"העלמה" מאת איוו אנדריץ' | להונות את התליין

סיפור "העלמה" מאת איוו אנדריץ' הוא מארג של פיוט אפל ויפהפה ושל פרוזה תכליתית

רבקה קרן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רבקה קרן

העלמה

איוו אנדריץ'. תירגמה מסרבית-קרואטית: דינה קטן בן-ציון. הוצאת כרמל, 200 עמ', 79 שקלים

בדברים שנשא הסופר איוו אנדריץ' בטקס קבלת פרס נובל לספרות ב-1961 הוא תהה, בין היתר, על תפקיד המספר: "כמעשה שחרזדה האגדית בסיפורי אלף לילה ולילה", אמר, "דומה שגם תפקיד הסופר הוא להונות את התליין, לדחות את הקץ הבלתי נמנע ולהאריך את אשליית החיים והמשכיות הקיום. ושמא תפקיד הסופר הוא לעזור לאדם להתמודד ולמצוא את עצמו? או להיות פה לאלה שאינם משכילים להתבטא, שהדיבור נמנע מהם או נקטע בשל גזר דינם? האם הכותב מספר לעצמו סיפורים כשם שילד שר לעצמו בחושך לגרש את הפחד? ואולי מטרת הסיפור היא להאיר, ולו במעט, את הדרכים החשוכות שהחיים מזמנים לנו ולומר על החיים האלה דבר מה נוסף, שלא תמיד גלוי ומובן דיו, שבגלל חולשתנו נבצר מאתנו לדעת או להבין?"

כל המטלות הרות-המשמעות הללו שאנדריץ' מונה בנאומו מתקיימות להן בספרו "העלמה", אחד משלושת הרומנים שכתב בשנים 1943-1945 ושזיכו אותו בפרס נובל לספרות; שני הרומנים האחרים הם "גשר הדרינה" (עם עובד 1966, מגרמנית: עדנה קורנפלד), "ימי הקונסולים" (ידיעות ספרים, 1999, מסרבית-קרואטית: דינה קטן בן-ציון). בספר זה, שבניגוד לכתביו האחרים מתרכז במסכת חייה של דמות אחת, דוחה המספר את הקץ בכך שהוא מתאר את מפת הנפש הכפייתית של הגיבורה, שרואה בצבירת כסף ניצחון על המוות. הוא מאיר את עיני הקוראים ביחס למצוקות הפרט בתקופה המסוכסכת שבה מתרחשת העלילה, מעניק קול לאביונים, לא פוסח על הפחד הקיומי של גיבוריו ופורש לפנינו, הקוראים, יריעה רחבה ומורכבת של תובנות פסיכולוגיות מפתיעות.

העלמה, היא רייקה רדקוביץ', רווקה מזדקנת, סגפנית, קמצנית ומוזנחת, דבקה מאז נעוריה בתאווה אחת ויחידה - התאווה לממון. תודות לעבודת נמלים זהירה ומחושבת של סחר בניירות ערך, איגרות חוב ומטבעות, הלוואות בריבית, משכון ומיני עסקות ספסרות חשאיות שהעלמה מבצעת באדיקות ובקור רוח אכזרי, תופח ההון שלה במרוצת השנים ומושקע באפיקים שונים ומגוונים.

תאוות בצע, נושאו המרכזי של הספר, מוגדרת כתשוקה עזה לכסף ולעושר, מופיעה בדיבר העשירי כחמדנות ונמנית עם שבעת חטאי הנצרות. אבל מבחינת העלמה, זוהי מהות החיים ותמציתם, עיסוק יומיומי בעל ערך עליון, מושא חלומות ומטרה אבסולוטית שיש לחתור לקראתה ולהגשימה בכל מחיר. בעודה נערה פשט אביה את הרגל ונשא באוזניה נאום מצמית. דבריו הם מסמך נוקב וחסר רחמים על טבע האדם ומפתח לתפיסת עולם רציונלית, צוננת ודרוויניסטית: הרגש הוא מכשלה, האלטרואיזם חולשה והבזבזנות מוליכה לאבדון. הישרדות פירושה כסף. האב רואה עצמו אדם שכשל בשל היותו טוב לב ואידיאליסט: "אדם טוב ונדיב אינו זוכה להצלחה בקרב הבריות, מצליח רק מי שמסוגל להיות לא זה ולא זה, ושאיש אינו יכול להזיק לו. עליך להתרגל כבר מגיל צעיר לא ללכת שולל אחר שבחים ולהתעלם לגמרי מהכינויים שידבקו בך, כמו קמצנית חסרת נשמה ואישיות לא חברתית", והוא ממשיך: "מי שמכבד את עצמו ושומר על רכושו - מתייחסים אליו יפה ומכבדים אותו; אין כל דבר אחר שתוכלי לסמוך עליו. לכן, שמרי על מה שיש לך, כדי שתוכלי להבטיח ככל יכולתך כי שום דבר שנוגע לך לעולם לא יהיה תלוי ברצונו הטוב או בנכונותו של אדם אחר".

זו, אם כן, צוואה עם מסר ברור: אין לתת אמון בבני אדם ואסור להזדקק להם. הכסף מעניק חופש, על כן חובה להקדיש את החיים לצבירת הון על חשבון כל דבר אחר. חסכנות מופלגת פירושה להיות בת חורין. כמידאס, שביקש מדיוניסוס שכל מה שייגע בו יהפוך לזהב - והרג את בתו כאשר נגע בה והיא הפכה בעצמה לפסל של זהב, כן גוזר אביה של העלמה מוות רגשי על בתו עם דבריו הנחרצים על קדושת הכסף. דברי האב מחוללים שינוי רב עוצמה בנפש הנערה. היא מתרחקת ממנעמי החיים, בזה לפזרנות ולנהנתנות, מסתגרת עם אמה הקשישה והצייתנית בביתה העגום בסראייבו, ונמנעת מכל מעורבות חברתית שלא לצורכי עסקים. דמותה של רייקה משורטטת בפרטנות כה משכנעת, ועם זאת כה מופרכת בקיצוניותה, עד שעולה השאלה - הייתכן שאשה צעירה תרחיק לכת עד כדי כך, ותוותר למען תאוות בצע על כל מה שיש לחיים להציע?

ואמנם, "מעידה" אחת, סטייה חד-פעמית מצוואת האב, מציתה בעלמה להבה זעירה של רגש חם, כעין התאהבות מאוחרת וחסרת סיכוי שמקרבת אותה אל הפן הפגיע, האימפולסיבי והאנושי של החיים. זהו אושר מתעתע שנמוג כמקסם-שווא, והעלמה שבה אל שגרת יומה. שוב אין לה עניין בגורלות בני אדם ובתמורות היסטוריות, אלא אם כן זה המאזן של רווח והפסד בעסקיה המרובים: "גם מלחמה אינה אלא עסק אחד גדול". ובכל זאת, יש כאן חידה. העלמה שונאת החצנת רגשות, שיחות נפש ובמיוחד בכי. אבל בתקופה שקודמת למנוסה שלה מסראייבו לבלגרד, עולה רייקה כל יום ראשון לקבר אביה, ושם היא פולטת זעקה מזעזעת "אתה! אתה! אתה!". מצד אחד היא אשה משוללת חדוות חיים, קישורים חברתיים, מודעות עצמית וערכי מוסר בסיסיים; מצד שני, הדו-שיח שהיא מנהלת לאורך שנים עם אביה המת מעיד על סערת רגש מודחקת, שצפה ועולה בסתר ממרתפי הנפש.

הקשר המטאפיסי העמוק עם האב המת, והקשר המנוכר עם האם החיה, הם מין אשנבים אל תעלומת אישיותה הפתולוגית של העלמה. אין אנו יודעים דבר על ילדותה המוקדמת אלא זאת, שהוריה היו תמיד אנשים מסבירי פנים וטובי לב, מה שגרם לקרובים לתמוה איך זה שלאנשים מצוינים אלה נולדה בת דוחה ומשונה כזאת. הקוראים ניצבים, אפוא, מול אנטי-גיבורה שלכאורה כל ניסיון להזדהות עם התנהלותה נדון לכישלון. גדולתו של אנדריץ' מתבטאת בכך, שחרף הרגשות השליליים כלפי רייקה, הוא מצליח לרתק את הקוראים אל הדמות הנוקדנית הזאת, בכך שהוא חושף את הפחד האיום שלה מאי-ודאות, אותו פחד קיומי קולקטיבי שמאפיין בני אדם באשר הם.

חרדת הקיום של העלמה היא גרגר חול בודד במדבריות החרדה של האנושות. התמונה הקודרת משדרת עצב והחמצה, שהרי ללא כאב אובדן, חמלה ואהבה, מהם חיי אדם? קצה של רייקה מכמיר לב. היא מסתלקת מן העולם מבלי לחוות קשר אמיתי, וחייה השטוחים משולים לאגם חרב בישימון. וכך כתב אנדריץ' בקובץ מסותיו "תמרורים לצד הדרך" (שפורסם לאחר מותו ב-1977): "מה שלא גורם לכאב הוא לא בגדר חיים. מה שלא חולף הוא לא בגדר שמחה". ועוד כתב: "אינך צריך לפחד מבני אדם".

איוו אנדריץ', סופר יוגוסלבי פורה וברוך כישרונות, נולד ב-1892 בבוסניה למשפחה קרואטית מוכת שחפת. הוא עצמו סבל גם מחולשת ריאות ואושפז בבתי מרפא. מצבו הפיסי הרופף לא מנע ממנו לסיים דוקטורט, לכתוב, לעסוק בפעילות פוליטית ובשירות דיפלומטי חובק עולם, ואף לשבת שלוש שנים בכלא בשל החשד שהשתייך לתנועת "בוסניה הצעירה", שהיתה אחראית להתנקשות ביורש העצר פרנץ פרדיננד בקיץ 1914 בסראייבו, וגרמה את התלקחות מלחמת העולם הראשונה.

אנדריץ' נולד וחי בתקופה רבת תהפוכות בחבל ארץ שמיושב בקבוצות אתניות נבדלות. עובדה זאת חידדה את יכולת ההתבוננות שלו בהיסטוריה. הוא ניחן בראיית עולם פואטית-לירית ובעוצמה אפית סוחפת. כוחו מתגלה ברוחב חזונו ובשליטתו המזהירה בנושאים המורכבים של יצירתו. גישתו לדברי ימי ארצו שידעה מלחמות, כיבושים וטלטלות למכביר, היא הומאנית, אובייקטיבית וסטואית. האהבה והחמלה שהוא חש כלפי הבריות ועם זאת יכולתו ונכונותו לצלול למעמקי הרשע, הגזענות והאימה, מייחדות לו מקום של כבוד בהיכל הספרות. הוא מת ב-1975 בגיל 83. יצירותיו הן עדות מרתקת לדקויות הנפש של היחיד בתוך המהלכים ההיסטוריים שהתחוללו על פני דורות בדרום הבלקן. בוסניה, לדידו, היא מיקרוקוסמוס של החברה האנושית, עם פוטנציאל אינסופי לקונפליקטים לאומניים ותרבותיים. ומכאן הרלוונטיות של אנדריץ' גם לימינו. לטענתו, נגזר עלינו כפי הנראה לחזור על ההיסטוריה לנצח, בין אם אנו זוכרים ובין אם לא.

אחד המרכיבים המרכזיים ביצירותיו, לרבות "העלמה", הוא הגשר - כסמל לאסון, נקמה והרס, כמו גם לתקווה ובנייה מחדש. יש פיתוי גדול לחפש בפרט משמעותי זה ביצירתו של אנדריץ' הד לספרו המסתורי של תורנטון ויילדר "גשר סן לואי ריי", שמתאר את סיפורן של חמש דמויות שנופלות אל מותן מגשר תלוי בפרו של המאה ה-18. בדומה לוויילדר, שתוהה על משמעות החיים ומקום הגורל וההשגחה בחיי הפרט, מהרהר גם איוו אנדריץ' בסוגיות קיומיות, שהגשר תופס בהן מקום מרכזי.

ואכן, שלושה גשרים חשובים מוזכרים גם ב"העלמה": הגשר הלטיני בסראייבו, שבסמוך לו יורה המתנקש הסרבי ביורש העצר; גשר ג'ומורייה, שהאספסוף שועט לעברו אחרי הרצח; וגשר סאווה, שנהרס במלחמת העולם הראשונה וגורם את עצירת הרכבת, ובה רייקה ואמה, בדרכן מסראייבו לבלגרד. ידוע שסופרים והוגים כמו דוסטויבסקי, טולסטוי, קירקגור וקאמי, תרמו לעיצוב חשיבתו של איוו אנדריץ'. האם הוא קרא גם את "גשר סן לואי ריי" של ויילדר ומצא בגשר התלוי, הפגיע, מקור השראה לגשרים ביצירותיו? נוכל רק לנחש.

סיפור "העלמה" הוא מארג של פיוט אפל ויפהפה ("האוויר רטט, רווי אימה חגיגית סתומה") ושל פרוזה תכליתית ("בצאתה מהבית ובדרכה לעבר הגשר היא מבחינה בגדה הנגדית בשיירת מכוניות"). אנדריץ' אינו מפרש את דמותה של רייקה אלא מתאר אותה בתבונה ובמיומנות על רקע המאורעות של ארבעת העשורים הראשונים של המאה ה-20, אבל בין השורות כמו נלחש קול מצפונו של הסופר ואומר: המטרה אינה מקדשת את האמצעים, אל תחפשו חיי נצח בתאוות בצע. מן הראוי לחיות את החיים כפי שהם, במלואם. הכסף לבדו לא יבטיח לעולם אושר. ולראיה, איוו אנדריץ' הוא הסופר היחיד שתרם את כל כספי פרס נובל לטיפוח הספריות בארצו.

המתרגמת לעברית, דינה קטן בן-ציון, מפגינה שוב, כבעבר, רגישות יוצאת מן הכלל לסגנונו המיוחד של אנדריץ' ובאחרית הדבר שצירפה היא מעשירה את הקוראים בפרשנויות מאלפות על הסופר ויצירתו.

רבקה קרן היא סופרת

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ