המתופף הגדול

האם יש טרוריסט אמיתי ברומאן החדש של ג'ון לה-קארה? יש מלומד מוסלמי אחד, שחמישה אחוזים ממעשיו הם אולי טרור. על חמשת האחוזים הללו הוא עלול למצוא את עצמו בגואנטנמו. "איש מבוקש מאוד" הוא פנינה ספרותית

יצחק לאור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

איש מבוקש מאוד, מאת ג'ון לה-קארה, תירגם מאנגלית יוסי מילוא, הוצאת כנרת, 2010, 347 עמודים

ג'ון לה-קארה הוא סופר גדול, בלי ספק בכלל, והיכולת שלו להפוך את הזירה העולמית, זו שבחדשות, לזירה של "מתח", משמעה להפוך את החדשות עצמן לחשודות תמיד במה שאינן מראות לנו. בשנות החמישים עוד עבד בשביל MI5 ו-MI6, אבל עד מהרה נהפך לכותב מבוקש מאוד וספרו השלישי, "המרגל שחזר מן הכפור", כבר היה להיט עולמי.

אף על פי שכתב את "המתופפת הקטנה" (1983) שעסק "רק" במלחמות המוסד נגד אש"ף, טעה גם מי שחשש כי התמוטטות האימפריה הסובייטית וסוף ה"מלחמה הקרה", שהעניקה ללה-קארה זירה טובה, ישלול ממנו את עולם הדימויים שלו. בדיוק כמו שארצות הברית לא ויתרה על אויב קולוסאלי ופתחה כבר ב-1991 במלחמה ארוכת טווח נגד ציר חדש של "רשע", כך גם עולם המרגלים של לה קארה השתכלל.

עכשיו נכנס לזירה שחקן חדש ועלום: הטרור האיסלמיסטי. מכיוון שבניגוד לריגול הקומוניסטי, שם ידעת מי עובד בשביל מי, מי עובד בשביל שני הצדדים, מי עורק, מי אינו עורק, הנה כאן הזירה ממציאה ללה-קארה עוד אפשרויות. האויב מצוי אי שם, בין ההמונים הלא מזוהים. הזיהוי והזהות נעשים הגיבורים הגדולים של הרומאן הזה.

ודאי, זיהוי בז'אנר הריגול בן ימינו קשור באמצעים אלקטרוניים הנהפכים לאטרקציה בזכות עצמה בסדרות הפשע האמריקאיות ("זירת הפשע", למשל). אלא שאצל לה-קארה האמצעים המתוחכמים הללו נרתמים למטרה הגדולה שמייצג ספרו: איך נהפך העולם, או מוטב העולם המערבי, מעולם של מרגלים מול מרגלים, איך הוא נהפך למרבה-עיניים, המצלמות את כולם ומנסות לסנן מתוך ההמונים שאינם "שייכים" - את הטרוריסטים.

בסופו של דבר "כולם טרוריסטים", אומר לה-קארה במרירות המלווה את הספר הזה, כלומר הגרמנים אולי זהירים אבל מעבר להם יש סי-איי-אי ולו אין מעצורים. הספר נכתב אחרי תחקיר רחב מאוד, ונראה שלה-קארה למד היטב את המנגנונים שלא הכיר, למשל את הביון הגרמני, ואת הלוחמה בטרור אחרי 11 בספטמבר.

"איש מבוקש מאוד" הוא פנינה ספרותית, מתורגמת ביד אמונה וערוכה בקפידה. בכלל לא מעניין אם החלוקה של "ספרות גבוהה" או "נמוכה" ממלאת כאן תפקיד. בארץ ש"ספרות מקורית" נמכרת ונקראת ונלמדת כספרות גבוהה, למרות הפרימיטיביות הנרטיבית שלה, שלא לדבר על הפרימיטיביות הרגשית שלה, לה-קארה הוא ענק. והאמת היא שההבדל בין לה-קארה לרבי המכר המקוריים שלנו הוא בדיוק בהבדל שביחס אל המוכר, הידוע, המובן מאליו. אלה הופכים והופכים ומספרים שוב ושוב את מה שכבר קראנו ושמענו. הוא עושה את ההפך הגמור.

מעט על העלילה: לגרמניה מגיע פליט לא חוקי שזהותו אינה ברורה. לאנשים ברחוב הוא עוד פליט מהמזרח, טורקיה או רוסיה, אבל באמת הוא ספק-צ'צ'ני ספק-רוסי. עד מהרה הוא נהפך ליעד של כל שירותי הביון הגרמניים, לסוגיהם, על הסבך האירוני שבין הרשויות השונות. בהמשך מתברר כי לא רק אלה מתעניינים בו, אלא גם שירותי הביון הבריטיים והאמריקאיים.

האם הצעיר הפצוע, החולה, הסהרורי-כמעט, שכל תוכניותיו הן ללמוד רפואה כדי לעזור לבני עמו הנרצחים ונשדדים ונאנסים ביד הרוסים, האם הוא טרוריסט מבוקש? ואם לא, כיצד הוא נהפך לכזה בתוך כמה ימים מאז הצליח לברוח ממעצר בשוודיה ולהגיע דרך דנמרק להמבורג?

כמובן, יש לרומאן הזה עוד גיבורים, בעיקר גרמנים אבל גם אנגלים. ויש נבלים ואנשים טובים. אף אחד איננו רע מ"טבעו". הטובים מ"טבעם" מסתבכים מהר מאוד במתן שירותים לצד הלא נכון, מרוב אהבה ומרוב פגיעות שיש לאנשים טובים, שאינם עובדים בשביל ארגוני ביון, ואלה עומדים מעל לחוק ובעצם הם החוק, כי החוק, כידוע, הוא בעצמו יישות די מכאיבה.

לה-קארה אינו אוהב באמת ארגוני ביון. הוא מכיר אותם ונראה כי יכולתו לתאר מריבות פנימיות וריב סמכויות טובה כמו יכולתו לתאר את מנגנון העברת הכספים בבנקים הקטנים, המשמשים את הטרוריסטים, את המאפיה, ויותר מכל את ארגוני הביון המקימים ארגוני טרור כדי להילחם בהם. זאת ועוד, אפיונו של עיסא, האיש המניע את העלילה, עם בואו בחשאי לגרמניה, אפיונו כמוסלמי דתי, ושל מארחיו הטורקים, שאינם מכירים אותו ובכל זאת מעניקים לו מחסה, חרף הסיכון הגדול לניסיונם לקבל אזרחות, הוא תיאור יפהפה, תוצאה של התבוננות ממושכת באנשים שאינם "מערב" ובלי היגררות אחרי האנתרופולוגיה.

אבל כאמור, יתרונו של הרומאן הזה הוא ברמה הגבוהה של אמנות הסיפור, ובמודעות לתפקידו של הסיפור בתוך הסיפור. עיסא, הצ'צ'ני שלנו, אינו רוצה לספר את מה שאירע לו. אט-אט אנחנו יודעים ממנו ומאלה המאמינים לו, את גירסתו הנוראה. מצד שני, ארגוני ביון והמהירות שבה הם עולים על עקבותיו, דרך מצלמות, סוכנים והאזנות סתר, גם לאנשיהם יש סיפור. עלינו להאמין לאחת משתי הגירסאות. עד מהרה מבינים כי ארגון הביון חכם דיו שלא להאמין רק לגירסתו-שלו, ובאפשרותו להאמין גם לגירסת המבוקש. לא כל כך משנה אם הוא אומר אמת או משקר. הרי עניינו של הארגון במשהו שמעבר לאמת.

דווקא מפני שהמבוקש משתוקק להישאר בגרמניה, יש לארגוני הביון יתרון: הם יכולים לגייסו לשורותיהם, כלומר לאמץ את סיפורו ולשנותו או לשנות את הסיפורים של האחרים. איך מגייסים? ובכן, אפשר לרמות, כלומר לספר עוד כמה סיפורים. ויש עוד בעלי גירסאות, גיבורים שיש להם שלדים בארון וכסף שחור בכספות וגם להם יש סיפורים, ויש מלשינים שגם להם יש סיפורים. לא, אין כאן "אלף לילה ולילה", אלא זה ההיגיון של סיפור הריגול הטוב: שאנחנו איננו עסוקים בפסיכולוגיה או בהגיגים, וקריאתנו היא עניין אינטלקטואלי טהור: איך יזוהה מי שמבקשים לזהותו ואם זהותו תהיה אמנם זו שלו, או שמא תודבק לו זהות שמבקשים להדביק לו.

בשלב מסוים, המעקב נהפך למבצע. הסיפור נע קדימה באמצעות כמה גירסאות סותרות. הבגידות, שנעשו תמורת הבטחות, מתגלות כבגידות בלי כיסוי, ההבטחות הן הבטחות שווא, ובלב הקוראים מתעורר איזה גועל נפש גדול למראה הכוח שיש בידיהם של חסרי המעצורים. האם יש טרוריסט אמיתי בסיפור? יש מלומד מוסלמי אחד, שחמישה אחוזים ממעשיו הם אולי טרור. על חמשת האחוזים הללו הוא עלול למצוא את עצמו בגואנטנמו. איך? טוב. זה יותר מדי. ובכל זאת, אולי חשוב לומר שבסוף, המשתתפים המערביים של העלילה יוצאים נקיים, בלי צרות גדולות מדי. ה"זרים" נעלמים.