אני מרגיש קרוב מאוד לשפינוזה, אף כי רוחו הרבה יותר טהורה ועמוקה משלי

דמותו של שפינוזה הקסימה את הסופר היהודי-הגרמני בן המאה ה-19 ברתולד אוארבאך כדי כך, שכתב עליו רומאן היסטורי אפי, וגם תירגם וערך את כל כתביו. ולא בכדי: בעיניו היה שפינוזה הוגה דתי יהודי, אך גם מטיף לחירות בני האדם

זאב לוי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זאב לוי

הסופר ברתולד אוארבאך (1812-1882) נקרע כל ימי חייו בין שני קטבים: מצד אחד מאמציו למען האמנציפציה היהודית, ומן הצד האחר נטייתו לאסימילציה, מבלי לנטוש את היהדות. הוא היה אחד הסופרים הגרמניים הפופולריים ביותר, מחבר סיפורי הכפר של היער השחור ורומאנים חברתיים רחבי ההיקף, שאחד מהם היה רומאן היסטורי על המשורר הגרמני-היהודי אפרים קוה, בן-זמנו של משה מנדלסון. גם הפילוסוף שלמה מימון כתב באוטוביוגרפיה שלו על פגישתו המלהיבה עם קוה.

הוריו של אוארבך קיוו כי יכשיר עצמו לרבנות, אבל נטייתו למשפטים ולפילוסופיה היתה על העליונה, והוא למד באוניברסיטאות של טיבינגן, מינכן והיידלברג. באותו זמן גם הכיר את משה הס, שיה לידיד השחרות הקרוב ביותר שלו. על הקשרים ביניהם, שההתלהבות משפינוזה מילאה בהם תפקיד מרכזי ורב משמעות, אפשר ללמוד מחליפת המכתבים האינטנסיבית שלהם. כ-35 מכתבים של הס לאוארבאך נשמרו (Moses Hess, Briefwechsel), רובם ככולם מהשנים 1838-1843. לימים נחלשו הקשרים, מאחר שאוארבאך הליברלי שלל את ההשקפות המהפכניות והסוציאליסטיות של הס, שהתקרב אז למארקס. הוא אפילו פירסם ב-1836 חיבור קטן, "היהדות והספרות החדישה", כדי לסתור את הטענה שהיהודים נוטים לקיצוניות שמאלית.

הידידות עלתה על שרטון עם הופעת "רומא וירושלים" של הס. הס ניסה לחדש ב-1861 את ידידותו עם אוארבך ושלח לו עותק של כתב היד, אבל תגובתו של אוארבאך היתה ההפך הגמור ממה שציפה לו. אוארבאך נדהם מרעיונותיו הציוניים של הס, שעמדו בניגוד גמור לנטיות ההתבוללות שלו, ואפילו ניסה להניא אותו מפרסום הספר. על פי השקפתו היתה היהדות דת בלבד, ובשום פנים לא לאום. בעיניו היה גרמני, הקשור יותר לשאר הגרמנים מאשר ליהודים בארצות אחרות. אוארבאך, כמו שד"ל באותו זמן, העדיף את הביטוי Mosaismus על פני יהדות, ושאף למזג אותו עם הפילוסופיה של הגל - כחלק אינטגרלי של דת אוניברסלית, המיוסדת על תבונה ואהבה.

בסוף ימיו, כאשר האנטישמיות בגרמניה הלכה וגברה, הודה כי כל השתדלויותיו לטפח הבנה גרמנית-יהודית נחלו תבוסה. "חייתי ועבדתי לחינם", כתב לידידו יעקב אוארבאך (אגרות, ב, עמ' 442). חודשיים לפני מותו כתב: "הייתי מקבל עכשיו את המוות בברכה. לא נותר לי מאומה לעשות, ואין למה לקוות. לשווא חייתי ועבדתי" (23.11.1880, עמ' 447). דבריו אלה מכוונים לשאלותיו הידועות של קאנט: "מה אני רשאי לעשות? למה אני רשאי לקוות?" ("ביקורת התבונה הטהורה", עמ' 396).

בדבריו על היהדות נסמך אאורבך על שפינוזה, ההוגה הגאון, שהעלה את היהדות למעלת הנצרות, אם לא למעלה מזה. הפנתאיזם שלו, שזיהה אלוהים וטבע, היה, אם לדבר בלשון הגליאנית, "העלאה" (Aufhebung) של המונותיאיזם היהודי המקורי. ב-1837 התפרסם הרומאן הראשון של אאורבך, "שפינוזה - חייו של הוגה", שראה אור בכמה מהדורות. בתחילה זה אמור היה להיות רק מאמר, אולם הוא התפתח לרומאן, ובאופן כזה נהפך שפינוזה למבטא הרעיונות שפירסם אוארבאך בספרו הקודם ("היהדות והספרות החדישה").

אוארבאך גילה התלהבות רבה לכתביו של שפינוזה - הן המטאפיסיים הן הפולטיים - מאז בא אתם במגע בפעם הראשונה, ממש כהיינריך היינה לפניו. הוא אימץ "פנתאיזם ירא שמים", שנהפך לבסיס השקפתו על הדת היהודית כדת ההומניות. שפינוזה היה בעיניו מצד אחד הוגה דתי יהודי, אך גם המטיף לחירות אנוש; הוא כביכול הטרים את "דת האנושות" של אוארבאך. גם שנאת היהודים, שהטרידה את אאורבך במאבקו למען האמנציפציה, תופסת מקום גדול בספר. אחת הדמויות היהודיות ברומאן מתבטאת בפסימיות על שנאת היהודים המולדת, שאין מפלט ממנה. המחבר משיב כי אהבה ודעת מתמידות יותר משנאה ומשפטים קדומים.

הספר על שפינוזה לא היה ביוגרפיה, אלא רומאן היסטורי לכל דבר. בז'אנר הזה יש מי שמשתדלים לתאר ולשקף את העובדות ההיסטוריות, ויש מי שנותנים דרור לדמיונם. אוארבאך נמנה במובהק עם הקטגוריה השנייה, והוא עצמו הודה שמי ששימש לו דוגמה היה הסופר האנגלי וולטר סקוט. הרומאן של אאורבך עצמו שימש אבטיפוס לרומאנים היסטוריים במאה העשרים, שהיו להם גיבורים יהודיים, כמו הרומאנים של ליאון פויכטוונגר - הטרילוגיה על יוספוס פלביוס, היהודי זיס ודמויות מקראיות. אורחות הדמויות ברומאן משקפות הרבה יותר את גרמניה של המאה ה-19 מאשר את אלה ששררו באמסטרדם במאה ה-17. בהקדמה למהדורה השנייה, ב-1854, ציין אוארבאך שהוא מקווה "להופיע לפני קהל חדש" ואינו מסתיר כי לנגד עיניו עומד הקהל בן-זמנו.

כבר בפרק הראשון של הרומאן משתתף שפינוזה בהלוויה של אוריאל אקוסטה, מעשה לחלוטין בלתי אפשרי. אקוסטה איבד עצמו לדעת ב-1640, כאשר שפינוזה היה בן שמונה, ואילו ברומאן ההלוויה מתקיימת ב-1647, ושפינוזה מתואר כ"עלם חיוור" בעל "מבט הגותי". פרשת אקוסטה עוררה התרגשות רבה בקהילה היהודית ושפינוזה בוודאי שמע עליה, אבל הוא לא הזכיר אותו אפילו פעם אחת, לא בכתביו ולא באיגרותיו. האוטוביוגרפיה המפורסמת של אקוסטה "Exemplar humanae vitae" פורסמה בראשונה רק ב-1687, כלומר עשר שנים אחרי מות שפינוזה.

ובכל זאת, הן שפינוזה הן אקוסטה השתייכו לאותו חוג רוחני שאיפיין אנוסים רבים ששבו ליהדות (אף ששפינוזה כבר נולד כיהודי), דהיינו שלא הרגישו בבית לא ביהדות ולא בנצרות. אגב, ב"תולדות החיים" שהקדים אוארבאך ל"כל כתבי שפינוזה", שאותם תירגם וערך, ציין נכונה ששפינוזה היה בן שמונה בעת התאבדותו של דקוסטה. וכי לא הזכיר אותו בשום מקום. גם על אקוסטה נכתבו, הן בימי אוארבאך והן אחר כך, רומאנים ומחזות. הסופר קארל גוצקוב, המקורב לאוארבאך, כתב ב-1833 את הרומאן "הצדוקי מאמסטרדם", ב-1843 - מחזה היסטורי עליו, וב-1847 - מונוגרפיה על חייו ותורתו.

בעוד שהפרק הראשון נשען על מאורע היסטורי - התאבדותו של אקוסטה - הפרק הבא, "מנואלה" (עמ' 53-100) הוא בדיה רומנטית טהורה. זה כביכול מכתב אוטוביוגרפי של אבי שפינוזה, "שנכתבו למען בני ברוך לבדו". ומדוע לא גם בשביל בתו? על פי סיפור זה היתה אמו של שפינוזה, שמתה בדמי ימיה, ממוצא ערבי ("מוריסקי"). סופר רומנטי כמו אוארבאך אינו יכול לדלג, כמובן, על אהבתו של שפינוזה לקלרה, בתו של ון דר אנדה, מורו הראשון לפילוסופיה, שלימדה אותו לטינית. התאהבותו של שפינוזה בקלרה לא היתה כנראה אלא אגדה. ון דר אנדה הוצא כעבור כמה שנים להורג בפאריס בגלל מעורבותו בקשר נגד המלך.

קלרה נקראת ברומאן "אולימפיה". אוארבאך נשען חלקית על הביוגרפיה של הכומר קולרוס (אחד הביוגרפים הראשונים של שפינוזה מן המאה ה-17), שסיפר כי הסוחר קרקרינג מהמבורג, שלמד אף הוא אצל ון דר אנדה, גזל ממנו את אולימפיה אהובתו בהעניקו לה ענק פנינים יקר. קרקרינג באמת נשא את קלרה ("אולימפיה") לאשה, אבל רק הרבה שנים מאוחר יותר. תיאור היחסים בין שפינוזה, ון דר אנדה, בתו, קרקרינג וכל השאר משתרע על פני יותר ממחצית הרומאן. משולבים בו אמנם גם מאורעות אחרים מחיי שפינוזה בקהילה היהודית, כמו המעשה בשניים מתלמידי הישיבה שנשלחים אליו כדי ללמוד על דעותיו הכופרות, או הניסיון לדקור אותו בפגיון, ולבסוף החרם. את נוסח החרם ברומאן חיבר אוארבאך בעצמו, ואין לו כמעט שום דבר משותף עם נוסח החרם האמיתי, שאוארבאך ציטט כלשונו במבוא לכתבי שפינוזה כמה שנים יותר מאוחר. הרומאן נחתם בפרשת החרם ובאכזבת שפינוזה מהחלטת אולימפיה לשאת את קרקרינג. אוארבאך התכוון לכתוב עוד רומאן על שפינוזה, אחרי עזיבתו את אמסטרדם, אבל תוכניתו לא יצאה אל הפועל.

בחלומו של שפינוזה ב"אפילוג" נגלה לו "היהודי הנצחי" (אחשוור) ומכנה אותו "משיח". גירסאות רבות יש לאגדת "היהודי הנצחי", ובדרך כלל הן נושאות אופי אנטישמי. עשר שנים אחרי הופעת הרומאן של אוארבאך הוצג מחזהו של הנס כריסטיאן אנדרסן "אהסוורוס", וגם הסופר קארל גוצקוב, מראשי "גרמניה הצעירה" הליברלית, חיבר ב-1842 ראשי פרקים לספר על אהסוורוס, וייחס לו את כל התכונות הרעות כביכול של היהדות. לכן לא היה זה מקרי שגם אוארבאך נדרש לנושא. אך הוא מתאר את היהודי הנצחי כדמות חיובית וטראגית, המטיפה הן להומניות ולקידמה והן לגאוות היהדות.

בחלום מספר היהודי הנצחי לשפינוזה על גורלו האומלל ומסיים כדלקמן: "באת כדי להיות גואל האנושות, וגם אותי תגאל. אלה, שהם בני שבטך, הוציאו אותך מכללם, ארבו לחייך; אלה שאינם בני שבטך, רימו אותך, קילקלו את רגשותיך המתוקים ביותר (=רמז לפרשת אהבתו הנכזבת); אתה אינך נוטר איבה, אתה מפצה אותם באמת" (ב, עמ' 231). אבל משונות מאוד השורות הבאות, שבהן הוא חוזר על ההאשמה כי היהודים הרגו את ישו: "הדמות רכנה מעל (שפינוזה) הישן ונישק אותו; זו היתה נשיקתו של אחשוור הגוסס, שנשא על גבו את גורל עם ישראל, אשר העלה את ישו על הצלב" (שם).

שפינוזה עורר לא רק את הכוח המדמה של אוארבאך, אלא הוא גם הוקסם מעצם הפילוסופיה שלו. אמנם היו אז כבר כמה תרגומים של שפינוזה לגרמנית - "האתיקה" בתרגום יוהן לורנץ שמידט מ-1737 למשל - אבל הם היו קשים להשגה ולא מהימנים ביותר. לכן החליט אוארבאך לערוך הוצאה כוללת של כתבי שפינוזה, שתירגם מלטינית בעצמו. היא הופיעה לראשונה ב-1841 בחמישה כרכים. כעבור שלושים שנה הופיעה מהדורה מורחבת בשני כרכים גדולים, שכללה גם כתבים נוספים של שפינוזה שנתגלו בינתיים, כגון המאמר הקצר על אלוהים, אדם ואושרו.

הוא הקדים לשני הכרכים את "תולדות חיי שפינוזה", שאינו רומאן, אלא מבוא מדעי. אוארבאך הדגיש כי השתדל להישאר נאמן למקור הלטיני, אבל מצד שני "ביקש לכתוב גרמנית קריאה ככל האפשר". הס כתב: "אם אתה רוצה בטעם טוב, אוארבאך היקר, עליך לתרגם בצורה גאונית". קשה לקבוע היום, אם אוארבאך הצליח בכך. יש תרגומים מודרנים יותר, אך אין ספק כי התרגום של אוארבאך סלל להם את הדרך. בדומה לכך שימש אצלנו תרגום "תורת המידות", של יעקב קלצקין מ-1924, בסיס לכל מחקרי שפינוזה בארץ, אף על פי שהעברית התקדמה מאוד מאז.

את המבוא הביוגרפי על שפינוזה פותח אוארבאך בתיאור הגירתם של יהודי ספרד ופורטוגל להולנד. הוא מספר בקצרה על מנשה בן ישראל, יצחק אורוביו דה קאסטרו ואוריאל אקוסטה. משם הוא עובר לימי שחרותו של שפינוזה, בהישענו בעיקר על הביוגרפיות הקצרות של קולרוס, לוקאס וקורטהולט. הוא מזכיר את היכרותו של שפינוזה עם כתבי הרמב"ם, אברהם אבן עזרא וחסדאי קרשקש. בסעיף השלישי הוא מתאר את לימודי שפינוזה אצל ון דר אנדה, אבל מודה כי התאהבותו של שפינוזה בקלרה מריה לא היתה אלא בדיה. את השיחה עם תלמידי הישיבה הצעירים, שנשלחו כדי לרגל אחריו, הוא מעתיק מילולית מהביוגרפיה של לוקאץ, מבלי להטיל ספק במהימנותה של שיחה זו.

בסעיפים הבאים מתאר אוארבאך את מקומות המגורים השונים של שפינוזה אחרי עזיבתו את אמסטרדם, ועורך רשימה כרונולוגית של כתביו. הסעיף השישי דן ב"מאמר תיאולוגי-מדיני", ובשני הסעיפים הבאים הוא מתאר את בדידותו של שפינוזה ואת אורח חייו, בהסתמכו הן על ספריו ואיגרותיו של שפינוזה והן על הביוגרפיות. הסעיף התשיעי דן באיגרות שפינוזה, בידידיו ובמתכתבים אתו. שלושת הסעיפים האחרונים סוקרים מאורעות שונים של התקופה, כמו הרצח האכזרי של האחים דה ויט, נסיעתו של שפינוזה לאוטרכט, כדי לנהל משא ומתן עם המצביא הצרפתי הנסיך קונדה, הזמנתו לאוניברסיטת היידלברג, ולבסוף תיאור מותו. בסוף ההקדמה חוזר אאורבך על דברי גתה: "אני מרגיש קרוב מאוד לשפינוזה, אף על פי שרוחו הרבה יותר טהורה ועמוקה משלי".

בפתח "תולדות חיי שפינוזה" מביא אוארבאך את הציטטה הידועה מהאיגרת של שפינוזה לאלברט בורג, שבו הזכיר את קידוש השם של יהודה הנאמן. שפינוזה ביקש להפריך שם את דברי בורג, כי המרטיריולוגיה מוכיחה את אמיתות הנצרות, וטען כי מבחינת מקדשי השם עולה היהדות על הנצרות. "אני בעצמי ידעתי בין השאר איש, יהודה שמו, שהם קוראים לו הנאמן, אשר בתוך להבות האש, כשחשבוהו כבר למת, התחיל לומר את השיר הפותח במלים ?בידך אפקיד רוחי', ותוך כדי זימרה יצאה נשמתו" (איגרת 76, עמ' 272).

אוארבאך תירגם בטעות "הכרתי" במקום "ידעתי" והוסיף "מקדש השם היהודי, ששפינוזה עוד הכיר אישית - הועלה על המוקד בשנת 1644". התרגום השגוי הזה גרם אולי להיינריך גרץ, ההיסטוריון היהודי הגדול, להאמין כי שפינוזה חי בילדותו בספרד. אוארבאך ניסה לתרץ: "אפשר אולי להניח כי יהודה הנאמן ביקר פעם באמסטרדם וחזר שוב לספרד". גם זה חסר שחר, שהרי שפינוזה הילד בוודאי לא היה נפגש עם יהודה הנאמן גם במקרה כזה. אכן, המקרה הטרגי של יהודה הנאמן הותיר רושם בל יימחה על בני זמנו של שפינוזה. היה זה אציל ספרדי ושמו דון לופה דה וורה אלסון, שהתגייר ואחיו הלשין עליו לאינקוויזיציה. בבית הכלא עשה לעצמו ברית מילה וקרא לעצמו Yehuda el fido (יהודה הנאמן), בטרם יועלה למוקד. מנשה בן ישראל, אחד ממוריו של שפינוזה, מתאר את הפרשה בספרו "תשועת ישראל" (פרק 17, סעיף 64), שנכתב בספרדית ונמצא בספרייתו של שפינוזה.

חיבורו של אאורבך, כמו הביוגרפיות הקודמות, לא תמיד מהימן מבחינה היסטורית ומדעית, וגם התרגום של כתבי שפינוזה לגרמנית לפעמים אינו מדויק לגמרי ושפתו התיישנה. בשני הכרכים חסרות איגרות אחדות, חיבור על הדקדוק העברי ושני מאמרים יותר קטנים. שבעת הכרכים שהופיעו בשנות השבעים של המאה הקודמת בהוצאת מיינר, בעריכת מנפרד ולטר, מתקנים את החסרונות האלה. אבל מפעלו של אאורבך היה פורץ דרך בזמנים ההם, ששפינוזה לא היה מוכר בהם כל כך. ויש בהם גם ללמד על מחולל המפעל הזה: יהודי מתבולל בן המאה ה-19, שראה בשפינוזה את בן שבטו האהוב.

זאב לוי לא הספיק לראות את מאמרו זה רואה אור דפוס. ב-16 במארס השנה הלך לעולמו אחרי מחלה קשה. לוי, חבר קיבוץ המעפיל, נולד בדרזדן שבגרמניה ב-1921 ועלה לארץ עם משפחתו ב-1934. לאחר שלמד בתל אביב היה רועה צאן בקיבוץ חפציבה והשתקע בלימודי מתימטיקה ואחר כך בפילוסופיה. מוקד מחקריו היה דמותו של ברוך שפינוזה. במחקריו עסק בפילוסופיה יהודית ממנדלסון, הרמן כהן ועד מרטין בובר ועמנואל לוינס. הוא היה פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ