היא לבד תקיים את העם הזה לעולמים

על ר' אליעזר אשכנזי, שלמד בסלוניקי, שימש דיין במצרים ורב בוונציה, בקרמונה, בפוזנן ובקרקוב. על ר' סעדיה גאון שהיה מייסד האידיאולוגיה של התנועה לתחיית הלשון העברית. ועל בעיית המילה בעולמם של האנוסים שחזרו ליהדות. על קובץ המחקרים בתולדות ישראל שיצא עתה לכבודו של ההיסטוריון אברהם גרוסמן

רות אלמוג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות אלמוג

ראשונים ואחרונים - מחקרים בתולדות ישראל מוגשים לאברהם גרוסמן, עורכים יוסף הקר, ב"ז קידר, יוסף קפלן, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2010, 453 עמודים

"ראשונים ואחרונים" הוא סל גדוש מעדנים המוגש לפרופסור אברהם גרוסמן, "מחשובי ההיסטוריונים של עם ישראל וחוקרי מדעי היהדות בימינו", עם פרישתו מן ההוראה באוניברסיטה העברית. בתרמילו מונחים "שני ספריו המונומנטליים: ?חכמי אשכנז הראשונים' ו'חכמי צרפת הראשונים', המשרטטים תמונה רחבה, מפורטת ומעמיקה של מרכזי התורה באשכנז ובצרפת, מן המאה העשירית ועד למאה ה-13" (עמ' 10), ועוד עשרות פרסומים חשובים.

לקובץ המחקרים הרבגוני והעשיר "ראשונים ואחרונים" תרמו מיטב החוקרים מן החוגים למדעי היהדות בארץ ומחוצה לה. המחקרים המקובצים בספר מבקשים לשקף את רבגוניותו של גרוסמן ורוחב דעתו, ולפיכך הם מקיפים את חיי היהודים ואת יצירתם בימי הביניים ובעת החדשה. בספר 17 מאמרים רהוטים וקריאים. מטבע הדברים אפשר לדלות משפע זה רק על קצה המזלג, ולהתעכב רק על מה שנמצא בו עניין מיוחד. אך מכלל המחקרים עולה דבר משותף, והוא הניידות הרבה של היהודים בכל התקופות. יהודים אשכנזים מצויים במצרים, ולפעמים אפילו בתימן; רב אשכנזי ממיינץ עובר לאי קורפו, והיהודים הספרדים והפורטוגלים מתגוררים בלונדון, באמסטרדם, בסוריה, בהודו ובאינדונזיה. בנושא זה עוסק מאמרו של אברהם דוד "בין אשכנז למזרח במאה ה-16", המצביע בין השאר על חכמים אשכנזים בארץ-ישראל ובמצרים. על הניידות הגדולה של היהודים מצביע מסלולו של ר' אליעזר אשכנזי, שלמד בסלוניקי, שימש דיין במצרים במשך 22 שנים, ומאוחר יותר היה איש מרכזי בקרב חכמי איטליה ושימש רב בוונציה, בקרמונה, בפוזנן ובקרקוב.

מאמרו של דב ספטימוס דן ב"אידיאולוגיה לשונית והגמוניה תרבותית", ומתברר ממנו שהוויכוח על השפה העברית הוא כבן אלף שנה. ספטימוס מספר בין השאר על המהפכה שהתחוללה בפייטנות הספרדית במחצית הראשונה של המאה ה-11, לאחר שמשוררי ספרד דחו את לשון הפיוט הקדום ופנו ללשון המקרא. דובר המהפכה היה אברהם אבן עזרא, שבבואו לאירופה הנוצרית, במאה ה-12, מתח ביקורת קשה על הפיוט הקדום ובמיוחד על פיוטי הקליר, בגלל סטייתו מכללי הלשון העברית.

ספטימוס מראה כי מייסד האידיאולוגיה של התנועה לתחיית הלשון העברית שפרחה בספרד היה סעדיה גאון, שבהקדמתו העברית ל"ספר האגרון" מציע היסטוריה בת שלושה שלבים של העברית: תקופה אידיאלית של עברית צחה, משבר הגלות שבו "בניהם חצי מדבר אשדודית", כדברי נחמיה, וחזון על גאולה שמצריכה "תשובה" לשונית כדי להחישה. לדעת רס"ג, הנבואה קושרת בין גאולת ישראל למימוש אידיאל לשוני-ספרותי. גם הרמב"ם סבר כך וכן חכמי ספרד, שיישמו את הצחות בתחום הליטורגי. במחקר זה רלבנטיות מפתיעה לוויכוח על הלשון בזמננו.

מאמרו של יעקב שמואל שפיגל, "חילופי בגדים בין גברים לנשים במועדים מיוחדים" עוסק באיסור "לא ילבש גבר בגדי אשה", שמתברר כי חרגו ממנו במועדים מיוחדים (חוץ מפורים), וכי היחס אל האיסור משתנה מהיתר גמור ועד לאיסור גמור. שפיגל טוען כי בכל המועדים יש שמחת מצווה, "ולפיכך נוכל לשער שהחלפת הבגדים, שמטבעה יוצרת שמחה, נועדה לגרום לריבוי שמחה במועדים הללו" (עמ' 352).

על השאלה אם היו ספריות יהודיות ציבוריות בימי הביניים, משיב מאמרו של יוסף הקר "'המדרש הספרדי' - ספרייה ציבורית יהודית". בעניין קיומה של ספרייה ניטש ויכוח. מלאכי בית-אריה טוען ששום מוסד יהודי לא יזם ולא מימן ולא שימר את העתקתם של כתבי היד העבריים באוסף קהילתי או לימודי. כלומר, לא היו ספריות ציבוריות. לעומתו סבור ראובן בונפיל שבית הכנסת שימש ספרייה ציבורית ליהודים באירופה של ימי הביניים. יוסף הקר מציג את הוויכוח ומבקש להראות שבחצי האי האיברי ואצל המגורשים ממנו, היתה מסגרת שהעמידה "לרשות הציבור ספרים ללימוד בספרייה סמי-ציבורית", בבית פרטי שכונה "מדרש". כך היה, לדבריו, בקשטיליה, בארגון ובסלוניקי מראשית המאה ה-14. ה"מדרש", ששכן בביתו של נדיב, שימש מקום הן להעתקת ספרים והן לשימוש לציבור הלומדים.

עניין מיוחד מצאתי בשני מאמרים. האחד הוא מאמרו של מרדכי עקיבא פרידמן, "האשה וסחר הודו", והשני - מאמרו של יוסף קפלן, "'המצווה הראשונה והיותר עיקרית' - ברית המילה בעולמם של האנוסים שחזרו ליהדות בעת החדשה המוקדמת". "סחר הודו היה יסוד חשוב בכלכלת ימי הביניים בכלל ובכלכלת ארצות האסלאם בפרט" (עמ' 157). מתוך חקר תעודות הגניזה למדים שיהודים השתתפו בסחר הודו השתתפות פעילה. לדברי פרידמן, "כמעט כל הסוחרים היהודים שהיו פעילים בענף המסחר הזה באו - הם או אבותיהם - מצפון אפריקה והתיישבו במצרים". הדרך להודו ולשאר ארצות המזרח הרחוק עברה בתימן. ממנה הפליגו האוניות ואליה חזרו. למצרים נשלחו מתימן אוניות אחרות עם הסחורות, וממצרים הפליגו ליעדים אחרים.

היו סוחרים ששהו במזרח הרחוק תקופות ארוכות, עניין בעייתי לנשותיהם, שנותרו לבדן וחששו להיעשות עגונות. האם ליוו נשים את בעליהן במסעות הסחר שלהם? פרידמן לא מצא בתעודות זכר לכך, אבל אין זה אומר שלא היו. לדעתו, סביר הדבר במיוחד בנסיעות לתימן. אבל ודאי הוא שהשתתפו במסחר. סחר הודו התנהל באמצעות שותפויות והשקעות. "גם הרמב"ם השקיע ממון אצל נוסעי הודו לאחר שאחיו, ר' דוד בן ר' מימון, טבע באוקיינוס ההודי בדרכו למזרח הרחוק". בחברה שנחשפת במחקר הגניזה מוצאים נשים בעלות ממון. יש תעודות על הפעילות העיסקית שלהן בסחר הודו. אשה ושמה אמה אלקאדיר, למשל, השקיעה - בשמה ובשם בנה החורג - בשותפות חדשה עם סוחר הודו לאחר מות בעלה. קטעים מתעודות ההסכם על חלוקת הרווחים שרדו בגניזה. פרידמן מביא סיפור מעניין על תביעה של אשת עסקים, אלואחשה ("זו שמתגעגעים עליה", לפי פירושו של גויטין) בקשר לחלקה בכספי שותפות שעשה בעלה.

בהעדרו צריך היה הסוחר הנוסע צריך לדאוג לפרנסת אשתו ומשפחתו, וכדי שלא תישאר עגונה אם לא יחזור, נהוג היה להשאיר הסכם גירושין על תנאי. לפעמים היו מתחייבים כבר בהסכם השידוכין לכתוב גט זמן. "סוחרים רבים דאגו גם ממרחקים לפרנסת נשותיהם ובניהם. קטע (גניזה) אחד שכתב הלל בן עלי מעיד על אשה שקיבלה כספים ששלח בעלה מתימן". אבל בדרך כלל שלחו הסוחרים סחורות למכירה. בתעודות אפשר למצוא תלונות על בעלים שלא שלחו דבר כמה וכמה שנים. כך, בשאלה לר' אברהם בן הרמב"ם, מסופר על אשה שלא קיבלה מבעלה דבר ב-15 שנות העדרו.

מאמרו של יוסף קפלן, העוסק ב"ברית המילה בעולמם של האנוסים שחזרו ליהדות בעת החדשה המוקדמת", נוגע בנושא כאוב. הוא מספר כי לא כל הנוצרים החדשים שעזבו את ספרד ופורטוגל עשו זאת כדי לחיות חיים יהודיים מלאים. היו כאלה שרק רצו להגיע לחוף מבטחים, היו שיצר הרפתקנות דחף אותם לחיי נדודים, אחרים עזבו בגלל חוקי טוהר הדם שהפלו לרעה יהודים או מוסלמים. והיו כאלה שחזרו ליהדות ונימולו, אך חזרו בהם אחר כך. ממאמרו של קפלן עולה כי הנוצרים החדשים שרצו להצטרף לקהל ישראל נמצאו בין הפטיש לסדן. מצד אחד היתה המילה העבירה החמורה ביותר בעיני האינקוויזיציה, ומשום כך חסמה את דרכם חזרה. מהצד האחר, מי שלא נימול נאסרה עליו הכניסה לבית הכנסת, ולפעמים "גם הטילו עליהם נידוי חברתי". כדי שהנידוי יהיה יעיל הכריזו "בבתי הכנסת חרם על מי שיבואו במגע עם המסרבים להימול" (עמ' 358).

גם בלונדון ובאיטליה נאלצה הקהילה להתמודד עם סרבני מילה. בלונדון החלה לצמוח קהילה קטנה אחרי קרומוול, ורובם התראו כקתולים אדוקים. ההיסטוריה התלה בהם, כי כשפרצה מלחמה בין אנגליה לספרד הכריזו על זהותם היהודית כדי שלא ייחשבו אויבים או מרגלים. הנוצרים החדשים שלא הצטרפו לקהילה היהודית בלונדון הסתפקו בקיום מצוות מינימלי, ובשונה מן המדיניות הקנאית באמסטרדם, "שבה נאסר כל שיג ושיח עם הבלתי נימולים, התיר המעמד בלונדון לקיים קשרים עמם כדי שלא לפגוע במסחר".

אחת הבעיות המתעוררות ממצב זה (ושוב הדברים רלבנטיים לזמננו) נוגעת לנישואים. באמסטרדם נאסר לבוא לטקס נישואים של בת ישראל עם מי שאינו נימול, ואפילו לכתוב את הכתובה, או לומר את שבע הברכות. בלונדון לא יכלו להפעיל מנגנון זה, כי חלק מן האנוסים היו קרובים למלכות. אבל, כמובן כלפי החלשים, דהיינו, העניים, הפעילו לחץ, ואף ניסו להפנות אותם אל המושבות האנגליות שמעבר לאטלנטי.

הלב מתקומם למקרא דברים אלה, גם כשמתברר שהתמונה אינה חד-צדדית. כי כשהיה מדובר בירושה איימה "סכנת טשטוש הגבולות של הזהות היהודית (...) על שלמותן של משפחות".

קפלן מביא לכך דוגמאות רבות. למשל, הנריקס דה מדינה (1716) השאיר בצוואתו את מניותיו בחברה ההולנדית של הודו המערבית לאחיינו, וציווה שנכסים אלה יעברו מדור לדור לזכר הבכור במשפחה, בתנאי שיקיים את תורת משה ושאשתו תהיה מבנות "אומתנו הפורטוגלית, המקיימת את תורת משה האמורה".

קפלן מספר שהיו טקסי מילה רבי רושם, והיא נערכה בצוותא לכלל הגברים במשפחה. הוא מביא עדות מתוך כרוניקה של יצחק דה פינטו על מילת אביו, אחיו, אחיינו, דודו ועל ההחלמה הקשה שלהם. הסיפורים הקטנים האישיים הם שנוגעים אל הלב ומציירים תמונה לא קלה של תקופה, שבה היתה בעיית זהות לגברים ולנשים שברחו ממקום למקום, אבל לרוב מצאו מקלט רק על תנאי.

את מאמרו המאלף מסיים קפלן בברוך שפינוזה, שהיה בן "האומה היהודית הספרדית ונצר למשפחת אנוסים פורטוגלים, שנולד בחברה שבה היתה למילה משמעות סמלית". שפינוזה ראה במילה טקס הצטרפות לעם העברי, סימן של זהות לאומית. בחיבורו "מאמר תיאולוגי-מדיני" כתב: "אני סבור שברית המילה יש לה בנידון זה השפעה גדולה כל כך, שאני משוכנע כי היא לבד תקיים את העם הזה לעולמים". קפלן טוען, שיש להניח, ששפינוזה ידע שסבו נימול רק לפני קבורתו ובחייו לא התחייב ליהדות מחשש שהדבר יפגע בעסקיו. סבו "ברוך נקבר מחוץ לגדר בית הקברות, 13 שנים לפני הולדתו של שפינוזה ו-37 שנים לפני שהנער ברוך בחר לחיות מחוץ לגדר היהדות" (עמ' 389).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ