תגובות למוסף תרבות וספרות

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

רנסנס הוא תמיד שקרי

ברשימתו ההוגנת "הכנעני האחרון" ("תרבות וספרות", 5.3), הדנה בספרי "אתונה וארץ עוץ", מתפלמס אתי יצחק לאור ביחסו לי דעות "מהותניות" לגבי האומה הישראלית הנוצרת והולכת. ןאכן, פרישתי מ"הוועד לגיבוש הנוער העברי" (השם הרשמי של התנועה ה"כנענית") באה על רקע זה בדיוק. מצד אחד טענתי כי התפתחות לאום ישראלי נפרד היא התפתחות נורמלית ומחויבת המציאות כאשר עדה דתית נהפכת לאומה טריטוריאלית. ומצד שני, הנסיון להעמיד פנים כאילו אנחנו מהווים "מהותית" המשך ישיר של אותו ציבור אנושי עתיק הקרוי "ישראל", שעל טיבו מתווכחים הארכיאולוגים, ההיסטוריונים והאידיאולוגים עד היום, היא איוולת. "רנסנס" במובן של "חידוש ימינו כקדם" הוא תמיד שקרי, מאחר שלעולם אי אפשר לשקם ולשחזר את הקדם וגם אין לנו מושג ברור מה היה הקדם וממתי מתחילים או גומרים את ספירתו.

לכן גם אי אפשר לנתק את אזרחי ישראל שמוצאם יהודי מזיקותיהם היהודיות, כמו שאי אפשר לנתק את אזרחי ישראל דוברי הערבית ממקורות תרבותם, שלא לדבר על שחזור "ארץ הקדם" העברית. מכאן שכל המיזם של "אזור עברי" המנותק מהיסטוריה של אלפיים שנה ומתחבר לעבר מיתולוגי מלפני 3,000 שנה מופרך מעיקרו. מה שנדרש הוא מבנה פוליטי שלא יהיו בו זיקות אלו גורמים מפלגים, ולשם כך יש להבטיח את הפרדת הדת מהמדינה, את ביטול כל המוסדות בעלי מעמד ממלכתי, הדואגים רק לחלק של האוכלוסיה, כגון הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת וקרן היסוד והעברת סמכויותיהם למדינה, והנהגת שוויון מוחלט לכל האזרחים.

לאור גם לא דייק במידה מספקת בציינו כי "הפעולה השמית" נוסדה על ידי "כנענים". למעשה גם אלה שהיו פעם כנענים בין חבריה, כמו עמוס קינן, אחי יאיר ואני, הצטרפנו אליה דווקא משום שדחו את ה"כנעניות" הרטושית. רוב רובם של חבריה ראו עצמם כציונים, כגון נתן ילין מור, אורי אבנרי ויעקב ירדור. אבל את כולם איחדה ההבנה שאחרי הקמת מדינת ישראל וקליטת פליטי אירופה והמזרח התיכון וכל יהודי הרוצה בכך, חייבת המדינה להינתק מהבסיס האתני-לאומי שיסד אותה וליצור מבנה שוויוני מבחינה משפטית, כמו כל המבנים הדמוקרטיים המודרניים וכפי שהובטח במגילת העצמאות. אמנם היהודים, הנוצרים, הסקוטים, האירים, הוולשים והפקיסטנים בבריטניה, למשל, שונים אלה מאלה בתרבותם, לשונותיהם ותפישות עולמם, אך אף שרוב העמים והקבוצות הללו נכבשו בכוח על ידי המדינה האנגלית החזקה יותר, כולם היום נתיניה של המלכה אליזבת השניה ושווים הלכה למעשה בחובות ובזכויות האזרח.

אולי הכותרת של לאור צודקת בכך שאני נמנה עם אחרוני אלה שהיו פעם "כנענים", אף על פי שהייתי חבר בתנועה זו לא יותר מחודשיים-שלושה. מאלה שנשארו בדעותיהם מאז עד היום יכולני להיזכר רק בפרופסור עוזי אורנן, אחיו הצעיר של רטוש ומגדולי בלשניה של ישראל, אך מובטחני שגם הוא לא קפא על שמריו.

בועז עברון

טעם של החמצה

מאמרו המעניין של דן לאור ("תרבות וספרות", 26.2) סוקר את הפעילות התרבותית הענפה שהתרחשה בארץ אחרי מותו של ש"י עגנון. יחד עם זאת, קריאה של המאמר משאירה טעם של החמצה ותהייה עד כמה המאמר אכן מקיף וממצה - שכן נעלם ממנו כלא היה כל פועלו של שלמה ניצן ותרומתו הבלתי נשכחת להפצה ולאהבה לסיפוריו ולספריו של עגנון. בשנת 1979 יזם ניצן את העיבוד של "סיפור פשוט" ועיבד אותו ביחד עם יצחק גורן להצגה שהועלתה לראשונה בתיאטרון "הבימה", ובשנית ב-2009 בתיאטרון חיפה. שלמה ניצן גם עיבד, ביים וביצע את "מלבוש" ו"מזל דגים" ואת "שלמה ניצן מספר עגנון" בשנות התשעים - הצגות יחיד שזכו להצלחה רבה והועלו מאות פעמים בכל רחבי הארץ בפני אולמות מלאים.

פועלו של שלמה ניצן זכה להכרה גם באמצעות הפרסים שקיבל; פרס גובינסקא ברץ מטעם תיאטרון "הבימה" (ביחד עם יצחק לאור), על עיבוד לבימה של "סיפור פשוט", ופרס הדסה ורפאל קלצ'קין להצגת יחיד מיצירות עגנון: "המלבוש" ו"מזל דגים". חסרונו של חלק כה מהותי במפה המקיפה המתוארת במאמר של דן לאור מעלה תמיהות; האם חסרים חלקים נוספים במארג המעניין של העשייה התרבותית שהתרחשה אחרי מותו של עגנון?

מלאכי וויטיץ

שתיקת הים הראשונה

ב-26.2 התפרסמו ב"תרבות וספרות" מאמריהם של לנה שילוני ואמוץ גלעדי לרגל הוצאת תרגום חדש מצרפתית של ארזה טיר-אפלרוט לקובץ סיפוריו של ורקור. עיקר הדיון נסב סביב "שתיקת הים" וברקע הוצגו כרזות מהפקה בלגית מ-2004. אולם העיבוד הקולנועי הראשון לנובלה זו לא הוזכר. "שתיקת הים" היה סרטו הראשון באורך מלא של הבימאי הצרפתי ז'אן פייר מלוויל. הסרט שנוצר ב-1947 והוקרן לראשונה ב-1949 נאמן למקור הספרותי מבחינה מהותית וצורנית. כמו בנובלה, גם הסרט מסופר בגוף ראשון המספר - קשיש מתאר את אהבתם חסרת התקוה של אחייניתו וקצין גרמני הפולש לביתם ומתגלה בהמשך כפסנתרן ומלחין. בגירסתו של ז'אן פייר מלוויל אין כמעט דיאלוגים, בהתאם לרוחו של ורקור.

דני בן-טובים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ