בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה בדם שלהם: לקוות. לקוות ולקוות ולקוות

ספר עב כרס זה של חדוה הרכבי הוא מעין נחל שוטף, אסור בגדותיו, מתאפק לא להרוס את שסביבו, את שומעיו, לא לשבור את לבם, אבל לפשוט את עור הלשון

תגובות

ציפור שבפנים עומדת בחוץ, מאת חדוה הרכבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מוסד ביאליק, 2010, 393 עמודים

מי שקרא כבר בעבר את שיריה של חדוה הרכבי יודע כבר כמה עוצמה גלומה בהם, כמה ויתור על אירוניה, או על "אמנות", או על משחקי מלים; רק התעקשות אמיצה על חיפוש אחר הדבר הנחבא מתחת למלים, משהו שאין לבטאו במלים. לא, לא אמנות, לא ניסוי. אבל מי ששמע את חדוה הרכבי קוראת בקול את שיריה, ורק אחר כך קרא בהם, ספק אם יוכל לשכוח אי פעם את קולה הממשי, הנושא את המלים על גל גואה, ובכל זאת נשאר בתוך המסלול שהשיר הכתוב התווה לה.

כי בראשית היתה המלה הכתובה, אחר כך הקול הפרטי, ולא להפך. אלא שכוחה של השירה - אולי זה מה שמאפיין את השירה המודרנית, שמוצאה ברומנטיקה - בהמצאת הקול, ככלי, לא להטוט לשוני (כמה משעמם האוונגרד, מבשרו של הפוסט מודרניזם בשירה, בהעמדת הפנים של השליטה בלשון, של השליטה ההופכת את הדובר בלשון אחרים לאדונה).

אני מציע דימוי לקריאה בספר עב כרס זה: מעין נחל שוטף, אסור בגדותיו, מתאפק לא להרוס את שסביבו, את שומעיו, לא לשבור את לבם, אבל לפשוט את עור הלשון.

קשה לצטט את השירים הגדולים, רחבי השורות, האנאפוריים, המיוחדים להרכבי, יותר מלכל אחד אחר בשירה העברית: "אל המדבר בביתי, אל עלם מוכה יופי, אל עיניו העורגות, אל זרועותיו / הגרומות, מקופלות בחמימות בין ברכי, על בטני, על ירכי, אל אצבעות ידיו..." ואחרי שורות ארוכות של תיאור הצמא הזה אל מי שאיננו, אלא בקצה המלים, מגיעה השורה האחרונה, המבודדת: "הילד היקר לי מכל, מתבונן בי בכיליון נפש יום אחר יום אחר יום, אחר יום, אחר יום, אחר יום". ואין לשיר הזה סוף, כי בקצה המלים לא מסתתרות אלא מלים נוספות וזהו לב לבם של הגעגועים שאינם נגמרים ושום דבר לא יכול להשיגו.

אבל בתוך המבנה האנאפורי הזה, החזרה על מה שנאמר קודם, ובאמת לא נאמר קודם, כי הרי גם המים סוחפים עמם סלעים, גם המים מתרבים, ומתעצמים מצירוף לצירוף, מאיום בטירוף לאיום בטירוף, ובסופו של דבר עד השקט, אותה הגנה של "סוף השיר" מפני הטירוף, אבל עוד לפני הסוף, בתוך המבנה הזה מגיע קולה של הרכבי אל שיאו במראות שהיא רואה: "כשבמו עיני ראיתי את איתני הטבע זוחלים על אדמה שחורה, מבוהלים, / מבולבלים, שכבר איבדו שליטה, איבדו כל מה שנפש צריכה".

הדימויים של הרכבי בשירים הללו, שירי הרחבות, מגיעים אל הקורא שלה, דרך התשוקה לקלף משהו מקליפת המלים, כדי להגיע אל הממשי. לפעמים - "איתני הטבע זוחלים". לפעמים היא משתמשת בדימוי ארוך, אפי, חופשי - לזרום כערוץ אחר של אותה חוויה שביקשה ללכוד: "כמו החסרי-בית האלה שבלילות מתרוצצים בגנים ציבוריים, במדשאות, בבארים / בחדרים אחוריים, כאלה שתמיד לובשים שחורים".

הנה כאן הדימוי מפסיק להיות קונקרטי והוא מצטרף, מאותו רגע, אל העולם המיתולוגי של הרכבי, כמו ראנא, חברתה, כמו חתולה, או כלב או זנק. אבל מה פתאום חסרי הבית לובשים שחורים? הם לובשים שחורים בעולם שלה. "כאלה שתמיד לובשים שחורים אבל בפנים הם / מרגישים שלווה גמורה." כאן מתקרב קילוף המלים הזה אל מקומו ב"שלום", אל המקום שבו תצליח המשוררת לומר לנו מה בדיוק נמצא מעבר ל"אל המדבר הזה בביתי".

ובכן, חסר הבית בבגדים שחורים הם בעלי תקווה "זה בדם שלהם: לקוות. לקוות ולקוות ולקוות. לא להפסיק לקוות". ובכן כאן הצטרף הדימוי הארוך למעין הפוגה בכאב הנורא, זה הכאב של הגעגועים אל "הילד היקר לי מכל".

איזו קינה, איזו קינה שכמותה לא נכתבה כבר הרבה שנים בשפה העברית. וגם את זה חשוב לכתוב: אין שום סיבה להתבייש ולהלל ולומר: המשוררת הגדולה חדוה הרכבי נחבאה שנים רבות אל הכלים, בעדינות שאין כמותה, במאור פנים שאינו מסגיר דבר מגדולת השירה, והנה הכרך הזה מגלה את עוצמתה, זו העוצמה המתגלית בשירים שעניינם הלשון כהצלה, הדיבור כקורה שהטובע נאחז בה.

לכאורה השירים סתומים, או מוטב חומריהם נעים בין הרחוב וסבלותיו - כלבה נדרסת, מכות של בריונים, חסרי בית - ובין משהו "בפנים", סבל פנימי, המתבטל מפני האור הגדול שהשיר מאיר עליו כמו פנס קסם.

ועדיין הנרות דולקים

ועדיין היא יושבת בתוך קרון רכבת

מנסה לעורר את

פניו הקפואים

של

כלב לבן

אבל הדימוי אינו נגמר כאן, או מוטב הסיטואציה הקולנועית הזאת אינה מספיקה, כדי לחדד את מה שהיא מבקשת למסור. איזה מין כלב לבן זה?

מאותם ימים כשהיתה

מתגוררת בארץ אחרת

בעיר גדולה

וכמו בשירה המאוחרת, אם גם בשורות קצוצות יותר, התמונה מהשיר המוקדם הזה, מתבהרת ונהפכת לשירית בדיוק במקום שבו הקולנוע לא היה מצליח להכיל את המעבר מתמונת הקרן אל הימים הרחוקים שבהם חיה בעיר גדולה כי הקשר היחיד הוא כלב לבן, פניו הקפואים של כלב לבן, כי השיר נחתם שוב בסף האבדון, "ועדיין הולכת בעקבות הקולות / לא יודעת איפה מתהפכת / האש הדקה".

חתימת השיר במטאפורה יכולה כמובן להיתפש כאיטום, אבל זוהי הודאה ביכולת להגיע אל המקום שאליו חתר השיר רק בדרך עקיפה, כלומר המצאה של משהו חדש, מטאפורה, וזה בדיוק מה שבוער בתוך כדור הארץ המילולי של המשוררת: משהו שרק בקושי אפשר לקעקע, לפרק, בלי המלים, והמלים מוכרחות להודות בסופו של דבר, באזלת ידן, אחרת הן עושות את הבלתי נסבל ומייצרות בלוף, כאילו המשורר המציא אותן, או רכש עליהן בעלות, והרי המשוררת יודעת היטב, שהמלים, כל כמה שתהפוך אותן לקול שלה, המלים עצמן אינן שלה.

פעם כשהלכה למות

אפילו ציפור לא היתה בידיה

ועל צחוקיה נחו כידונים

ולילה שעטף אותה בשמלותיו

שכח כמעט שיש לה

עוד פנים

וכמו האש הדקה שבפנים, בדוגמה הקודמת, וכמו הפנים שמסתירות עוד פנים, ובעצם אין לדעת עליהן דבר, כך גם הסוד הגדול שמתחת לדו-פניה של הלשון השירית: מצד אחד כולה שייכת ליומיום, ולפעמים אותן מלים, אותה לשון, אותו אוצר מלים, רחב יותר, או לא רחב יותר, מתגלה בכל כוחו ואינאונותו.

רק כאן אני מרשה לעצמי לכתוב על הפרק, שלא התפרסם קודם לכן, "מיגו", שיריה של חדוה הרכבי על מות בנה, האהוב. מעולם לא ראיתי את השירים הללו ודומה כאילו הכאב העצום שלהם אינו יכול למצוא מפלט אלא בהרחבת השורות, בהרחבת הדימויים, בהגברת הטווח של הדימויים. אכן ציטטתי בראשית הרשימה אחד מן השירים הללו, ורק עכשיו אני מגיע אל הפרק הזה בספרה כדי לומר עליו משהו: "מאז הטמינו את גופך בהר / יום יום אני קבורה עמך בהר", הנה הפתרון של הרכבי לאבל הנורא מכל, על מות הבן:

והאלמוות השקט,

זה שלא גורע מאתנו עין,

זה שתמיד כל כך הרבינו לשוחח עליו,

עם אדמה שיכורה מתחילה להזות,

מרכינה את ראשה בערגה

ובוכה,

עם פרחי האלמוות צומחים חופשיים,

אני מתכוונת ממש חופשיים,

סביבך

סביבנו

סביבי



חדוה הרכבי. ואלישע הרכבי ז"ל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו