"תמונה קבוצתית: היבטים בספרות ישראל ובתרבותה" מאת גרשון שקד | שירת הברבור

בספר שהשלים לפני מותו פורש גרשון שקד את מלוא המניפה של כישרונותיו ואמונותיו. הוא מציג לא רק את עמדותיו כחוקר ומבקר אלא גם היבטים אוטוביוגרפיים בחייו ואת יחסו לציונות

אבנר הולצמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבנר הולצמן

תמונה קבוצתית: היבטים בספרות ישראל ובתרבותה

גרשון שקד. עורכים: מלכה שקד וגדעון טיקוצקי. הוצאת דביר ומרכז הקשרים (אוניברסיטת בן גוריון בנגב), 556 עמ', 88 שקלים

ברגע אחד בעת הקריאה בספר "תמונה קבוצתית" הלמה בי תודעת העדרו של גרשון שקד. זה היה בעת קריאת המאמר על א"ב יהושע, העוקב אחר מהלך יצירתו בשני העשורים האחרונים. הדיון נע מ"מר מאני" אל "השיבה מהודו", ממשיך אל "מסע אל תום האלף" ו"הכלה המשחררת" ונחתם ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2004). והנה, לפתע, תפשתי שהרומן הבא של יהושע, "אש ידידותית", כבר לא יידון כאן, משום שהוא הופיע חודשים אחדים אחרי מותו של המבקר, שליווה בנאמנות את היוצר במשך כ-50 שנה.

מודעות דומה חזרה והתגלתה בפרקים אחרים. הדיון הרחב בספריו של דויד גרוסמן, מ"חיוך הגדי" ואילך, נחתם בצמד הנובלות "בגוף אני מבינה" (2002), משום שאת הרומן "אשה בורחת מבשורה" שקד כבר לא יכול היה לקרוא, ואפשר רק לשער עד כמה היה הספר הזה מסעיר אותו.

הפרק החותם את הספר מוקדש ליצירתה של אורלי קסטל בלום, ובמרכזו דיון פרשני מפורט ברומן "טקסטיל", שהופיע ב-2006, כחצי שנה לפני מותו של שקד בדצמבר אותה שנה, והוא בוודאי מן הדברים האחרונים שכתב, אם לא האחרון ממש. אכן, המאמר נראה כאילו נקטע בלא סיום, ומתברר שהיה צריך לבוא לו המשך בדמות דיון בסופרות נוספות מבנות הדור, כפי שמעידים עורכי הספר, מלכה שקד וגדעון טיקוצקי.

מבחינה זו, "תמונה קבוצתית" הוא עדות על תנופה שנקטעה באחת. לא היו לשקד דמדומי שקיעה או שנות דעיכה. הוא עבד בכל הכוח, במלוא הקצב, כל הזמן, עד הסוף. הוא נעקר מתוכנו בחטף בעודו במלוא כוחו היוצר ובשיא עירנותו השכלית. על הספר הזה הוא שקד עד ימיו האחרונים, והגה בו גם בשוכבו על ערש דווי. זכורה לי שיחתי האחרונה עמו, כחמישה ימים לפני הניתוח שלא קם ממנו, ובה דיבר בעיקר על הספר הזה, וניכרה בדבריו תחושת הסיפוק על הפרקים שבהם פרש דיוקנאות מקיפים של כמה מחשובי הסופרים הישראלים.

הספר הוא אמנם עדות על תנופה שנקטעה, אבל כשלעצמו אין הוא בשום אופן ספר קטוע או בלתי שלם. להיפך. איני יודע אם לבו של שקד אמר לו שזה עתיד להיות ספרו האחרון, אבל במידה רבה הוא נראה כשירת ברבור, כאמירה מסכמת של חוקר ומבקר גדול שלעת פרידה מציג בהינף אחד את כל קשת הצבעים שבאמתחתו ופורש את מלוא המניפה של כישוריו, כישרונותיו, רגישויותיו ואמונותיו.

שבע פנים

מה מרכיב את המניפה הזאת? אציין שבע פנים, או שבע זהויות, של שקד החוקר, המבקר וההוגה, העולות ומצטרפות יחד מתוך פרקי "תמונה קבוצתית".

שקד, היסטוריון הספרות והתרבות, מתגלה כאן בנטייתו לשרטט מפות פנורמיות, לשבץ יוצרים ויצירות בתוך מכלולים רחבים ולעקוב אחרי הגנטיקה של ההשתלשלות הספרותית מדור לדור ומתקופה לתקופה. כך הוא עשה, למשל, במאמר על גלגולי נוכחותה של ירושלים בסיפורת העברית מברנר ועגנון ועד דוד שחר ועמוס עוז, שבו הוא הראה כיצד הדימויים המתחלפים של ירושלים מגלמים את הבעיות המרכזיות של החברה היהודית מראשית המאה ה-20 ועד סופה. מהלך דומה מסתמן במאמר על התמודדותה של הספרות העברית עם הקאנון המקראי מראשית תקופת ההשכלה ועד שירת יהודה עמיחי, והמסקנה דומה: המדרשים החילוניים ולעתים החתרניים שעורכת הספרות העברית המודרנית במקרא הם נדבכים בבנייתה של תרבות חדשה מתוך הישענות מתוחה על התשתיות הקאנוניות הקדמוניות המפרנסות אותה.

שקד, הפרשן האנליטי, מתגלה בסדרה של קריאות צמודות שהוא הציע ביצירות סיפורת מורכבות - למשל, הקריאה המופתית בשלוש מהנובלות המאוחרות של אהרן אפלפלד, או בספר "מישאל" לדן בניה סרי, וכן גם בארבעת הפרקים בספר שופטים, המגוללים את סיפורו של שמשון. כאן ניכרת אחת מתכונות היסוד בכתיבתו של שקד בכל תקופותיה, והיא הקשב הדק למרקמים לשוניים, למערכות מטאפוריות, לתחבולות מבנה ולרטוריקה של סיפר, והיכולת לשזור את כל אלה לפירוש מאוחד, המוליך אל נקודת המוקד של היצירה.

שקד המונוגרף והדיוקנאי מתגלה בסדרת הפרקים העוקבת אחר יוצרים בולטים בסיפורת הישראלית: יהושע, גרוסמן, אפלפלד ומאיר שלו. כל פרק כזה הוא מסע כרונולוגי בין יצירות, החותר להבין את היוצר במכלולו ובהתפתחותו, וכל יצירה שהדיון מתעכב עליה היא חוליה בתוך רצף או נדבך בדרך לבניית דיוקנו הכולל של הסופר.

גם שקד המבקר ואיש הפולמוס בא כאן לידי ביטוי ראוי לציון. דוגמה שובת לב היא הפרק על הסאטירות של עמוס קינן, שכותרתו האירונית היא "נמר הבית של ארץ ישראל היפה". מעבר לאפיון המדויק של תחבולות הסאטירה של קינן ומעבר לזיהוי התשתית האלגית הרומנטית המפרנסת אותה העלה שקד כמה שאלות נוקבות על משמעותה החברתית של התופעה והצביע בלגלוג בלתי מוסתר על הצרכים שקינן מילא בחייהם הנוחים של קוראיו, בבחינת ליצן חצר של אנשי הבורגנות המבוססת מהרצליה פיתוח, סביון ושכונת רחביה בירושלים.

הודות לשני פרקים מרתקים, לא נפקד גם מקומו של שקד חוקר התיאטרון, ואולי אפילו השחקן או במאי התיאטרון הבלתי ממומש. אחד משני הפרקים הללו מתמקד במלאכת הפרשנות והתיווך שמבצעים במאים בטקסטים קלאסיים העולים על קרשי הבמה לפני קהל משתנה בנסיבות היסטוריות מתחלפות. האחר עוסק בתמורות שחלו בדיוקן השחקן בתיאטרון העברי במשך המאה ה-20 - החל בדמויות "גדולות מן החיים", כמו חנה רובינא ואהרן מסקין, וכלה בדמויות שהן בבחינת תת-גיבורים, המצטיינות בעיקר בנמיכות-קומה עקרונית, כגון אנסמבל השחקנים של חנוך לוין, המעצבים קשת של דמויות שהכיעור והעליבות הם סימני ההיכר הראשיים שלהן.

גם שקד איש התיאוריה הספרותית נוכח מאוד בדפי הספר הזה. אמנם הוא לא התיימר להעמיד חידושים תיאורטיים משלו, אבל לא היה כמוהו ער וסקרן לקלוט את חידושיהן של תורות ספרות שונות, להפנים אותן באופן פורה ולטבוע בכך חותם עמוק בחינוכם של תלמידיו. ואכן, המסה הפותחת, "סוגיות בהיסטוריה ספרותית", פורשת קשת של תורות ואסכולות בנות המאה ה-20 שהזינו את כתיבתו, מן הפורמליזם ועד הפוסט-סטרוקטורליזם. בגוף הספר ניכרות בעיקר עקבותיה של תורת ההתקבלות מיסודם של הנס רוברט יאוס ווולפגנג איזר, וזאת בחתירתו המתמדת של שקד להבין את יצירת הספרות ואת המופע התיאטרוני כתהליך מורכב ופתוח של תקשורת בין מוענים לנמענים.

ערוץ אחרון מבין השבעה, אך לא אחרון בחשיבותו, הוא קולו של שקד ההוגה הציוני, הנשמע גם הוא ברור וצלול בספר. דוגמה בולטת היא המסה "ואולי בכוח הזיכרון", שיש בה "אני מאמין" ציוני אישי ועקרוני, המתמודד עם השאלה מדוע ראוי ליהודים לחיות בארץ ישראל יותר מאשר בכל מקום אחר. "הציונות לא יצרה בארץ ישראל מקלט בטוח לנרדפים", כתב שקד, "אבל היא העניקה ?חוט שדרה' למושפלים. מדינת ישראל הפכה למקום האחד והיחיד בעולם שבו נשפט יהודי על פי כישלונותיו והישגיו ולא על פי מוצאו". את עצמו הוא הגדיר במסה זו בשמץ של אירוניה עצמית: "מהגר מזדקן, המנסה להצדיק את הגירתו (שהיתה הגירה בעל כורחו) ואת המשך אחיזתו בארץ זו, שאמנם לא היתה ארץ הולדתו אך הפכה לארץ מולדתו".

הספרות העברית כראי לנפש

דברים אחרונים אלה יכולים להדגים פן מרכזי נוסף בספר - הפן האישי. אכן, זהו ספר מלומד ומלמד מאוד, ודי בעיון בעשרות עמודי ההערות והביבליוגרפיה כדי להתרשם מתועפות הידע המפרנסות אותו. זה ספר מגוון מאוד, המצרף יחד ביקורת ומחקר, פרשנות והיסטוריוגרפיה, עיונים בספרות ובתיאטרון, פולמוס והגות. אבל בעיני, זהו באותה מידה ספר המלמד על כותבו לא פחות מאשר על הסוגיות העיוניות שהוא מתמודד עמן.

הדברים, כמובן, אינם חדשים. שקד עצמו העיד לא פעם שכל אחד מספרי המחקר שלו הוא גם סוג של אוטוביוגרפיה במסווה, אם רק יודעים היכן לחפש וכיצד לקרוא. בראיון שהעניק לזיסי סתוי לפני 25 שנה העיר בהקשר זה, אגב דיבור על ברוך קורצווייל: "מבקר שיאמר לי שהמתחים הרוחניים שלו עצמו אינם באים לידי ביטוי במה שהוא כותב על היצירות הספרותיות - או שהוא משקר, או שאין לו מתחים. בשני המקרים זה לא מעיד לשבחו". ברוח דומה התבטא עמוס עוז בדברי ההספד שנשא בהלוויית החוקר: "שקד מצא בספרות העברית, ממנדלי מוכר ספרים ועד גבריאלה אביגור רותם, את בבואת הביוגרפיה האישית שלו (...) יש אפוא משהו אינטימי, כמעט וידוי אישי, בכל עבודתו האקדמית (...) מספרו הראשון ?בין שחוק ודמע' ועד ספרו האחרון ?זהות', אפשר לקרוא את כל שרשרת חיבוריו של שקד כאוטוביוגרפיה מורכבת אחת, המספרת לנו את סיפור אהבתו ודבקותו, פחדיו וכעסיו של בן מהגרים אחד שמצא בסיפורת העברית ראי לנפשו שלו".

הדברים הולמים גם את הספר "תמונה קבוצתית", שברגעים המשמעותיים ביותר בו מתרחש מעין היתוך בטמפרטורה גבוהה בין נפשו של הכותב לבין החומר שבו הוא מטפל. הדבר קורה כאשר הדיון הפנימי ששקד ניהל עם עצמו בשאלות של זהות אישית וקיבוצית מצא תיבת תהודה בטקסטים הספרותיים והביקורתיים ששימשו מושא להתבוננותו.

הכוונה היא בעיקר לשני מקומות, שבהם הפגישה בין המחבר לבין החומר עשירה וטעונה במיוחד. האחד הוא המאמר "מצבה לאבות וסימן לבנים", העוסק בפנייתם של סופרים רבים בדור האחרון לכתיבת אוטוביוגרפיות ספרותיות. שקד הטה אוזן לצירוף התכונות הייחודי המתממש בכל אוטוביוגרפיה כזאת, לתרכובות הנוצרות בה בין תיעוד עובדתי לעיצוב אמנותי, בין כרוניקה של אירועים לווידוי פנימי, בין הסיפור לרפלקסיה על הסיפור. אבל בעיקר הוא ניסה להבין היכן ניצב כל אחד מהמחברים בתוך סיפור הזהות הגדול של חיי היהודים ותודעתם בדורות האחרונים.

השאלה המרחפת מעל המאמר היא מהי עמידתו של כל סופר בתוך שדה המתחים שבין יהודיות לישראליות, בין ילידיות לקוסמופוליטיות, בין ציונות להתבוללות, בין הגירה להתערות. בכל ספר מצא שקד תשובה אחרת: לתפישתו, אפלפלד כותב אוטוביוגרפיה של פליט ומהגר, הבונה לעצמו זהות ניאו-יהודית כתשובה לעולם המתבולל שבתוכו נולד; יורם קניוק מיטלטל בין הצד העברי הילידי המגולם באמו לבין הצד האירופי-אינטלקטואלי שמייצג אביו; חיים באר עומד בצומת המתחים בין "יישוב ישן" ל"יישוב חדש" וכותב את הגרסה שלו לדיוקנו של האמן כאיש צעיר; חנוך ברטוב בונה דיוקן עצמי ישראלי השונה במפורש מהסטריאוטיפ של הצבר המיתולוגי שמקובל לייחס לבני דורו, ומנגד הוא קשור בעבותות עזים לעולמם של הוריו, העולים הציונים ספוגי מורשת הגלות; אורי ברנשטיין מייצג לדידו של שקד את הישראלי החדש המבקש להיות אזרח העולם, ההופך את הספרות עצמה למולדתו הרוחנית ומנהל יחסי אהבה-שנאה עם המולדת הממשית שהוא קשור אליה ומואס בה בעת ובעונה אחת; ששון סומך מתרפק על זהותו כפטריוט יהודי עיראקי חילוני, מארקסיסט, ספוג תרבות ערבית, ואינו מסתיר את ניכורו כלפי כל מה שריח ציונות מדיף ממנו; ואילו בעמוס עוז מצא שקד שילוב של שתי שושלות המייצגות את הקיטוב הערכי האופייני לחברה הישראלית בין שמאל לימין: שושלת קלוזנר האינטלקטואלית-פרופסורית וימנית-רוויזיוניסטית, ושושלת מוסמן, שאביה נהפך בעלייתו ארצה לפועל המתגאה במעמדו הפרולטרי.

מול שלל סיפורי הזהות האלה עמד שקד לאו דווקא כפרשן או כהיסטוריון, אלא כאדם מעורב, שכל הכוחות הפועלים בהם פעלו גם בנפשו. הוא קרא אותם בדריכות עמוקה, וכמו שאל את עצמו כל העת: מה הדברים האלה מפעילים בתוכי, היכן אני מוצא בהם את עצמי, היכן אני מזדהה והיכן אני מתרגז. הוא חווה היטב מבשרו את חוויית הפליטות וההגירה וגם את חוויית ההתערות השלמה בארץ; גם את עומקה של מסורת הספר היהודית וגם את קסמיהן של תרבויות העולם. הוא היה ציוני בכל מאודו, אבל לא ביטל את הכרעותיהם הקיומיות של יהודים שלא מצאו דווקא בציונות או בארץ ישראל מענה לצורכי הזהות שלהם.

בספר ניכר המאמץ המודע שלו לתאר ולהבין ולא לשפוט. ברור שמאוד לא היה נוח לו, למשל, עם האוטוביוגרפיה של סומך, המצהיר שנקלע לישראל במקרה או בלית ברירה, מסתייג עמוקות מהציונות ומגדיר את עצמו כיהודי ערבי ואפילו כפטריוט עיראקי. העמדה הזאת לא היתה כל כך מובנת לשקד, אבל הוא השתדל להציגה באופן הוגן ובכל הכבוד הראוי. לעומת זאת ברור, למשל, שהאוטוביוגרפיה של עוז נגעה עמוק בלבו, ויש חלקים בדיונו עליה הנראים כאילו נכתבו על עצמו לא פחות מאשר על "סיפור על אהבה וחושך" (למשל: "הוא חי את הישראליות בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו (...) אך הוא גם ירש יהודיות מועצמת מהוריו, מהוריהם ומהדוד מתלפיות. כלומר, הוא הזדהה עם שני הנראטיבים של העם היהודי בעת החדשה ומיזג אותם בנפשו ובהגותו").

דיוקן עצמי תלת-מימדי

המקום השני שבו פועם בחוזקה לבו של הספר הוא השער "עיוני ביקורת", הדן בספריהם של ארבעה מחברים: דב סדן, יצחק לאור, מרסל רייך-רניצקי ורות וייס. כאן, ובמיוחד במאמרים על שלושת האחרונים, שקד היה אישי ומעורב לגמרי. הוא לא הסתיר את התיעוב העמוק שלו כלפי עמדותיו האנטי-ציוניות של לאור, שנתפשו בעיניו כאיום על עצם זכותו שלו להתקיים קיום ריבוני כאזרח חופשי במדינת היהודים. מתוך הפולמוס עם לאור נחשפים באופן מרגש עיקרי ה"אני מאמין" הציוני והספרותי של שקד עצמו.

מהצד האחר, הוא הסתייג מתפישת הצדק היהודי המוחלט של וייס ומביקורתה על הספרות העברית המוציאה כביכול את דיבתה הרעה של ישראל. עמדה זו נתפשה בעיניו כחיבוק-דוב ימני, ההופך כל ביקורת עצמית ישראלית פנימית למעשה בלתי לגיטימי. עם זאת, ניכרת החיבה האישית שרחש לווייס בשל אהבת ישראל הספוגה בדבריה, ומתוך מאמר ההספד היפהפה שפירסמה וייס אחרי מותו, מתברר שהיתה זו חיבה הדדית.

מצד שלישי עמד שקד משתאה, מוטרד, מסוקרן ונגעל לנוכח אישיותו של רייך-רניצקי - היהודי ניצול גטו ורשה שנהפך לאחד מגדולי המבקרים בספרות הגרמנית, ובו הוא ראה אדם מנוכר ליהדותו, שדבק בתרבותם של משמידי עמו כבמולדתו הרוחנית היחידה. "פליט שואה יהודי פתטי, החייב להוכיח יום יום ושעה שעה לאנשי ממסד אנטישמים שהוא חריף ומוכשר מהם ושהגיע לעמדת הכוח שלו לא בחסד אלא בזכות", כתב עליו שקד.

דומני שאפשר לשרטט את דמותו של שקד עצמו על ידי שקלול של העמדה הביקורתית המצטברת מתוך שלוש המסות. עמדתו נבנית מתוך שלוש שלילות: של האנטי-ציונות נוסח לאור, של המקסימליזם הציוני הבוטה נוסח וייס ושל ההתבוללות התרבותית נוסח רייך-רניצקי. כך נוצר מעין דיוקן עצמי תלת-ממדי של שקד עצמו, הניצב בתווך בין העמדות המקוטבות האלה ומתמודד עמן בעוז.

סכנת השכחה

שלוש המסות האלה יכולות להמחיש עד כמה "תמונה קבוצתית" הוא ספר סוער ומגרה. מי שהכיר את שקד, אהב אותו, הוקיר אותו ולמד ממנו, יחוש הכרת טובה לכל השותפים בהבאתו של הספר לאוויר העולם, בבחינת המשך ההדהוד של קולו החי, הבלתי נשכח. אבל האומנם בלתי נשכח? ברוח תורת ההתקבלות, שהיתה משמעותית כל כך בחשיבתו של שקד, הייתי רוצה לסיים בהעלאת הרהור בעניין מקומו של הספר והחיים הצפויים לו בקרב קוראיו המשוערים.

אין זה סוד שמפעלו המחקרי של שקד, במיוחד כפי שהתמצה בחמשת הכרכים של "תולדות הסיפורת העברית", נעשה בשנותיו האחרונות גם מושא לעימות ולניגוח מכיוונים שונים: מי שדעתו לא היתה נוחה מן התשתית הציונית של המפעל, מצא בו ביטוי מובהק של תפישה לאומית הגמונית, הטעונה ערעור ופירוק; מי שביקש לקדם סדר יום מחקרי פמיניסטי, תיאר את עבודתו של שקד כאילו היתה עיוורת לקיומו של קול נשי עקבי בסיפורת העברית של 100 השנים האחרונות; מי שביקש לכונן היסטוריוגרפיה מזרחית אלטרנטיבית, מצא בשקד את נציגו הבולט של הקול האשכנזי ההגמוני, ואף האשים אותו בהתוויית "גבולות הלובן הנוקשים של ההיסטוריוגרפיה הקאנונית של הספרות העברית"; מי שפיקפק עקרונית בעצם היכולת להעמיד תמונה היסטוריוגרפית מאוחדת בעידן פוסט-מודרני, הציע חלופות לסיפור-העל המודרניסטי ששירטט שקד בדמות פסיפס של מיני-נראטיבים, שכל אחד מהם לוכד היבט אחד בתמונת ההיסטוריה הספרותית.

בכך אין כל רע. טבעי שמפעל מחקרי כה דומיננטי יעורר התנגדויות מצד דורות צעירים יותר של חוקרים, המגדירים את עצמם אל מול המונומנט שהם מבקשים לקעקע ובתוך כך מעלים הצעות נגד, מהן פוריות ומעשירות. לא מכאן נובעת הסכנה האמיתית למפעלו של שקד, מה גם שלעניות דעתי עדיין לא הוצעה חלופה כוללת לסיפור הגדול שהוא מספר על תולדות הסיפורת העברית.

החשש נובע מכיוון אחר, והוא בפשטות - סכנת ההתעלמות והשכחה. כבר היום, מעט יותר משלוש שנים אחרי מותו של שקד, אפשר לחוש בסימנים ראשונים של התפוגגות הזיכרון. אם ההתעמתות עמו ועם כתביו בשנות חייו האחרונות העידה על הכוח המאתגר של נוכחותו, אזי לנוכח המהירות המבהילה שבה נמחק אצלנו הזיכרון התרבותי, אין ערובה שכתביו ימשיכו לשמש נוכחות חיה בעולמם של לומדי הספרות, מוריה וחוקריה לאורך ימים.

כבר ראינו מפעלי מחקר מפוארים לא פחות שיצרו כמה ממוריו הדגולים של שקד, המוטלים כיום למעצבה באין דורש. משום כך, כה חשובה בעיני הופעת הספר "תמונה קבוצתית", שהוא בבחינת תזכורת מרהיבה למורשת המחקרית האדירה שהותיר לנו שקד; בבחינת ציווי להוסיף ולהנחיל אותה, ולו גם מתוך ביקורת ופולמוס; בבחינת עוד הזדמנות לזכור ולהזכיר ולהתגעגע אל האיש החד-פעמי הזה; בבחינת עוד סכר אחד, ולו זמני, בפני השכחה.

הפרופ' אבנר הולצמן מלמד ספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. המאמר מבוסס על דברים שהשמיע באירוע ההשקה של הספר באוניברסיטת בן גוריון

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ