יחיעם, יץ
יחיעם, יץ

קראו לו יאפ: יעקב ארנון, בין אמסטרדם וירושלים

יוסי גולדשטיין ואריה דיין. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 262 עמ', 88 שקלים

סיפור חייו של יעקב ארנון הוא סיפור מרתק: ניצול שואה שעמד בראש התנועה הציונית בהולנד אחרי המלחמה, עלה לארץ והגיע מהר מאוד לצמרת השלטון הישראלי, ובשלב האחרון של חייו התגלגל לשולי השמאל הרדיקלי האנטי-ציוני. הוא נולד כיאפ ואן-אמרונגן, ב-1913, באמסטרדם, למשפחה "בורגנית יהודית טיפוסית". אחרי לידתו התברר להוריו כי הוא בעל מום: הילד לא היה מסוגל ללכת כרגיל. קומתו היתה כפופה ונמוכה. התברר בדיעבד "שהמום והניסיון להתגבר עליו, הטיפול שנמשך לאורך שנים וההתמודדות עם קומתו הנמוכה מהממוצע, עיצבו במידה רבה את אישיותו ואת עולמו החיצוני והפנימי במשך כל חייו".

נכותו השפיעה על דימויו בעיני הוריו, שהשקיעו מאמצים אדירים בטיפול בו. הם חשבו כי מחלתו הפריעה להתפתחותו וציפו שיגיע לכל היותר "לתפקיד רם מעלה מלבלר או חותך יהלומים". הדימוי הזה השפיע גם על מעמדו בבית הספר התיכון: למרות שהיה נער אינטליגנטי מאוד, היה יאפ תלמיד בינוני למדי, שבקושי עבר מכיתה לכיתה. העובדה שהוא נתפש במשפחה כ"נער די טיפש" היתה מעצור בלימודיו. אך למרות ציוניו הנמוכים הוא הצליח לקבל תעודת גמר שהיתה מפתח ללימודים אקדמאיים. באוניברסיטת אמסטרדם למד כלכלה, ובעת לימודיו הצטרף לתנועה הציונית ההולנדית הקטנה - החלטה שהשפיעה על חייו. אחרי לימודיו התחיל לעבוד במלטשת היהלומים המשפחתית ובמשך שנות עבודתו דימויו השתנה לחלוטין בעיני המשפחה, והוא התבלט כבעל מקצוע רציני ומיומן.

ב-10 במאי 1940 השתנו חייו: הצבא הגרמני פלש להולנד ותוך ארבעה ימים הצבא ההולנדי נכנע. התחילו ימי האימה של יהודי הולנד, שבהם נרצחו יותר מ-75% מהם. ב-16 במאי, בימים הראשונים של הכיבוש, הוא התחתן עם בת זוגו לואיזה (לוס) אשר. בשעת הטקס הסתובבו חיילים גרמנים ברחובות אמסטרדם, עובדה שהותירה רושם עגום על בני הזוג ועל המוזמנים המועטים. בקיץ 1943, בימי המצוד הגדול אחרי יהודי הולנד, בני הזוג נתפסו ונשלחו למחנה ווסטרבורק, שממנו גורשו העצורים למחנות המוות במזרח.

יד הגורל הצילה את בני הזוג. ערב גירושם למחנות ההשמדה הם שוחררו באופן מפתיע וחריג: השלטון הגרמני שיחרר את כל עובדי מלטשות היהלומים בעיר. הם "יצאו ממחנה המעבר בידיעה ברורה שעליהם למצוא מסתור עד יעבור זעם". בספטמבר 1943 הם מצאו דירת מסתור באמסטרדם ובפברואר 1944, כשהעיר נהפכה למסוכנת, הזוג הצליח למצוא מקום מחסה בפנסיון בדרום הולנד. הם התחזו לפרוטסטנטים ונאלצו לשמוע את הסבר הכומר המקומי מדוע המקום של היהודים הוא בגיהנום.

אחרי שחרור הולנד עמד יאפ בראש התנועה הציונית המקומית, והחליט לעלות לארץ ישראל. לפני השואה הוא היה ציוני, אך ראה בהולנד את מולדתו; לאחר המלחמה "אבדה לו תחושת השייכות וההזדהות עם העם ההולנדי; הוא הבין שמקומה של שארית הפליטה אינו בהולנד אלא בארץ ישראל, ושרק בה יכולים הניצולים לזכות בתחושת שייכות אמיתית". בעיצומה של מלחמת העצמאות, ב-8 במארס 1948, הגיעו בני הזוג לארץ.

פגישה - שהיתה במידה רבה מקרית - עם פרץ ברנשטיין, מי שהיה מראשי התנועה הציונית בהולנד ונהפך לשר המסחר והתעשייה בממשלה הזמנית, קבעה את גורלו של ארנון לשנות דור. השר ברנשטיין הציע ליאפ להצטרף למשרדו כראש מחלקת הפיקוח על היהלומים. עם הצטרפותו למשרד, שינה את שמו ליעקב ארנון. בעקבות הצלחתו כמפקח על היהלומים, התפרסם שמו הטוב, ובראשית 1952 דוד הורוביץ, המנהל הכללי של משרד האוצר, הציע לו לכהן כסגן המפקח על מטבע החוץ.

ביוני 1952 התמנה שר חדש במשרד האוצר. לוי אשכול החליף בתפקידו את אליעזר קפלן. הקשר בין אשכול לארנון נוצר מיד ונבע מקווי אופי משותפים: התייחסות אירונית לעולם, הומור עצמי והניסיון המתמיד לחפש את הצד השלישי של המטבע. אשכול שינה את מבנה משרדו, הקים את אגף התקציבים והעמיד את ארנון בראשו. המינוי הפתיע את ארנון עצמו ואת עמיתיו במשרד ש"הופתעו אף יותר ממנו. הם לא ציפו שלאחר כל כך מעט זמן יהפוך... לאחד מבכירי הפקידים באוצר". שמעו של ארנון הגיע גם לבן גוריון. ביומנו (ב-19 בפברואר 1952) הוא כתב על קבוצה קטנה של אנשים שמסוגלים לראות את הכלכלה הישראלית בכל היקפה, "כמו ארנון (הולנדי) ממשרד האוצר".

בראשית 1956 הגיע ארנון לראש הפירמידה כשמונה למנהל הכללי של המשרד. תכונה מרכזית של דרך ניהולו היתה השמירה הקפדנית על הקופה הציבורית. העיתונאי יובל אליצור כתב כי בעיני ארנון "כספי ציבור קודש הם" ("31 דמויות ממעצבי דור המדינה", כרמל). ביוני 1963 נבחר לוי אשכול כראש הממשלה ולמשרד האוצר הגיע שר חדש: פנחס ספיר. כשהגיע ללשכתו מצא את מכתב ההתפטרות הצפוי של ארנון. אולם בשיחה ביניהם הפתיע אותו ספיר, כשביקש ממנו "בכל לשון של בקשה" להישאר בתפקיד. אחרי היסוס קצר ארנון הסכים ועל זה נכתב בספר: "החלטתו של ארנון נבעה בעיקר מאהבתו לתפקיד. בשבע השנים האחרונות הספיק להתרגל למעמדו, לעוצמה ולנוחיות היחסית שהעניק לו. אולם היושרה הרבה בה ניחן דרבנה אותו להזכיר לבוס החדש שלו, שבעבר הוא התנגד לתפקודו ולהשקפת עולמו".

בשלהי שנות ה-60 עלתה הצעה למנות את ארנון לנגיד בנק ישראל, במקום דוד הורוביץ, שכיהן בתפקיד מהקמת הבנק. בפברואר 1969 מת פטרונו של ארנון, לוי אשכול. מעבר לצער האישי, התברר לארנון "שההבטחה שניתנה שווה מעתה כקליפת השום". גולדה מאיר, ראש הממשלה החדשה, וספיר הבהירו לו שהם אינם מעוניינים למנותו לתפקיד. על יחסו המסויג של ספיר לארנון שמעתי ממרים אשכול הערה: "ספיר פחד וחשש מנכותו של יאפ". ב-24 בספטמבר 1969 הגיש ארנון את התפטרותו. הוא אמנם פרש בתחושת עלבון, אך "ההתפטרות פתחה בפניו את האפשרות לממש את השאיפות הכמוסות שנשא במשך שנים... ליטול חלק בחייה הפוליטיים של ישראל. תוצאות המלחמה, ובפרט התהליכים שהחלו לאחריה, היו מבחינתו של ארנון נקודת מפנה, במיוחד בתחום החשיבה האידיאולוגית". עמדתו היתה קרובה לעמדת האגף היוני של המערך ומהנקודה הזאת הוא התחיל לנדוד יותר ויותר שמאלה.

לצומת קבלת ההחלטות הראשון שלו הגיע ארנון בימי מלחמת יום הכיפורים. הוא סרב לחתום על מנשר שיזמו בעלי עמדות יוניות שקרא להצביע "בכל זאת מערך". טענתו היתה כי אין טעם לקרוא לציבור להצביע עבור מפלגה שאיכזבה עוד לפני המלחמה. הצומת הבא היה "יעד", תנועה שהוקמה על ידי לובה אליאב ושולמית אלוני ב-1975, והתפרקה מיד. הגורם המתון בה רצה לעגן את התנועה בתוך ההסכמה הלאומית ואילו הגורם הרדיקלי בה, שארנון תמך בו, רצה לשתף פעולה עם תנועות לא ציוניות. הצעד הבא בדרכו לרדיקליות היה הצטרפותו ל"מועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני", שתמכה בדו שיח עם אש"ף ובהכרה הדדית בין ישראל לעם הפלסטיני - עמדה שלא היתה לגיטימית בתקופה הנדונה.

ארנון הוזמן על ידי אורי אבנרי לכנס המועצה, שנערך בדצמבר 1975. עבור אבנרי, הצטרפות ארנון, שהגיע מלב הממסד, הסבה קורת רוח "בעיקר בשום שהיא קידמה את שהוא ביקש להקנות לגוף הזה" - מכובדות וסולידיות, ולא עוד קבוצת שוליים.

ב-1983 לקח ארנון חלק בפעולה שהסעירה את החברה הישראלית: פגישה עם יאסר ערפאת, שנערכה בטוניס. בישראל השסועה בעקבות מלחמת לבנון הראשונה הוא ועמיתיו לפגישה (אורי אבנרי ומתי פלד) ספגו "מנה גדושה ביותר של התקפות וגידופים. יצחק שמיר, שכיהן כשר החוץ, כינה אותם ?בוגדים שפלים'" (שנים אחר כך הראייה השתנתה; ראש עיריית ירושלים, אהוד אולמרט, שחנך רחוב על שמו, ציין לטובה דווקא את התקופה שבה נהג להיפגש עם אנשי אש"ף). ב-1984 הגיעה לשיאה דרכו לרדיקליות של יעקב ארנון, והוא היה ממקימי "הרשימה המתקדמת לשלום". כך הוא הגיע מהנהגת התנועה הציונית בהולנד למפלגה האנטי ציונית. זה היה צעדו הפוליטי האחרון לפני שחלה.

מבחינה אישית, הכרתי את יעקב ארנון שנים רבות. הוא ואבי, רענן ויץ, היו "משרתי אותו אדון" - לוי אשכול. אשכול כיהן במקביל כשר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות, שאבי היה מנכ"לה. אני זוכר אותו בחיבה רבה כאדם חכם, שנון ובעל הומור חד כתער. הספר עצמו נכתב באופן מעניין ויש בו מעט מאוד שגיאות - דבר נדיר במחוזותינו. והעיקר, הוא מתאר את נפתולי חיי יעקב ארנון באורח מאוזן והגון.

הפרופ' יחיעם ויץ הוא היסטוריון

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ