הכנעני האחרון

יצחק לאור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

אתונה וארץ עוץ, מאת בועז עברון, הוצאת נהר, 1210, 267 עמודים

בועז עברון הוא דמות מפתח במחשבה הלא-ציונית של ישראל. בהיותו איש לח"י שמאלי וחניך מוקדם של ה"כנענות" הספיק, כבן הארץ הזאת, לכתוב הרבה, כולל ספר משמעותי ושמו "החשבון הלאומי". הוא גם היה מעורב בפעילות ההגנה, ואחר כך בזו המחתרתית של הלח"י, וב"הפעולה השמית", שחברו בה "כנענים" שונים, אשר קראו עוד בתחילת שנות השישים לפתרון של הגדרה עצמית לפלסטינים.

במשך שנים רבות היה עברון מבקר התיאטרון של "ידיעות אחרונות" ולא התבייש להירדם בחלק מההצגות וגם לכתוב עליהן, כאילו היה ער משך כל ההצגה. במקביל השתתף בעמוד הפיליטונים הפופולרי של עיתונו, ומאמריו שם, אף שהיו יבשים מאוד, כללו פעמים רבות התמודדות אינטלקטואלית של ממש עם אירועי השבוע החולף, במקביל לחרוזיו של חיים חפר והסילוגיזמים של עמוס קינן.

"אתונה וארץ עוץ" הוא ספר מסות, חלקן ישנות, חלקן נכתבו, או נישאו כהרצאה, בשנים האחרונות. מי שיקרא את אזהרתו מ-1980 מפני תרבות השואה המכסה עלינו, יוכל לראות עד כמה עמוקה היתה הבנתו הפוליטית. ואף כי הוא מציין כמה פעמים שאין לו שום מושג מה יהיה, הנה בעניין השואה, ראוי לצטט כמה מלים מהמאמר הזה:

"ה'מונופוליזציה היהודית', אם אפשר להגדיר זאת כך, של התופעה הנאצית על ידי הצגת היהודים כקורבנה הכמעט בלעדי, היא תופעה שלילית מכמה בחינות... היא מוציאה את היהודים מקרב המין האנושי... מצד שני... הזיהוי שמזהים את הנאציזם עם האנטישמיות עשוי להביא לכך שלא יהודים רבים... לא יראו רע מיוחד בתופעות הנאציות".

עברון לא שיער שתרבות השואה תגאה ותהפוך לעניין אירופי "פנימי", כיסוי לאיסלמופוביה ולגזענות ה"ישנה", אבל הוא בהחלט ניבא את הקשר בין צמצום המשמעות של השואה והנאציזם גם בהקשר הלא יהודי וגם בהקשר הישראלי.

לבד מיושרו המובהק, יפים מכל בעיני הזיכרונות מימים ולילות בארץ ובחו"ל. ברגעים הללו מתגלה עברון ככותב מדויק. לפני 25 שנים כתב על שירותו כנוטר בעמק בית שאן:

"בערב קיץ, לפני ארבעים שנה, במאהל בשולי קיבוץ ניר דוד (תל עמל) שבעמק בית שאן, הורד הדגל הלאומי עד מחצית התורן, הוצתה מדורה, לאורה נקראה פקודת יום, ואנו הפכנו את רובינו כשקניהם כלפי מטה, כפי שתורגלנו על ידי הסרג'נטים של ?משטרת היישובים העבריים', לאות אבל על מותו של מפקד ?ההגנה', אליהו גולומב". הבריטים, שפיקדו על היחידה הזאת, הקפידו על תרגילי סדר ועברון, כאשר כתב את הרשימה, מתרפק על התס"ח בחסות הבריטים. ושוב, בסוף הרשימה הנוסטלגית על אותה יחידת הגנה שהבריטים כביכול פיקדו עליה, הוא כותב:

"באותו לילה, כשעמדנו זקופים עם רובינו שלועיהם מוטים ארצה, מול המדורה והדגל המורכן, לאות אבל על מפקדנו העליון, ששמו אף היה אסור בפרסום (...) חשנו עצמנו אז שותפים ואחים בברית חשאית, אשר לה נתנו את כל הזדהותנו ונפשנו ואהבתנו, למען תקום אומה עברית בארצה. אכן, רגע של תום בהיסטוריה".

אותו שירות בתל עמל (שם גם שירת בן תל-אביב אחר, מצדה השני של העיר, נסים אלוני), המציא לעברון הצעיר כמה חוויות ציוריות. למשל "הקורפורל הממונה על תחנת הנוטרים שלנו, יהודי קטן שאת שמו כבר שכחתי. (...) שאלנו אותו מה היה טיבו של וינגייט, דמות שכבר היתה אגדית בעינינו. הוא עיקם פרצופו בבוז: ?הוא היה משוגע. הסתובב ערום'". ובאותה תקופה פגש "חבר קיבוץ שאני זוכר רק את כינויו הפולני, ?בושקו', שהיה אחד האידיאולוגים של תנועתו". השיחה הזאת נישאה אצלו על פני השנים והוא מצטט אותה מקץ יותר משישים שנה, במאמר אחר, לא רק כאילו התקיימה אתמול, אלא גם כאילו המציאות לא השתנתה בהרבה. "וחשבת פעם מדוע האנגלים נתנו לנו את הצהרת בלפור? האם זה היה מאהבת ציון ועם התנ"ך כמו שלימדוך בבית הספר?" מדוע מהבהבת השיחה הזאת בלבו עד היום? מפני שגרמה תפנית בהשקפתו. שנתיים אחר כך התיידד עם קינן והצטרף, דרך חוגי הכנענים, ללח"י.

עברון עקשן, וגם אינו מטשטש במקום להדגיש שוב ושוב שלח"י ה"אמיתית" היתה זו שלו, של נתן ילין מור, של קינן, ולא של יצחק שמיר, ישראל אלדד, גאולה כהן והאחרים, הוא מסתפק בתיאור ענייני של שני המצעים הסותרים של הלח"י, האחד "כנעני" ואנטי אימפריאליסטי, כלומר כופר בזכותם של הבריטים להיות כאן, ומבטל מכל וכל את הצהרת בלפור, אף מדגיש את שמה של האומה החדשה שקמה כאן, זו העברית, ומשום כך גם מסוגל להיות חלק מהשמאל המיליטנטי הלא-ציוני בישראל.

אלא שהיה גם מצע אחר, שלא אושר אף פעם, ובכל זאת נכתב בהשתתפות יאיר, המנהיג האגדי של הלח"י. המצע האחר, זה שנגנז, דווקא בגלל "דתיותו", אומר עברון, ספוג בחלומות על בניין בית המקדש, מלכות ישראל, ומשום כך גם יכול להיראות כאביהם של מתנחלי גוש אמונים. הוא מניח שיאיר נע בין יונתן רטוש (שכתב לזכרו את שירו הידוע "ארגמן") ובין אורי צבי גרינברג, למשל, ובעיקר ישראל אלדד (שייב).

הסכיזופרניה שעברון מצביע עליה, בין אמונה משיחית ובין כפירה בפרויקט הציוני, מלווה את הספר. הוא אינו מתעכב הרבה על "מהותו" של הלח"י. עובדה שהארגון השכיל להקסים גם צעירים מהשמאל האנטי אימפריאליסטי וגם אנשי ימין קיצוניים ומשיחיים. ועובדה שאחרי הקמתה של מדינת ישראל, כאשר התכנסו אנשי הלח"י כדי להקים את רשימתם לכנסת, הלך הרוב עם נתן ילין מור ויצחק שמיר (אז עוד בצד השמאלי של לח"י). ובכן, מה פירוש להיות שמאל, אי אז, מבחינת עברון? לעמוד נגד הברית שמפא"י ושותפותיה טיפחו עם מעצמות האימפריאליסטיות ונגד הערבים. מבחינתו.

הוא אינו מצליח להסביר את הקשר בין הכנענות (הלא-ציונית) לימין הישראלי לדורותיו, למשל בדמויותיהם של רטוש ושל אהרן אמיר. נכון שהכנענות כתפישת עולם - המבחינה בבירור בין האומה הישראלית לבין היהודים בעולם - ניצחה רק בקרב הצד השמאלי של המפה הפוליטית. יתר על כן, הכנענות נולדה בפאריס. שם ישבו בבתי הקפה מכונניה העברים; רטוש פגש שם את הבלשן עדיה גור ויחד טוו את חלומם הציוני לעילא על אומה חדשה, עברית, חלק מהמזרח הקדום.

מדוע צריך לציין כי היתה זו אולטרה-ציונות? מפני שהציונות, בסופו של דבר, אף היא המציאה אומה חדשה. עברון, כמובן, היה רוצה שההבדל המרכזי בין הציונות לכנענות - הקשר בין המערב לאומתנו העברית ויותר מזה הקשר בין העם היהודי בעולם לאומתנו העברית - ישים חיץ בין שתי האידיאולוגיות. לא כך היה: הכנענות נכנעה לציונות של אחרי קום המדינה: עם המערב נגד הערבים.

חשוב לזכור כי הכנענות, שעברון מסבירה כל כך יפה, הורתה בחיק האידיאולוגי של הימין הצרפתי. אחרי ככלות הכל, מי חוץ מהימין האידיאולוגי באירופה עוסק ב"מהות" של האומה, בצרפתיות של הצרפתים, בגרמניות של הגרמנים, בהולנדיות של ההולנדים. זו המורשת הכי חשובה שהעבירו הכנענים לישראל, וכך גם דבק בשמאל סוג מסוים של אנטישמיות-לייט. כי הרי "רוח האומה" שלהם מבקשת לקפוץ על פני כמעט אלפיים שנות היסטוריה יהודית כדי לעשות בדיוק את מה שעשו הציונים: לקבוע שמוצא היהודים הוא מארץ ישראל ורוחם נטועה כולה כבר במקרא.

את העניין הזה הוא אינו מצליח לברר לעצמו. על שאלה ששואל אותו גרמני אחד ביער השחור הוא לא מצליח להשיב: איך זה שיהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה ולא לאב יהודי. מה שמציק לאינטלקטואל השמאלי מישראל, הוא למרבה הצער, מין "כישלון" לעמוד בקני המידה של קאנט או וולטר.