הרגע שלפני השקיעה

איך לתאר את הריק הנורא שאליו זולגים החיים במחלת אלצהיימר?

עמיה ליבליך
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמיה ליבליך

הגברת פפירבלאט, מאת יהושע גרינברג, הוצאת קרא קרא, 2010

בספר קטן הממדים הזה תופס יהושע גרינברג בעדינות אין קץ את הרגע שלפני: הרגע החמקני לפני אובדן הזהות וההכרה של הזקן, שמציאותו הפנימית מתרחקת והולכת מהמציאות החיצונית, החברתית, ומפעילותם היומיומית של רוב בני האדם. גיבורת הספר, גברת אסתר-הלנה פפירבלאט, אלמנה זה שלושים שנה ואם לשני ילדים בוגרים, היא רק בת 72, אך עולמה נשמט ממנה מרגע לרגע. היא מאבדת את השליטה בזמן - שבו כולנו חסרי שליטה, לצערנו. המעברים ממצב שינה לערות נעשים לה קשים יותר ויותר. היא מזכירה לעצמה שוב ושוב כי עליה להכניס סדר יום כלשהו בחייה, ואיננה מצליחה.

היא שואלת ללא הרף: איזה יום היום? מה השעה? בוקר או ערב? ומה אעשה ביתר שעות אחר הצהריים הארוך הזה? היא מאבדת את השליטה במקום: נוסעת באוטובוס ויורדת בתחנה בלתי מוכרת, מפתחת סחרחורת, יושבת על הספסל ואיננה יודעת היכן היא, מפתחת טינה קשה נגד קירות דירתה הריקה מאנשים. לעתים היא מאבדת את השליטה בגופה: אינה יכולה לקום כרצונה, ואבריה אינם נענים לה כל עוד אין מי שתישען עליו. אפילו שמה כבר איננו שמה; הרי במשפחתה קראו לה אסתר, ומסיבה עמומה מאוד היא מתקראת בשנים אלה הלנה. הטלפון, קו החיים המחבר אותה לבתה, לבנה ולידידתה האחת, שותק רוב הזמן, ולעתים כלל אינה רוצה שיצלצל. כשהיא בודקת את מחויבותיה, נותרה רק "שעת התעמלות לזקנות" פעם אחת בשבוע. ובכל השאר מה תעשה? הבדידות הגדולה מצד אחד, והסירוב להיענות לצורכי התלות הגדולים שלה מהצד האחר, מאפיינים את חיי היום יום שלה. ואיך יוכל הסופר או המשורר לתאר את הריק הנורא שאליו זולגים חייה של הלנה במהירות מפחידה?

במאמציה להיאחז במשהו במדרון החלקלק מנסה הלנה לרשום את סיפור חייה במחברת, כפי שמייעצת ידידתה, אך איננה מצליחה להשליט סדר בזיכרונותיה. במאמץ נוסף מגיעה הלנה לארגון "יד שרה" להתנדבות, "כמו יתר הזקנות". מכל הפעילויות שמציעים לה היא בוחרת להקריא לעיוורת הספונה בביתה, אך כשהיא מגיעה אל הנזקקת מתברר שזו רוצה רק הקראה אחת: מלקסיקון לענייני בריאות, באות אל"ף, המגיעה מהר מאוד לערך "אלצהיימר". מעבר לזה היא איננה רוצה לקרוא-לשמוע מאומה. "ומתי תבואי שוב אלי", שואלת העיוורת את הרואה, וכך שוב ושוב בשלושה ביקורים - הקריאה בטקסט המקודש הזה בלבד.

אלצהיימר היא מחלה קשה הנפוצה בקרב קשישים. המחלה הוגדרה לראשונה ב-1906 על ידי החוקרים הגרמנים אלצהיימר וקרפלין, ועד היום לא גילה המחקר הרפואי את הסיבות הברורות להופעתה. את המחלה, המתבטאת במיתתם של תאי עצב במוח, מאפיינת ירידה בתפקוד הקוגניטיבי והמעשי. הסטטיסטיקה הרפואית מלמדת כי בגיל 85 אחד משלושה לוקה בצורה כזאת או אחרת באלצהיימר, אם כי אחוז קטן מפתח את התסמונת כבר בשנות השישים לחיים. בתחילה נפגעות התנהגויות מורכבות (למשל נהיגה) ומתגלים קשיים בזיכרון לטווח קצר. לעתים יש גם הפרעות התנהגותיות, כמו התקפי זעם. כאשר המחלה מתקדמת עלול להתפתח שטיון, דמנציה, שבו מאבד החולה את יכולתו לבצע פעולות פשוטות, כמו דיבור, אכילה, שינה, שליטה על הסוגרים, ובמיוחד הוא צפוי לפגיעה חמורה בזיכרון, עד כדי חוסר יכולת להיזכר בשמו ובזהותו.

אף שהיציאה מהבית וההתמודדות עם המטלה ממלאת את הלנה סיפוק לזמן מה, היא איננה רוצה להמשיך במשימה הסיזיפית שמטילה עליה העיוורת, בקריאה שבועית מ"אבעבועות רוח" עד "אלצהיימר". בהחלטה נועזת לא להמשיך לבקרה, פונה הלנה שוב ל"יד שרה". העובדת המקבלת את פניה חשה בריק האופף את חייה של הלנה, הנמצאת לכאורה בתפקיד המתנדבת לסייע לנצרכים, ומגלה כלפיה חמלה ודאגה. כאן עולה השאלה הגדולה: מי עוזר למי? המתנדבת למטופליה או שמא ההפך, ומי המנגנון היכול לעזור לכולם.

הלנה מקבלת לבקשתה הפניה חדשה: הפעם היא נשלחת ללמד עברית אשה שעלתה מרוסיה לאחרונה. דירת העולים עומדת בניגוד לביתה של הלנה. גרים בו בצפיפות הסבתא, שני ילדיה הבוגרים ומשפחותיהם. שיעור העברית מתקיים במקביל למשחק הנכד במכוניות ובאווירוני צעצוע על השטיח. כאן, בנוכחות האנושית הדחוסה, חוזרת אל הלנה לרגע תבונתה מהתקופה הארוכה שבה שירתה כמורה לעברית באולפן לעולים. היא משליכה הצדה את ספר הדקדוק שהלומדת רצתה להשתלם בעזרתו בשפה, ובמקום זה מביאה את הגברת הרוסייה לשיר לנכדיה משירי מולדתה, כאן ועכשיו בשיעור עברית, ויחד הן מתרגמות את המלים.

שיעור העברית מצליח מעל כל שיעור. לכאורה זה מהפך שיכול היה להביא לתפנית בעלילה, אך להפך: מן האופוריה הרגעית עוברת הגברת פפירבלאט לדיכאון עמוק, שממנו אין דרך חזרה. מצבה של הלנה מידרדר והיא נהפכת למה שנקרא במקומותינו המתקדמים "סיעודית". תוכניות הבת לילי להינשא נידחות שוב, והבת חוזרת לבית אמה כדי לטפל בה. העלילה המרכזית של הסיפור - על יחסיהן הקשים של האם ובתה, הקורבנות שכל אחת מהן מאמצת לעצמה, ההודעה על נישואי הבת ודחייתם - אינה אלא רקע לתיאור מרהיב של הדמות המרכזית וזהותה המתמוססת ברגע שלפני השקיעה.

שמה של הגיבורה אמור להצביע על הלקח העיקרי של הנובלה: פפירבלאט בגרמנית הוא "דף נייר". וכפי שהדף ימיו קצרים, אף חיי הגיבורה, כמו חיינו, כצל עובר. כדי להדגיש את כל זאת בחר הסופר לעצב את הספר כמחברת בכריכה חומה, כמחברות ילדותנו, בני גילה של הלנה, בבית הספר העממי. למחברת שורות, ובהן מודפס הסיפור באות הנראית כעשויה במכונת כתיבה ישנה. שמעתי שהבחירה העיצובית מחבלת בהפצתו של הספר המיוחד הזה, שכן הוא אינו הולם את מדפי הספרים הסטנדרטיים בחנויות.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ