חנה הרציג
חנה הרציג

שירת החטאים

יוסי אבני-לוי. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 89 עמ', 415 שקלים

התיאור שעל גב כריכת הספר יכול להטעות: "כוח המשיכה של הרוע", "מציאות ובדיה", "כישוף ומוסר" - כל אלה יוצרים את הרושם שזהו עוד עירוב מפתה ונוח לעיכול של שואה ופנטסיה. אבל "שירת החטאים" משתמש בסטריאוטיפים המקובלים רק כדי להופכם על פיהם. הוא מערבב את הכל מכל באופן מוגזם ופרוע ובהרבה הומור ומציג גרסה מקורית ומרהיבה בצבעוניותה של מיתוסים וארכיטיפים מרכזיים בתודעה היהודית. אמנם לקראת הסוף הצבעוניות הזאת מתחילה לייגע קצת, אבל בסך הכל, אם להעמיד את השואה נוסח שפילברג ("רשימת שינדלר") מול נוסח בניני ("החיים יפים"), אני מעדיפה את השני.

הספרות העכשווית נוטה לצייר את המציאות הישראלית של הכאן והעכשיו, על הממדים הפוליטיים והחברתיים העולים ממנה באופן מיידי. על רקע זה, אחד הדברים המייחדים את ספרו של יוסי אבני-לוי הוא הנטישה המוחלטת של הריאליה הישראלית וההליכה אל מקומות רחוקים ואל רבדים קדומים של ההיסטוריה היהודית. אבל דווקא משם, מבעד למעגל הזר וההזוי, חוזר הסיפור אל ישראל של היום ומעצב בדרך גרוטסקית את שורשי הקונפליקטים והשסעים החוצים אותה.

הסיפור מוביל אותנו בדרך ערמומית להזדהות עם מה שמחוץ לקונסנסוס ולתקינות הפוליטית גם יחד: נתחיל בכך שחוקר השואה האובססיבי, המכונה "שישה מיליון" ו"אומשלגפלאץ", הוא דווקא ממוצא עיראקי-כורדי, ולא רק שאין לו שום עניין בקיפוח המזרחיים ובחשיפת מורשתם המודרת, אלא שהוא מזדהה בכל לבו דווקא עם יהודי אירופה וחש בפולין כבבית שני. פולין, שאדמתה היא "בית קברות לשישה מיליון", ואנשיה כידוע כולם אנטישמיים בורים ורצחניים, מוצגת כמו להכעיס כארץ מאירת פנים, מעוז התרבות האירופית, וורשה בירתה מתגלה כעיר מקסימה, אחוזת געגועים לעברה היהודי. ורשה אינה מרחב גיאוגרפי אלא מטאפורה וממד נפשי, מיקרוקוסמוס המעורר את השדים מרבצם: השואה חוזרת ומגיחה מתוך מעמקי האדמה הפסטורלית, וההיסטוריה היהודית-פולנית המודחקת שבה לחזית באופנים הלא-צפויים וההזויים ביותר. דווקא כאן - ישראל האסיאתית היא לגמרי "שם" - מתגלה מקור "הבעיה היהודית" ומוצעים חזיונות פרועים לפתרונה.

העלילה מובלת על ידי קורותיו של על ידי בועז שעשוע (ידידנו "אומשלגפלאץ"), אנטי-גיבור שאין לו דבר בחייו מלבד המשיכה הלא מוסברת לשואת יהודי אירופה, ובעיקר לדמותו של ראש היודנראט בגטו לודז' - "מלך היהודים" מרדכי חיים רומקובסקי. הזדמנות חייו נקרית לשעשוע כשהוא מקבל מלגת מחקר בוורשה בתואנה דמיונית - לעלות על עקבות יומן שכתב כביכול "מלך היהודים". מיד בהגיעו לוורשה הוא פוגש את אגניישקה היפה ופיוטרק הסלבי למהדרין, ושניהם מתאהבים ביהודי השחרחר ומלווים אותו לאורך דרכו. עד מהרה מתברר שאם פעם זהות ארית היתה מצילה חיים, הרי עכשיו כל פולני שמכבד את עצמו מגלה בעברו גן יהודי; היהודים כבר אינם מי שאפו מצות מדם ילדים נוצרים, אלא דווקא "אחינו הבכורים", מחוז של געגועים ונוסטלגיה.

בעוד בועז ואהובתו היפה בולשים אחר תעלומת היומן, הולך הסיפור ומציב מיתוס ציוני שהתהפך על ראשו: במקביל לעלילת ההווה מוצגת פרשת משיח השקר יעקב פרנק, שגם הוא כמו "מלכי יהודים" אחרים לאורך היסטוריה, הציע חזון גאולה לעם הנבחר.

חזונו של פרנק מהדהד באופן מעוקם למיתוס "היהודי החדש" הגברי ורב האונים: אורגיות פרועות וסאדו-מזוכיסטיות, עירוב מין בשאינו מינו, פולחן המוות וקניבליזם הם שיכו אחת ולתמיד בקורבניות הפסיבית והנשית של היהודי הגלותי. כך הוא יצא מ"טריטוריה נפשית של מוסר... אל ממלכת יצר פראית ומרתקת", יחבור לשטן ולחטא וסוף סוף יהיה עם ככל העמים. כך קורסים בחזונו של פרנק כל הגבולות המבדילים בין לאומים, דתות ומגדרים וגם בין השפיות לטירוף, הרוצח לקורבן, הקדוש לטמא.

ובכן, מיהו "היהודי החדש" בתוך כל הערבוביה הזאת? אולי הוא לובש דווקא שחרחרות מזרחית ולא בלונדיות ארית, כמו בועז ידידנו - מזרחי שמוצא את מולדתו דווקא בפולין ומרגיש בניכר בקרב "העם הנבחר"?

שלומית, החוקרת את דמותו של משיח השקר פרנק, שואלת את בועז על מקור משיכתו לאשכנזים ולשואה: "למה החלפת את אהבת החיים האוריינטלית של השבט שלך בהתמכרות האשכנזית לסבל?... המאכלים העיראקיים, הכורדיים והפרסיים מלאים צבע! מלאים ריח! ססגוניות! הקסם המזרחי הוא התענגות טהורה על הנאות החיים". האם גם כאן חומסת ה"הגמוניה" האשכנזית את המזרחיים? האם בועז רוצה "להשתכנז" ולכן הוא "מנכס לעצמו" את השואה?

סימנתי הרבה מרכאות כפולות כי הספר, למרבה השמחה, חותר תחת הסטריאוטיפים של התקינות הפוליטית, וזה אחד המקורות לעונג שבקריאה. איך אפשר למשל לעמוד בפני ערבוב הזהויות המרנין שבקטע הבא: "משהו בלתי מוסבר, מטאפיזי ממש, ממגנט את המוזלמן הכורדי הראשון אל תוגת הסתיו הפולני. הוא יושב בין דליים של עצב ומזמזם לעצמו משיריה של חוה אלברשטיין, שנולדה גם היא בנופי הדכדוך הללו ממש. ?סולווג', הוא שר לעצמו בהרמוניה פנימית מופלאה, וחש כמו עגלון יהודי צעיר ובריא שבא לוורשה הבירה בסתיו 1938". את הערבוביה הזאת קשה לזהות עם מושגי הזהות המוכרים, וודאי שאין כאן שום "יהודי חדש", לא בנוסח הבלונדי ולא השחרחר.

כך גם מתנפץ הסטריאוטיפ של השואה ומ"ממלכת הרוע המוחלט" היא נהפכת למחוז נפשי שבו מתגוששים החטא והאשמה, "האדונים" ו"המשרתים", התליינים והקורבנות. השואה מושכת ואפילו מעניקה את טעם הקיום הן לקורבן היהודי והן ל"תליין הפולני" (לא הגרמני, הללו קיבלו מזמן לגיטימציה כמקום של תרבות ואירופאיות למהדרין).

מה נשאר? בעיקר שלושה חזיונות גאולה שבהם מכתירים הוזים את עצמם כשליטים על אחיהם היהודים. רומקובסקי, המטיל שררה בגטו לודז' וקריאתו המצמררת "אמהות, הבו לי את ילדיכן!"; מהדהדת בתביעתה רצחנית דומהשל יעקב פרנק לנתיניו; וקפלושניק, "מלך גליציה", שקולם של הרצל וז'בוטינסקי מהדהד מגרונו ("אל תגידו לבוב. תגידו מעתה תל-אביב החדשה!"), אבל לא בציון הוא מבקש חלקת ארץ, אלא דווקא בפולין, המקום שממנו יצאו היהודים ואליו הם צריכים לחזור.

בחזונו של קפלושניק מוזכרת סוף סוף המדינה שהקימו החלוצים "בגיהינום של שמש קופחת וטרור", והערבים הרצחנים מחליפים את הצוררים בגולה. אבל דווקא הקמתה של מולדת במזרח התיכון הוא שיביא לשואה חדשה, ולכן יש לחזור לאירופה, כור מחצבתה האמיתי של היהדות. אכן, ההתעלמות המוחלטת ממחצית העם הישראלי שנולד באוריינט היא "נורמלית" רק במסגרת טירוף היוצרות הכללי.

בדרכים עקלקלות חוזר הספר לבעיות שבקיום הישראלי, שכנראה אין מנוס מהן. אבל אין לצפות שיוצע לנו פתרון בספר הופך-כל זה. ואולי בכלל יש כאן כיסופים לעולם מטושטש זהויות, שבו ישראל תתמזג באירופה והזהות המינית הנשית בגברית (או להיפך!). אכן, חזון אפוקליפטי שיש בו משהו מצודד.

אי אפשר לסיים את הרשימה בלי להזכיר את לשונו המדויקת ורבת ההמצאות של הספר. לרוב אני נרתעת מתארים כמו "לשון עשירה ומדויקת", אבל כאן העושר אינו מיופייף והדיוק בלשון הרבדים ההיסטוריים באמת מפליא.

הד"ר חנה הרציג היא חוקרת ספרות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ