתחושה שהם ניצבים על סף קטסטרופה נוראה. הוא רק זוכר את האווירה המתוקה בחדרי הסטודנטים, כששיריו של ליאונרד כהן ברקע, עשן סמיך מכסה הכל, ויין זול מרומם את מצב הרוח.

משניגש למלאכת המחקר וצבר עדויות לרוב, הגיע אוברי למסקנה כי אריק הובסבאום היטיב לתאר בזיכרונותיו את האווירה בבריטניה בשנות ה-20 וה-30. היסטוריונים של מדינות היבשת באותן שנים וקוראי יצירות הספרות שנכתבו אז באירופה, אינם צריכים לכאורה להיות מופתעים מגילוייו של אוברי. "רוח התקופה" ניכרת בכל אתר ואתר, בכל גילוי של מצב רוח שאינו מוכתב מלמעלה על ידי כוח מדכא וצנזוריאלי. מה שמפתיע אותו כל כך הוא העובדה, שבניגוד למקובל לחשוב בריטניה לא היתה מנותקת מן הנעשה ביבשת, ואווירת הדיכאון שהשתררה באירופה לא הכירה בגבולות לאומיים. היא פשטה גם אל מעבר לתעלה ופגעה באזרחיה של האימפריה הגדולה.

עיוורון מוסרי

ההפתעה כפולה ומכופלת לנוכח ממצאי הבדיקה המעלה כי בעיקרו של דבר לבריטים לא היתה כל סיבה לדבוק באווירת הייאוש שנשבה מאירופה. המציאות הפוליטית, הכלכלית, החברתית והתרבותית בממלכה היתה שונה לחלוטין מן התנאים ששררו באירופה. כולם יודעים לספר כי ראשיתו של הדיכאון הגדול היא בתחושת האכזבה של השבים משדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה. המנהיגים ששלחו אותם אל החפירות הבטיחו להם עולם טוב יותר - ומתאים לגודל ההקרבה והגבורה שנדרשו מן הלוחמים. אך למעשה הם חזרו הביתה לעולם מרוסק, לא יציב ורעוע. בריטניה, פוסק אוברי, לא היתה מדינה פגועה ורעועה. בניגוד למה שקרה ברבות ממדינות אירופה, לא פרצו בה הפגנות אלימות, לא התחוללה מלחמת אחים איומה, וגם האבטלה, אף שפגעה במיליוני משפחות שבראשן אב מובטל, לא עירערה לחלוטין את הכלכלה ואת יכולתה לפעול.

מי שלא נזרקו אל תורי מקבלי הקצבאות חסרי התעסוקה דווקא נהנו בשנות המצוקה הללו. רמת המחיה שלהם השתפרה מאוד, הם נהנו משירותים טובים יותר והשתלבותם בחברה העמיקה. בקצרה, מסכם המחבר, בניגוד למה שהתחולל במדינות היבשת, הקפיטליזם בבריטניה לא פשט את הרגל. הוא לא התגלה כאמצעי לא יעיל לנהל את צרכיה ודרישותיה של חברה מודרנית מתקדמת. התגלו בו כשלים, הוא חרק וקירטע במצבי לחץ ומשבר, אך בסך הכל אין שום סיבה לזרוק אותו אל פח הזבל של התיאוריה הכלכלית.

הזעם כלפי הקפיטליזם לא התמקד אפוא בבסיס הכלכלי שלו. היה עניין גדל והולך בתכנון כמזור למצוקות הכלכלה המודרנית, וכבלם לצניחות המשבריות של השוק המודרני. המידע שדלף והגיע מברית המועצות על הצלחותיה, כביכול, בתחום זה חיזק את האמונה בצורך לתכנן. אך עיקרה של ההתנגדות לקפיטליזם נבעה מן התכונה שיוחסה לו: עיוורון מוסרי. הקפיטליזם רע לא משום שאינו מסוגל לנהל את ענייניה של חברה מתקדמת ומתפתחת, אלא משום שהוא דורסני ומתעלם מן האלפים שהוא מותיר בצדי הדרכים: מוכים, חבולים ונואשים. אם תימצא הדרך לתקן את מהלכיו ולשפר את התנהלותו המוסרית, לא יהיה צורך לסלקו.

אוברי מודע היטב לפרדוקס, לכאורה, בין הלכי הרוח האופטימיים בדיקטטורות האירופיות לבין הרוח הנכאה בדמוקרטיה המפוארת של בריטניה. הדיכאון, הייאוש, ואפילו החרדה מפני הבאות והנורא מכל, הם סימניה המובהקים של השיטה הפוליטית הפתוחה. אזרחי בריטניה היו מודאגים משום ששמעו מכל עבר, ובפרטי פרטים, את גודל האימה המרחפת. בברית המועצות, באיטליה הפשיסטית ובגרמניה הנאצית שרר "שקט של בית קברות", כפי שהגדיר מהפכן רוסי גולה בשלהי המאה ה-19 את מצבה של האימפריה הצארית.

חובות האימפריה

בניסיונותיו להסביר את מקורות הקדרות הבריטית באותה תקופה מאתר אוברי כמה הסברים ומניעים, שלעתים מעידים על פרדוקסים מרתקים. התחושה שבריטניה כשלה ולא השכילה בשעת משבר לאזור כוחות ולהציע לעולם הקורס מפלט של הצלה ותיקון, לא נבעה בהכרח מהכרה בחולשתה של הממלכה. רבים מן המקוננים על מצב העולם, על הדהירה המטורפת וחסרת המעצורים למלחמה הרסנית, ציפו מבריטניה שתעמוד בפרץ ותציע מזור. איטליה יכולה להשתגע, גם צרפת היא משענת קנה רצוץ, אך בריטניה היא אימפריה שמוטלות עליה חובות של הנהגה ואחריות לעולם כולו. הגרסה הרווחת, שהבריטים חיים באי המבודד שלהם, מנותקים ושמחים בחלקם, חסרת בסיס. עיתוני בריטניה, סופריה וכל מעצבי דעת הקהל שלה היו מעורים היטב בנעשה ביבשת ועוררו את עניינם של תושבי האי.

כדרכו, מבקש אוברי להיאחז במסקנותיו בעזרת עובדות מוצקות וקשות. הוא מפנה את קוראיו ליצירת ספרות משפיעה, וניגש מיד לבדוק כמה וכמה מהדורות והדפסות היו לספר, מי קרא אותו ומה היו התגובות עליו. ספרו של אריך מריה רמארק, "במערב אין כל חדש", שלכאורה מתאר את חוויות מלחמת החפירות של חייל בצבא הקיסר הגרמני, היה להיט ענק עם תרגומו לאנגלית. יותר מ-300 אלף עותקים של הספר נמכרו בששת החודשים הראשונים לאחר שראה אור. אוברי מסיק מכך שלציבור בבריטניה היה עניין רב בנעשה ביבשת.

המחבר גם אינו מתקשה לחשוף את מנגנוני וסוכני ההפצה של רוח התקופה. אוברי נפעם כשהוא מונה את מספר הגופים הוולונטריים שהפיצו ושיווקו מידע בנושאים שונים ומגוונים. בכל ערב וערב, בכל אחת מעריה של בריטניה, קטנות כגדולות, התקיימו הרצאות פתוחות לקהל, שהציעו למוזמנים דיונים והרצאות בלשון קלה ובהירה על כל נושא ועניין. מסוגיות של פירוק הנשק וההתחמשות ועד לטיפוח חיי המין במשפחות המאושרות. והאנגלים ניצלו את מה שניתן להם, שמעו, הקשיבו וגיבשו את דעתם.

מה ששמעו בהרצאות פתוחות אלה היו נבואות ייאוש וזעם. הנכונות לקלוט את חזונות הסוף והכיליון מקורה בבסיס ה"מדעי" שעליו נסמכו הטיעונים: לאחר שאיבדו אזרחי בריטניה את אמונם בפוליטיקה ובפוליטיקאים, שבגדו בהם והפרו את כל ההבטחות שפיזרו, נותר המדע כתקווה האחרונה. המדע יפתור את כל בעיות הקיום, יאריך את החיים, יעשיר אותם ויצמית בסופו של דבר את כל מבקשי הרעה לאנושות. בשנים ההן עדיין האמינו אנשים כי למדע יש רק כיוון אפשרי אחד: קדימה - אל הקידמה והאושר. כל טענה שנאמר עליה שהיא מדעית, זכתה לאמון. המדע פרץ את תחומיו המסורתיים. הוא חשף את כל חוקי הטבע, אלא שהוא גם הבקיע לתהומות נפשו של האדם ולחוקי ההתנהלות של החברה. וכאשר ה"מדענים" השמיעו מעל כל בימה אפשרית תחזיות שחורות על גילויי המדע, לא היה מנוס מן הייאוש.

הפסיכואנליטיקאים הבטיחו להם שמעתה ואילך ייחשפו כל הסודות הכמוסים והמסתוריים של נפש האדם. הם הוסיפו ואמרו שעשו את המלאכה הזאת, ומה שגילו בנבכי הנפש ובתת מודע הוא רוע מוחלט, שאיפות הרס, התאבדות ויצרים אפלים. הביולוגים וחוקרי גוף האדם טענו כי אין מנוס מן הניוון הגזעי. הדור הולך ופוחת והעולם המודרני הפורץ את הגבולות ומגביר את קצב ההתערבות בין המינים רק מעצים את קרבתו של הסוף הצפוי. הכלכלנים אמרו להם שאין מנוס מתכנון, כי השוק הקפיטליסטי, אם יונח לנפשו, סופו שיתפרע וימיט כליה במחזורי הצמיחה והקריסה הצפויים שלו. והכל "מדעי" ומוכח.

ובכן, המסקנה ברורה: אנחנו מיואשים וקורסים, כי המדע מוכיח שסופנו קרוב ובלתי נמנע. המרצים והכותבים התברכו ביכולות מופלאות לפשט סוגיות סבוכות למשנות סדורות ומובנות לכל. אבל בסופו של דבר, מי שבידיהם הופקדה מלאכת ההוצאה לפועל של התיקונים המופלאים האלה היו הפוליטיקאים, ואלה, מסכם אוברי בנימה מייאשת, "טווח ההצעות שהציעו לפתרון הבעיות שהמדע העלה, נע מאולמות המוות לעיקור מרצון". החברות הדמוקרטיות שלא היו מוכנות לאמץ פתרונות דרסטיים שכאלה נותרו עם ההכרה החד-משמעית כי הן נדונות לדגנרציה תורשתית שאין ממנה מפלט. ריצ'רד אוברי מייחס חשיבות רבה לתפוצתן של תפישות אלה, משום שלטענתו הן היו נחלת ציבור רחב מאוד. השקיעה בייאוש ובדכדוך לא איפיינה רק את חבורות הסטודנטים האליטיסטיות של קיימברידג' ואוקספורד; אין זה אורח חיים מתפנק של חריגים שעתותיהם בידיהם ועתידם מובטח, אלא הלכי רוח נפוצים שחדרו לכל שכבות החברה.

פתחו של אבדון?

ומנין שואב ההיסטוריון את ממצאיו? בשנות ה-20 וה-30, הוא מספר, כבר היו אמצעים מהימנים לבחינתן ולהערכתן של מגמות חשיבה והתנהלות. סקרי דעת קהל ראשונים, מכתבים, יומנים וסקירה של אמצעי התקשורת, שמעידים על התפשטותן של תפישות אלה. אך המנוע העיקרי ורב העוצמה להפצתן היו שידורי רשות השידור הבריטית, הבי-בי-סי. ובעניין זה יש למחבר ממצאים מאלפים. הגוף המשדר נהפך לרשות הציבורית המוכרת לנו עד עצם היום הזה רק ב-1927. בשנה זו היה מספר המאזינים לשידוריו למעלה משני מיליונים. ערב מלחמת העולם השנייה, ב-1939, היו לבי-בי-סי יותר מ-9 מיליוני מאזינים. לכ-98% מן האוכלוסייה היתה אפשרות לקלוט ולהאזין לשידורי הרדיו דרך קבע. והבריטים צמאי המידע ניצלו את השירות שהוצע להם. הם האזינו לרדיו ב-"wireless" (אלחוט) כלשונם, בבתיהם, במקומות עבודתם, אך גם בפאב המקומי שבו הרבו לבלות. שם הקשיבו לנאומיו המשלהבים של צ'רצ'יל, אך שם גם היטו אוזן וקלטו אינסוף תוכניות מלל, תסכיתים ושיחות של מועצות חכמים למיניהן, שסיפרו להם, כאמור, הכל.

ריצ'רד אוברי נודע עד כה כהיסטוריון שהיטיב לנתח ולתאר פרקים שונים במלחמת העולם השנייה וכפרשן צבאי מן המעלה הראשונה. ספרו החדש, אם כן, הוא מעין פריצה לתחום חדש מבחינתו. ויש לומר, כי עשה את מלאכתו בבהירות רבה. הניסיון לאפיין מצב רוח לאומי בעידן מסוים הוא מעצם הגדרתו קשה וסבוך, וכרוך בסוגיות מורכבות מאוד. נדמה כי המחבר היטיב למיין את העדויות שהשתמש בהן, והגדיר בתבונה רבה את מידת ייצוגם של המקורות שעמדו לרשותו. באיזו מידה אפשר להסיק מסקנות ממאמרי מערכת בעיתונות היומית? באיזו מידה משקפת כתיבה זו את דעת הקהל של צרכניה? מה אפשר להסיק מהתפוצצות תופעת "המדע העממי לכל"? מה אפשר ללמוד מרשימת ההוצאה לאור של בתי ההוצאה הגדולים ומכירותיהם של ספרים אלה ואחרים? כשהוא מוסיף לרשימת העדים גם יומנים פרטיים וחליפות מכתבים שלא נועדו מלכתחילה לפרסום ולהפצה, נדמה שהמסקנות שהוא מסיק נסמכות על קרקע יציבה.

הספר, על פי הגדרתו, עוסק רק בבריטניה בעידן מסוים מאוד בתולדותיה, אך כפי שאוברי טורח לציין שוב ושוב, אין קושי להסיק ממנו מסקנות על דרכי התנהגותן של דמוקרטיות בעתות משבר. הפתיחות, העדרה של צנזורה אלימה, תיאבון בריא של האוכלוסיה ללמוד ולדעת, מבטיחים כי מצבי רוח בחברה מתפשטים כאש בשדה קוצים. מי שבוחן את התופעה כעבור שנים עלול להגיע למסקנה כי חברה שאלה הם הלכי הרוח הנפוצים בה ניצבת על פתחו של אבדון. אך ריצ'רד אוברי אינו מופתע כלל וכלל מן המהירות והנחישות של היציאה של תושבי בריטניה מעידן הדכדוך שבו שקעו בין שתי המלחמות. כשפרצה המלחמה לא התקשו אזרחי בריטניה להבחין בין בני אור לבני חושך. מבחינתם, הניסיון למגר את היטלר ובעלי בריתו היה בבחינת ניסיון אחרון ונואש להציל את העולם הישן והטוב שעל שקיעתו וסכנת אובדנו קראו ושמעו כל כך הרבה ב-20 השנים שחלפו מאז ששבו מחזיתות מלחמת העולם הראשונה עמוסי תקוות לכונן עולם היאה לגבורתם ולהקרבתם.

הפרופ' אלי שאלתיאל הוא היסטוריון ועורך סדרת "אפקים" בהוצאת עם עובד

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ