"הגן של פינצי-קונטיני" מאת ג'ורג'ו בסאני | סוד הגן הנעלם

הדרמה הגדולה של "הגן של פינצי-קונטיני", הנמסרת כולה בדיעבד, טמונה בהכרה הוודאית של הקוראים בקץ הטראגי והבלתי נמנע של המשפחה

איימן סיכסק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איימן סיכסק

הגן של פינצי-קונטיני

ג'ורג'ו בסאני. תירגמה מאיטלקית: דליה עמית, הוצאת עם עובד, 278 עמ', 88 שקלים

"הגן של פינצי-קונטיני", הרומן ההיסטורי היוצא מן הכלל מאת ג'ורג'ו בסאני, ראה אור לראשונה ב-1962, וקנה למחבר את תהילתו בין הסופרים היהודים-האיטלקים הבולטים של המאה ה-20. זו יצירה חד-פעמית ואמיצה, הקוראת תיגר על התפישה השגורה של התמודדות היהודים באירופה עם עלייתו של הנאציזם. יפה עשתה הוצאת עם עובד בפרסום התרגום המחודש לספר והפעם משפת המקור.

המספר, בן דמותו של בסאני, מספר על יחסיו עם ילדי משפחת פינצי-קונטיני היהודית בפרארה, מזמן עלייתו של מוסוליני לשלטון ועד למלחמת העולם השנייה. אהבתו הנואשת, הבלתי ממומשת, למיקול פינצי-קונטיני, עומדת במרכז הסיפור, ומסמלת בסופו של דבר את הלך הרוח של הרומן המטלטל הזה, שעומד כולו בסימן של אובדן. אובדן, ואולי יותר מכך - אבדון, שכן הדרמה הגדולה של "הגן של פינצי-קונטיני", הנמסרת כולה בדיעבד, טמונה בהכרה הוודאית של הקוראים בקץ הטראגי והבלתי נמנע של המשפחה.

על רקע הפאשיזם הגובר באיטליה של תחילת שנות ה-40 מחליטה משפחת פינצי-קונטיני האציליתה לפתוח את שערי הגן המגודר שלה לפני צעירים יהודים, המגיעים למקום כדי להשתתף במשחקי טניס. עוד לפני כן קונים להם הפינצי-קונטינים שם של סגפנים בקרב הקהילה של פרארה, והחלטתם לארח בביתם יהודים נוספים אינה משפרת כלל את מעמדם. המסתורין שאפף את משפחת פינצי-קונטיני בשנות ילדותו של המספר, שגרם לסקרנות רבתי אבל גם לאנטגוניזם בקרב הסובבים אותם, עובד לרעתה של המשפחה היהודית עם הגיעם של הילדים לגיל הבגרות. כך גם החלטתם - בשיאו של גל החוקים הגזעניים השוטפים את איטליה - לשוב לבקר בבית הכנסת הקהילתי, מה שמעצים שבעתיים את הסכנה שבה הם נתונים.

ביקוריו של המספר בגן מעצימים את רגשותיו למיקול, בת האצילים, הבלתי ניתנת להשגה, שאינה נענית לרגשותיו. אולם העניין יוצא הדופן שלו במיקול מתחיל עוד בילדותם של השניים, שנים רבות לפני משחקי הטניס בגן של בית המשפחה. ילדי משפחת פינצי-קונטיני לא למדו יחד עם יתר הילדים בפרארה. הם הגיעו לבית הספר רק כדי לעבור את המבחנים השנתיים, ולא התערו בחוגים החברתיים של העיר.

אמנם פעם, בהיות המספר ילד, ראתה אותו מיקול מחוץ לאחוזה המשפחתית, הזמינה אותו אז להיכנס לגן, אלא שהוא פחד והחמיץ את ההזדמנות. רק כעבור שנים ניתנת לו הזדמנות חוזרת. עתה הוא ומיקול סטודנטים, עוהוא מוזמן להיות חבר במועדון הטניס המאולתר.

בעוד שהמספר שוקע עמוק יותר באהבתו חסרת הסיכוי למיקול, הופך הגן בעל החומה הגבוהה לאי שבו לגזענות ולהסתה המכוונות נגד יהודי פרארה אין לכאורה דריסת רגל. כשהם תחומים בין חומותיו של הגן, הופכים בני משפחת פינצי-קונטיני למשל לעמידתו של האדם לפני הניסיון להעלים ולמחוק את נוכחותו. בסאני מתאר תמונה מטרידה, בלתי נשכחת, של עולם בתוך עולם, מקום שבו הזמן והאירועים החיצוניים (קרי, אלה שהתקיימו מחוץ לגן) הודרו בכוח, עד כמה שניתן היה, עד לתנופה הפוליטית, הידועה מראש, שצובר הנאציזם. יותר מכל הדמויות האחרות מייצגת מיקול את גישתו הייחודית של בית פינצי-קונטיני לגורלו. בסירובה להיענות לחיזוריו של המספר היא ממשיכה את המגמה הבדלנית של בני המשפחה מסביבתם, מגמה שמקדמת ואף מאיצה את כיליונה של המשפחה. מיקול היא גם הדמות שחוזה טוב מהיתר, כך נראה, את הצפוי לקרות. בסאני אינו מאפשר לקוראים לפתח אופטימיות בהקשר הזה. כבר בפרולוג, המסופר יותר מעשור לאחר האירועים בבית פינצי-קונטיני, הוא מדווח על גירושם של מיקול ובני משפחתה מפרארה לגרמניה, ורציחתם במחנות ההשמדה הנאציים.

ג'ורג'ו בסאני, יליד בולוניה (1916), גדל בפרארה, ואת רוב חייו הבוגרים עשה ברומא. ב-1939, עם השלמת לימודיו האקדמיים בספרות, החלו החוקים נגד היהודים לצבור תאוצה באיטליה, ובסאני נאלץ לפרסם את ספרו הראשון תחת שם-עט. במקביל התקרב בסאני לחוגים מחתרתיים ולבסוף הצטרף למחתרת האנטי-פשיסטית. שחרורו מהכלא בגין פעילותו זו, לאחר מאסר שארך כמה חודשים, התאפשר רק אחרי מותו של מוסוליני. בסאני נמלט עם אשתו לפירנצה, שם חיו השניים תחת שמות בדויים, ובסופו של דבר השתקע ברומא, שבה בילה את שארית ימיו.

המעבר לרומא סימן גם את עליית הכוכב הספרותי של בסאני, שפירסם תחילה ספרי שירה, ולאחר מכן רומנים, וביניהם "משקפי הזהב" ו"מאחורי הדלת", שראו אור גם בעברית. שני האחרונים, יחד עם "הגן של פינצי-קונטיני" ושני רומנים נוספים שלא תורגמו עד כה לעברית, נחשבים לחלק מסדרה ספרותית של בסאני העוסקת בקהילה היהודית של פרארה תחת השלטון הפאשיסטי.

"הגן של פינצי-קונטיני", המבוסס על חייו של המחבר בפרארה ועל יחסיו עם תושביה, הפך עד מהרה לידוע ולחשוב שבהם, תורגם לכמה שפות וזכה בפרס ויארג'ו. אולם היה זה העיבוד של ויטוריו דה סיקה לקולנוע, ב-1970, וזכייתו של הסרט בפרס האוסקר, שהוציאו את שמעו של הרומן של בסאני בכל העולם.

דמויותיו של בסאני, בני משפחת פינצי-קונטיני, שאותן מזהה המחבר כחבריו בפרולוג לרומן, מעמידות אופציה חדשה לדמות היהודי העומד לפני השמדה באירופה באמצע המאה ה-20. אין זה סיפור על משפחה שהלכה כצאן לטבח, אבל גם לא על אנשים שנלחמו בשיניהם וניסו הכל כדי להימלט מהצפוי להם. הפינצי-קונטינים מבינים היטב את העתיד להתרחש, והם ממשיכים בחייהם - לכאורה כרגיל - דווקא מתוך מודעות לסופיותו של מצבם. אין המדובר באדישות בורגנית מהסוג שאהרן אפלפלד מתאר ב"באדנהיים, 1939", שבה העושר והנהנתנות של יהודי האזור גורמים להם להיות עיוורים נוכח המציאות המשתנה. בסאני אינו מא שים את הפינצי-קונטינים באי יכולת, או אי רצון, לקרוא את הכתובת שעל הקיר. הפינצי-קונטינים אינם עיוורים. הם רואים ומבינים, ומתעקשים - התעקשות מטורפת, אובדנית - לשמר את אורח חייהם המבודד, במציאות פוליטית שבה למצפון המוסרי דומה שאין עוד מקום.

האין גם זו גבורה, גם אם היא שנויה במחלוקת? האין גם הפינצי-קונטינים גיבורים, אף שלא מרדו ולא התחבאו ולא נמלטו כשהיתה להם האפשרות? ואם זו לא גבורה, מהי גבורה בנסיבות כמו אלה? זו רק אחת מהשאלות הקשות שאותן מעלה ספרו הנפלא של בסאני.

Il giardino dei Finzi Contini / Giorgio Bassani

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ