מדריך לגיהנום של העם הארמני

הפתעה כפולה בספרות הרומנית: שר האוצר לשעבר של רומניה פירסם רומאן העוסק בתולדות הטרגדיה המושתקת של עמו הארמני, כפי שמנסה לשחזר אותה בן הדור השלישי לניצולים. ו"ספר הלחישות", שמה יצירת הפרוזה הראשונה שלו, היא יצירת מופת נדירה

רירי סילביה מנור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רירי סילביה מנור

איש לא ציפה מוורוז'אן ווזגניאן לכתוב את הרומאן הטוב ביותר בספרות הרומנית. הרי ווזגניאן היה שר האוצר של רומניה עד לא מכבר, והוא כלכלן ומתימטיקאי במקצועו, רטוריקן מוכשר, אינטלקטואל מבריק, נשיא איגוד הארמנים ברומניה וסגן נשיא איגוד הסופרים הרומני.

והנה, למן הדף הראשון ביצירת הפרוזה הראשונה שלו, "ספר הלחישות", מתרחש הלא ייאמן ומתעוררת תחושה חזקה ובהירה כגודל ההפתעה: מדובר בקלאסיקה, בחגיגה ספרותית של ממש. הלחישות של ווזגניאן ממגנטות ממש. ללא קשר למעמד התרבותי ולהשתייכות הפוליטית-הספרותית, הקוראים מדממים עם המנוצחים, נרדפים ובורחים אתם, נעשים ארמנים כמותם.

כיצד מצליח ווזגניאן לתאר את הזוועות שהתרחשו ובו בזמן לרומם את הקורא ולהעמיק את אמונתו ואחיזתו בערכים הומניסטיים? כיצד הוא מייצר דיבור בעל תוקף אוניברסלי? בלי להטיף מוסר, בלי פאתוס ובלי האשמה צונאמית - ווזגניאן נותן לעובדות לדבר בעד עצמן והופך בו בזמן למספר מהימן יותר, משכנע יותר, החושף את הבלתי נתפש. בעודו מתאר את עלילות העם הארמני הוא מעורר את ניסיונותינו שלנו, על כאבינו ועל חיינו שעברו בחלקם ללא מגן ושריון במאה העשרים העקובה מדם - חיינו כמנוצחים. מנוצחים, אבל שורדים וקמים לתחייה כדי למסור: אנחנו קיימים, נותרנו, ועתה עלינו להישאר גם בני אנוש, בגלל מה שהתרחש, ואף על פי כן.

"אנחנו לא נבדלים במה שאנחנו, אלא במתים שכל אחד מאתנו מבכה", אומר סבא גרבט מהעיירה פוקשאן שבמולדובה. הסב שטען שמכל הטעמים, הטעם הטוב ביותר הוא טעם הרוח; שהאמין שכל זמן שאתה חי, אתה בן אלמוות; שמצא דמיון בין השטיחים הארמניים לספר הספרים: "אתה מוצא הכל בשניהם - מבראשית ועד ימינו". לסבא גרבט היה חזון "כמעט קנטיאני על העולם: הגג מעל הראש, המזבח לפני העיניים והשטיח הרך מתחת לרגליים".

לאמיתו של דבר, ב"ספר הלחישות" טמון ספר נוסף, וכולו פניני חוכמת הניסיון של הסבא הנונשלנטי הזה: "'אל תמהר', נהג לומר. ?לעתים רחוקות זה שניצח הוא המנצח האמיתי. את ההיסטוריה עשו המנוצחים, לא המנצחים. בסופו של דבר, לנצח פירושו לצאת מן ההיסטוריה'... דווקא לכן סבא גרבט חשב שהגיבורים האמיתיים שעושים את ההיסטוריה אינם הגנרלים אלא המשוררים, ושאין לחפש את הקרבות האמיתיים תחת פרסות הסוסים". "'הניצחון'", אמר הסב האחר, סטראק מקריובה, "'אינו הכוח לשפוך את דמם של האחרים. זה מעשה של אדישות או שנאה. הניצחון הוא הכוח לשפוך את דמך שלך'".

כל סופר גדול הוא קודם כל משורר, וכל סיב ברומאן הזה נוטף מטאפורות. בחיסכון מילולי ובדיוק לשוני מייצר הרומאן מתח רגשי-חשמלי, כאילו הקורא נוטל חלק במתרחש. כשחייל רוסי מאיים על סבו של המספר ומורה לו להתרחק במורד הרחוב, כותב המספר: "איש לא יכול לומר מהי הדממה, אלמלא שמע בגבו את אוושת הנשק הנדרך". במקום אחר מתואר בית הסוהר כרטיבות שבאה ועוברת, כזאת "שברגע שהיא חודרת לעצמותיך, אתה נושא אותה מבפנים". ואולי מצליח הספר לחלחל אל הנפש פנימה בשל עושר הדמויות הפואטיות, כי "הנפש לא יכולה לחשוב בהעדר דימוי", לימד אותנו אריסטו.

לאחר שגולל את זיכרונותיו מבתי הסב (על בתי ההורים אין ידיעות כמעט) מקים המחבר לתחייה את אפוס העם הארמני, השורד ורווי הפצעים הפתוחים. ועם זאת, כותב ווזגניאן, "כל פצע פתוח הוא התחלה של דרך נטושה. בה במידה שאתה נרפא, אתה ניזוק". והמתים? "המתים עברו דירה בתמונות שעל המדף". או "התמונה הפכה לבקשת הסליחה של אלה שבמאה הזאת, הנחפזת, הלכו מבלי שהיה להם זמן להיפרד". דנטה, שהונחה על ידי ורגיליוס, בנה בדמיון המשורר שלו את החללים העצובים של הגיהנום. וורוז'אן מנחה אותנו בגיהנום של עמו בתחילת המאה העשרים. את הגיהנום הזה הוא בונה מחדש בקפידה, מבסס אותו על תיעוד היסטורי ועל האינטואיציה שלו כמשורר וכסופר. וורוז'אן אינו מביט אחורה בזעם; הוא נמצא שם, ולוקח אותנו אתו. ברור לקוראים כי אילו היינו נולדים במקום אחר ובזמן אחר, יכולים היינו להיות הארמנים ההם. "יותר חשוב מהמוות הוא הזיכרון", מתוודה המחבר.

"בין החיים הרבים שאני נושא בתוכי, המציאותיים ביותר, כזר נחשים הקשור בקצהו, הם החיים שלא חייתי". כל דמות ב"ספר הלחישות" היא מקרה ייחודי אמיתי. וורוז'אן, שאינו בן התקופה, לא יכול היה לחיות את החיים הללו, אך כל דמות שהוא מתאר - על הרגליה, חלומותיה, תולדותיה - יוצרת בהצטרפותה לדמויות אחרות מעין זר-אנשים. אנשים הקשורים ביניהם בקשרים וברקמות של הקטסטרופה האנושית, הנגרמת על ידי אלה שראו בארמנים מסה כמותית שיש לאפס.

"כל האמצעים שהשתמשו בהם כדי להרוג את הארמנים בדרכי אנטוליה, שימשו את הנאצים נגד היהודים, רק שבמחנות הנאצים האסירים נשאו מספרים". מדהים לגלות שגם אצל הארמנים, הדור שנותר בחיים לאחר הטבח, ואפילו צאצאיו, לא דיבר על הזוועות באנטוליה. דור הניצולים מת, וזיכרונותיו נקברו עמו. פתאום גילה הדור השלישי כי הוא אינו יודע דבר על קורות משפחתו. האם זאת טראומה שממשיכה כל החיים? אשם? בושה?

דויד גרוסמן, שהיה אורח כבוד בפסטיבל הספרות בברלין 2007, הקדיש חלק גדול מנאומו לתופעה זו. באופן מעניין הוא השתמש במלה "לחישות" כשהסביר מדוע סירב להשיב לבנו על השאלה "מה עשו הנאצים?" "לא רציתי להגיד", מודה גרוסמן, "אני, שגדלתי בתוך השתיקה והלחישות השבורות, שמילאו אותי בחרדה וסיוטים; אני, שכתבתי ספר על בן שכמעט יצא מדעתו בגלל שתיקתם של הוריו; אני הבנתי פתאום את הורי ואת חבריהם, שבחרו בדרך השתיקה. הרגשתי", אומר גרוסמן, "שאם אגיד לו אפילו באופן עקיף מה היה שם, משהו מהטוהר הילדי שלו יזדהם, שמהרגע שבו האפשרות של רשע כזה תתגבש בתודעה התמימה שלו, הוא לא יהיה לעולם אותו הילד; למעשה, הוא לא יהיה ילד בכלל".

אין צל של ספק שקיים דמיון בין השתיקה והלחישות השבורות של גרוסמן לבין אלו המתוארות בספרו של ווזגניאן. כפי שהצייר מערבב צבעים רבים כדי להשיג גוון יחיד במינו, כך מרבה "ספר הלחישות" במספרים, בנתונים, בעובדות היסטוריות ובדיוקנאות ספרותיים, ומקרב אותנו יותר ויותר לתמונת המציאות. סופר רגיל יכול היה להיכשל בסבך הדיוק הפרטני הקפדני, או להיכנע לעודפות הסנטימנטלית-המוסרנית. אבל אינו סופר רגיל. הוא יודע לנווט ביניהם באלגנטיות ובמיומנות.

Varujan Vosganian, Cartea soaptelor, Poirom, 2009, 528 pp.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ