"האב, הבן והגן" מאת מאט רידלי | שובן של הביצה והתרנגולת

מאט רידלי מציע בספרו "האב, הבן והגן" את התפישה שלפיה התורשה והסביבה תלויות זו בזו באופן ש"הגנים הם מכשירים לליקוט מידע מהסביבה"

סמדר רייספלד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סמדר רייספלד

האב, הבן והגן

מאט רידלי. תירגם מאנגלית: אוריאל גבעון. הוצאת זמורה-ביתן, 368 עמ', 89 שקלים

הספר הזה אינו מהלך על ביצים. הוא לא מוטרד מהשאלה אם הוא פוליטיקלי קורקט או לא, ומדבר בחופשיות - אמיצה, לא גסה או שבעת רצון מעצמה - על שאלות כמו: האם הומוסקסואליות היא מולדת או נרכשת? האם אפשר לנבא מי יגדל להיות פושע ולהבדיל - סכיזופרן? ועד כמה אפשר לשדרג את האינטליגנציה. הספר מעז לעסוק בשאלות האלה, ובאופן כללי בפולמוס העתיק בין (בחרו את המינוח המתאים לכם): תורשה לסביבה, טבע לטיפוח, מולד לנרכש; אינסטינקט מול למידה, דטרמיניזם לעומת אמפיריזם, גורל בניגוד לבחירה חופשית.

לכאורה אין סיבה לקרוא את הספר. הרי ברור לנו, אנשים נאורים שכמותנו, שבסופו של דבר הספר יגיד לנו את מה שידענו מלכתחילה: שהאמת מורכבת ונמצאת איפה שהוא באמצע. התורשה משפיעה וגם הסביבה, אז מה העניין? אלא שהנטייה לחפש פשרות קלות ולקבוע נקודות אמצע ותרניות משטיחה את המציאות ומאפשרת לנו להתחמק מלהיכנס לעובי הקורה. החיים הרי לא באמת מתנהגים לפי כללי אצבע. לפעמים יש עשן בלי אש (אלפרד דרייפוס ושכמותו); ויש מקרים שבהם מספיק אחד לטנגו (כל ילד שעבר התעללות מינית והתנהגותו השתנתה); והתורשה והסביבה אכן מעצבות אותנו, שתיהן, אבל לאו דווקא במינונים שווים. לא "פיפטי-פיפטי". מה שמעניין באמת הוא מהם בדיוק יחסי הכוחות בין תורשה לסביבה: האם יש בהם אחת שמובילה ואחרת שנענית, אחת שהשפעתה קבועה ואחרת שמשתנה, ומי מהן זכתה לעצב איזה חלק של אישיותנו. במלים אחרות, מה שמעניין הוא התקריב, המבט שמגלה את הפרטים.

מאט רידלי אכן מציע לנו את הפרטים, פורש לפנינו מגוון רחב של ממצאים וסיפורי מחקר שמתארים את מורכבותו של הנושא. חלק גדול של הספר מוקדש לסקירה של מלחמת החורמה שניטשה בין הצדדים לאורך ההיסטוריה, כל צד טוען לבלעדיות ומגייס למערכה גדודים מפוארים של לוחמים: מהעבר האחד עומדים חסידי התורשה: צ'רלס דרווין, ויליאם ג'יימס ("לאדם יש יותר אינסטינקטים מאשר לבעלי החיים, לא פחות"), אדוארד וילסון, ג'ון טובי ולידה קוסמידס (מייסדי הסוציוביולוגיה והפסיכולוגיה האבולוציונית, בהתאמה, שראו בגנים את המקור לכל הרגשות וההתנהגויות), ורבים אחרים; מהעבר השני מתייצבים תומכי הסביבה: זיגמונד פרויד, ג'ון ווטסון (הביהביוריסט: "תנו לי תריסר תינוקות בריאים, ואני מתחייב להכשיר כל אחד מהם, כרצוני, להיות רופא, עורך דין, אמן או אפילו קבצן וגנב, ללא קשר לכישרונותיו, לגזעו ולמוצאו"), קונראד לורנץ (שגילה את תופעת ההחתמה), אמיל דורקהיים (אבי הסוציולוגיה), פרנץ בועז (שהפך את האנתרופולוגיה למתודה מדעית), ואחרים.

אך בעודו מתאר את המטוטלת שנעה הלוך ושוב, לאורך ההיסטוריה, בין ההגמוניה של התורשה לבין זו של הסביבה, מציע רידלי את התפישה, שלפיה התורשה והסביבה תלויות זו בזו באופן ש"הגנים הם מכשירים לליקוט מידע מהסביבה". נכון, יש מקרים שבהם גם התנהגות מורכבת במיוחד מוכתבת אך ורק על ידי הגנים, כמו במקרה של הקוקייה שמעולם לא ראתה את הוריה, ובכל זאת יודעת בדיוק כיצד לבצע את מעשה המרמה המשוכלל שלה - הנקבה מטילה את ביציה בקנים של ציפור זרה וזו דוגרת על ביציה ומגדלת את גוזליה של הקוקייה כאילו היו שלה - אך ברוב המקרים התנהגות מורכבת כרוכה בשיתוף הפעולה בין תורשה לסביבה. לאפרוחים שבוקעים מהביצה יש אינסטינקט תורשתי חזק לעקוב אחרי מישהו מיד עם צאתם לעולם, אך הסביבה היא שמלמדת אותם את זהותו (אמא תרנגולת או פרופסור מזוקן בשם לורנץ). גם היכולת לדבר שפה מעוגנת בגנים שלנו (ולא של סוסי ים או של תפוחי אדמה), אך היא באה לידי ביטוי קונקרטי, כדברי נועם חומסקי, רק אם כילדים נחשפנו לשפה כלשהי. העדר חשיפה לשפה מבטלת את היכולת התורשתית ללמוד ממש כשם שעין שכוסתה מיד לאחר הלידה מאבדת לנצח את אזורי הקליטה שלה בקליפת המוח. וכמו שהסביבה מנתבת את האינסטינקט, כך האינסטינקט מכוון את הלמידה: קופים לומדים מחבריהם לפחד מנחשים, אך אינם יכולים בשום אופן ללמוד לפחד מפרחים. הפחד הוא אינסטינקט הנישא על ידי הגנים, אך מושאו נלמד מהסביבה.

רידלי טורף את ההגדרות המקובלות, שלפיהן הגנים הם "דרקוני גורל חסרי רחמים, שמזימותיהם נגד נסיכת הרצון החופשי" מסוכלות רק "על ידי האביר האציל של הטיפוח". מצד הגנים, נכון לומר שהם אכן נושאי המידע, אבל הם גם יכולים להשתנות בהשפעת ההתנסות עם הסביבה. כך, למשל, עכברים שעיניהם כוסו מיד אחרי הלידה הצליחו להתחמק מגורל העיוורון בזכות גן מסוים שהוחדר אליהם בתעלולים של הנדסה גנטית. מכאן שבעכבר רגיל הסביבה היא שמפעילה את הגן. הגנים "מופעלים ומכובים לאורך החיים על ידי אירועים חיצוניים ופנימיים כאחד, ותפקידם הוא לספוג מידע מהסביבה לפחות באותה מידה כמו לרשת אותו מן העבר", כותב רידלי.

מן הצד השני, צד הסביבה, מתברר שדטרמיניזם סביבתי יכול להיות עריץ לפחות באותה מידה כמו דטרמיניזם גנטי, כפי שמעידה סוגיית ההומוסקסואליות. "כיום אף מדען לא מאמין שנטיות מיניות נגרמות על ידי אירועים בגיל ההתבגרות", כותב רידלי. "גיל ההתבגרות הוא פשוט פיתוח של סרט צילום שנחשף מוקדם הרבה יותר". הבדלים במבנה המוח בין הומוסקסואלים להטרוסקסואלים, ומחקרים בתאומים זהים שגדלו בסביבות נפרדות, מציעים שהנטייה להומוסקסואליות בחברה המערבית נקבעת במידה רבה על ידי הגנים, כלומר היא תורשתית. אלא שבאמצע שנות ה-90 בדק מדען בשם בלאנשארד את סדר הלידה במשפחה ומצא, שאחים גדולים (אבל לא אחיות גדולות) מגדילים באופן מובהק את הסיכוי של גבר להיות הומוסקסואל. "עם כל אח גדול נוסף, הסיכוי שגבר יהיה הומוסקסואל עולה בשליש".

מכיוון שלקיומן של אחיות גדולות לא היתה השפעה על הנטייה המינית, סבר בלנשארד שמשהו בסביבה הזכרית של האחים הוא שמעורר את ההומוסקסואליות. בקצרה, החשד שלו היה שנוכחותו של עובר זכר ברחם מעוררת תגובה חיסונית של האם כנגד חלבון המצוי על כרומוזום Y (הכרומוזום הזכרי) של העובר. מכיוון שהתגובה הולכת וגוברת עם כל עובר זכר המתפתח ברחם, יוצא שהזכרים המאוחרים יותר במשפחה נתקלים בתגובה חיסונית נמרצת כנגד החלבונים ה"גבריים" שלהם.

הדוגמה הזאת - שאפשר כמובן לדון בתקפותה - מעניינת במיוחד, מפני שהיא מאירה את יחסי הגומלין בין תורשה לסביבה באור חדש. מצד אחד, היא מציעה שהסביבה (הרחם הוא כמעט התגלמותו של מושג זה) וסדר הלידה הם שמשפיעים על הנטייה להומוסקסואליות. מצד שני, היות שיעילותה של מערכת החיסון של האם מוכתבת על ידי הגנים שלה, ייתכן שהתגובה החזקה של האם נגד "החלבון הזכרי" היא-היא "הגן להומוסקסואליות", ואם כך הרי שהתורשה (של האם) היא שקובעת. מצד שלישי, זה לא באמת משנה, מכיוון שהסביבה במקרה זה היא בלתי הפיכה ממש כמו התורשה, ולכן, בכל מקרה, התוצאה דטרמיניסטית.

הספר מביא ממצאי מחקרים שנעשו במתודולוגיות שונות: מחקרים סטטיסטיים על אוכלוסיות, ניסויים פסיכופיסיים וביולוגיה מולקולרית. אבל אין סיבה להיבהל. כמו בספר הקודם שלו, "גנום - האוטוביוגרפיה של המין האנושי בעשרים ושלושה פרקים" (פרק לכל כרומוזום, הספר ראה אור בעברית בהוצאת זמורה-ביתן), גם כאן הכתיבה מרתקת, סיפורית ומודעת לנוכחותו של קורא הדיוט בצד השני של הדף. "סלחו לי", הוא כותב באחד הפרקים, "שאעסוק כאן בעוד סיפור היסטורי של מחקר בתחום הביולוגיה המולקולרית... לפני שאתן לכם לעלות חזרה אל הפסיכולוגיה כדי לנשום אוויר".

בכל זאת, במקביל להנאה, כדאי לקרוא את הספר קריאה פעילה, שמבקרת את תקפות המסקנות ומבחינה בין עובדות לפרשנויות. למשל, בניסוי שהזכרתי על היכולת ללמד קופים לפחד מנחשים אך לא מפרחים: האם ייתכן, שפרחים לא יפחידו קופים בגלל שהם חלק מסביבת החיים הטבעית והיומיומית של הקופים? אולי ניסיון ללמד קופים לפחד מקומקומים היה דווקא כן מצליח? ויש, כמובן, הספקנות הקלאסית בנוגע למחקרי תאומים: כשטוענים שיש דמיון רב בהתנהגויות ובהעדפות של תאומים זהים, שהופרדו וגדלו בסביבות שונות, השאלה היא באיזה גיל הם הופרדו. אם ההפרדה לא התרחשה מיד לאחר הלידה, ייתכן שהתקופה הקצרה של חיים בסביבה משותפת היתה קריטית, והיא אחראית לדמיון ביניהם, ולא הגנים שלהם.

כשגמרתי לקרוא את הספר, חשבתי שהגיע זמן לאוורר את הדימוי הקלאסי של הגנים. מאנציקלופדיה שנושאת את המידע המעצב אותנו, כדאי להחליפו בדימוי דינמי יותר של אינטרנט, שהמידע בו מתוכנן כך שיוכל להיות באינטראקציה עם הסביבה ולהתעדכן על ידה.

סמדר רייספלד היא דוקטור לביולוגיה מולקולרית. ספרה "דרווין באיילון דרום" ראה אור בהוצאת כתר

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ