בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמה על חירות, כן, על חירות

כתב הגנה על מורדי יהודה. תגובה על הגיליון של "תרבות וספרות" שיוחד ל"תולדות מלחמות היהודים ברומאים" ליוסף בן מתתיהו

3תגובות

בתבונה של אלפיים שנה לאחר מעשה אנחנו מביטים על המרד היהודי ואומרים אוי לדור קנאי ועיקש. מה היתה לאנשי ירושלים שבחרו לשלוח יד בנפשם ולעלות על החזקה באומות העולם? מכיוון שרבים הקטגורים למורדי יהודה בישראל הנאורה של העת החדשה, כפי שהשתקף הדבר בגיליונו המיוחד של מוסף "תרבות וספרות" (26.3) שיוחד ל"תולדות מלחמות היהודים ברומאים" של יוסף בן מתתיהו, אנסה להציג כתב הגנה אחד ויחיד מולם.

במשך שנים רבות נגשה רומי ביהודה במס כבד ובזילות דת והם נשאו בדומייה את שלטונה. בתחילה היו מקריבים פעמיים ביום קורבנות לשלום הקיסר. אולם בא קץ לאורך רוחם לאחר שנים של מרורים ורדיפה. לאחר מות המלך הורדוס נחלש מאוד כוחה של מלכות יהודה והועצם כוחם של מושלי רומי ומפקדיה. תחילה נשלח ליהודה סבינוס הרשע. כל חפצו היה לשים יד על אוצר המקדש וגזל ללא היסוס כארבע מאות כיכרי כסף. הוא מצא אמתלה בהתקהלות יהודים בבית המקדש לרגל חג השבועות כדי להרוג בהם ולשלוח אש בסטווים המפוארים. כמה זעם יכול לעורר מעשה כזה בימינו אנו, אבל מן היהודים של שנת 70 לספירה אנחנו מצפים משום מה לאיפוק.

יהודים רבים התעשתו והתאספו בהמוניהם כדי להגן בגופם על קודש הקודשים. לא היו כלי מלחמה בידיהם. כאשר היתה ידם על העליונה מפני מספרם הרב, פנו בתחנונים למפקדים הרומאים שיחדלו ממלחמתם וייצאו בכבוד מן המקדש, ואף ערבו לשלום החיילים. אולם פרשי רומי ולגיונותיה העדיפו להתקבץ למלחמה ביהודים תחת פיקודו של ורוס. תחילה עלו על ציפורי, שרפו אותה באש ומכרו את ילדיה לעבדות. לאחר מכן יצאו הרומאים למסעות גזל בכל ערי הצפון בואכה ירושלים.

כאשר הגיעו לעיר הופתעו לגלות כי לא נמצא אפילו מורד אחד בכל העיר. אנשי ירושלים קיבלו אותם בזרועות פתוחות. הם הסבירו לוורוס כי סבינוס הפחדן נבהל מהתקהלות החג וטעה לחשוב כי באו יהודים עליו להורגו. סבינוס כבר לא היה שם שכן בוש להתייצב לפני ורוס ונמלט בתואנת שווא לחופי קיסריה. ורוס בחר להעלים עין מצדקת היהודים וציווה לקחת אלפיים אנשים ולתלות אותם על עץ בעודם חיים. הוא האשימם במרידה על לא עוול בכפם. הוא חשש להיראות שוטה בעיני הקיסר על מסעו חסר הפשר לנפת יהודה.

אם יש אמת בטענה למרידה זוטא, הרי מקורה במלחמות שליטה בין המלכים לבית הורדוס. היהודים הבינו שהם במבוך של מאבקים בין שליטים תאבי בצע והחליטו לפנות בדרכי שלום לפי משפט רומי. חמישים שליחים מטעמם עלו לרומי, בידיהם מתנות לרוב, וטענו בפני הקיסר אוגוסטוס למען שלטון עצמי ליהודים. כל בקשתם היתה שימנו מושלים אוהבי שלום מטעמם ואז יראה הקיסר כיצד הם ממלאים אחר חוקותיו וציוויו, וגם משלמים מסיהם בזמן.

מה עשה אוגוסטוס בתגובה למנחת השלום שהניחו לפניו? הוסיף שטחים לממלכות צאצאי הורדוס האדומים והשיב את פני היהודים ריקם. קיסר זה התהדר במתינות הדעת ולא ראה כי הצית בהם שנאת עולם.

אחר בא קיסר חדש לרומי ומינה שונא גדול ליהודים כאפוטרופוס על יהודה. לא עבר חודש מהגיעו לכאן ופילטוס כיסה את ירושלים בצלמים של הקיסר בחסות החשכה. היהודים בסלחנותם לא הורידו אותם בעצמם אלא הלכו לקיסריה להשתטח לפניו שיסיר צלם מן העיר כי הדבר מנוגד לדתם. חמישה ימים וחמישה לילות שכבו בלא ניע בחצרות ביתו. פילטוס הזמין את האבלים שבפתח ביתו לאצטדיון צר מלהכיל בקיסריה במטרה כביכול להגיע לעמק השווה. שם כיתרו אותם חייליו המזוינים. היהודים הנדהמים כרעו על ברכיהם והושיטו צווארם קדימה, הווי אומרים: אנו מוכנים לשחיטה ובלבד שתסלק את הצלמים. פילטוס נבהל ונתן פקודה להשיב את החרבות לנדנן, אך לא לזמן רב. פילטוס שלח חיילים חמושים באלות להכות כל יהודי שצעק לעברו בעת אסיפה גדולה בירושלים. ההמון נדרס בבורחו ורבים מתו ממכות האלה.

גיוס התמנה לקיסר והמשיך במעשי העוולה. הוא שלח את גייסות רומי בראשות פטרוניוס לירושלים כדי להציב פסלים בצלמו בהיכל הקודש. החיילים צוו להרוג כל יהודי שיתנגד למעשה. היהודים התחננו כקדם לבל יציבו פסלים אסורים בהיכל והיו מוכנים להקריב נפשם. אם לא אצילותו של פטרוניוס הזכור לטוב, היתה מתרחשת הרעה שנים קודם לכן.

הקיסר קלודיוס מינה את אגריפס בן אגריפס החנף למלך יהודה. על אף שהיה צאצא למרים החשמונאית, זרם בו דם אדומי. הוא היה מטמא היכל בכוהנים גדולים שהם קטנים בתורתם וחסרים במידותיהם. חנניה בן נדבאי היה אוהב בצע זולל וסובא והם קיבלו את מרותו; חנן בן חנן היה צדוקי נטול תבונה וניצל את נשיאותו כדי לערוך שפטים במתנגדים לרעיונותיו. היעלה כדבר הזה בישראל? כוהן גדול שהוא רוצח נפשות? אגריפס האב היה כנראה היחיד מבין מלכי יהודה שלעג לאיסור התורה שלא לעשות מסכה והטביע את דמותו על מטבעות ירושלים. אוהב צרות זה, אגריפס, גם בנה לו מגדל רם המתנשא מעל מקדש שלמה ומעל אחיו בארמון החשמונאים והיה צופה מלמעלה בנעשה במקדש, מורם מעם. מקצה מושבו יכול היה אגריפס לראות בעיניו את היום המזוויע של חג המצות שבו התפללו יהודים בשקט ובאמונה.

לפתע פתאום, אחד מחיילי הגדוד הרומי שניצב שומר על גג המקדש הרים שמלתו, הפנה אחוריו והתריז נפיחה. האם יהודים משנת 70 לספירה יכלו שלא להגיב למעשה מבזה כזה בסקילת החייל וחבריו? העונש לא איחר לבוא ומיד רמסו סוסים ורוכביהם מתפללים טהורים שנדחקו אל פתחי היציאה הצרים של המקדש. עד אותו יום לא הורמה יד זדון על חייל רומי. לאחר מכן בכפרים הסמוכים לקיסריה הואשם כל העם על מעשי ליסטים בודדים ומול פנים בוכיות נקרע ספר תורה והושלך לאש. דמם נהיה הפקר. שומרונים רצחו יהודי ולא נענשו. מי שנענשו וראשם הותז היו יהודים שבאו למחות על הרצח. רק לאחר התערבות הקיסר ולאחר שאחזה ביהודים תסיסה, שולם נקם מן הרוצחים.

המושל האחרון בנפת יהודה היה הנורא מכולם. גסיוס פלורוס היווני, שנשלח על ידי נירון, חמס ושדד ערים שלמות והחריב יישובים על לא עוול בכפם. בימיו היו הגנבים נהפכים לגזלנים ומשכללים אומנותם לאור יום. הוא שיחרר פושעים מבית האסורים תמורת בצע כסף וכלא תמימים ומתונים. פושעים אלה ליסטמו את הבריות וחלקו את שללם עם פלורוס.

סבל היהודים היה רב. הם התחננו בהמוניהם בפני קסטיוס גלוס בחג המצות להעביר את פלורוס מתפקידו אך לריק. פלורוס גנב את דעתו והטיל את האשמה על היהודים. גלוס חזר לסוריה ואנו נותרנו עם פלורוס הרשע בירושלים. נקמתו על תלונות היהודים לא איחרה לבוא. הוא שלח חיילים להעלות מסים ולרדות בעם. יהודים נאלצו לברוח מעריהם ולהתערבב בין הגויים.

בקיסריה התנגשו יוונים מסוריה ביהודי העיר. עובדי האלילים בנו ברחבת בית הכנסת בניינים לשמש, לירח ולרוחות השמים, ויווני אחד הקריב שם ציפור על מזבח כדין מצורע. הוא בא ללמד בכך כי היהודים הם צאצאי מצורעי מצרים, שכך סיפרה האגדה באתונה. אחר כך התפרצו יוונים לבית הכנסת ויהודים נאלצו למלט את ספרי התורה לבית נרבתא. חפצם האמיתי לא היה לשרוף ספרים אלא להתנגש ביהודים. פלורוס הטיל את האשמה למהומה על זקני היהודים וכבל אותם באזיקים. כדי ללבות יותר את יצרי היהודים, הוא ציווה לשלם לו מאוצר המקדש שבעה עשר כיכרות זהב, שלא היו בנמצא.

על כך לעגו לו היהודים, וכאשר הגיע לביקור בעיר הקודש, הוציאו עשרות נערים ופוחזים מבני ירושלים קופות צדקה ריקות למחצה, התהלכו מולו ברישול וטלטלו הקופות היימן והשמאל תוך שהם צועקים בבוז: נדבה לפלורוס האביון, נדבה לפלורוס האביון. הוא כנקמה ציווה לבזוז את השוק העליון בירושלים ולא התרצה גם מתחינותיה של ברניקי היפה אחות המלך היהודי שהיתה עדה לטבח, וגם אותה כמעט שרמסו חייליו. במרדף אחר הכסף רצחו חייליו יותר משלושת אלפים וחמש מאות יהודים ובהם נשים וטף. גברים יהודים שנתפסו הומתו במלקות קשות מרצועות עור וחלקם נתלו חיים על עץ בעזרת מסמרות.

העם הצטער מאוד על הצרות שבאו ורצה להתפייס. בעצת הכוהנים הם קיבלו את מפקדי הלגיון הרומי בבית המקדש בדברי שבח ונימוסים. משלחת שלום יצאה להקביל את פניהם, אך הם ופרשיהם רמסו גם אותם בפרסות סוסיהם האכזריים. חרבות החיילים נשלחו לכל עבר בחמה. באותו הרגע הבינו הכוהנים המתונים כי מפקדי רומי באו ללסטם את אוצרות בית המקדש. באין ברירה התכנס העם בין הסטווים והחל להמטיר אבנים על החיילים כדי להרחיקם. רק לאחר שהבין פלורוס שיד היהודים על העליונה הסכים להסיג את חייליו מן הקודשים. בסוף היום באו יהודים לאסוף את מתיהם והמראה היה מחריד. פניהם הושחתו כך שאם לא תכיר את בנה. על אף שהיתה זו אשמת פלורוס בפורענות שהתרחשה, התרצו היהודים לבקש שוב את סליחתו. ארבעים כיכרות כסף אספו למענו ונתנו אותם בידי אגריפס המלך היהודי, אולם פלורוס המשיך לזמום ולחרחר ריב.

אין מנוס מן המסקנה כי פלורוס חיפש מלחמה בין יהודה לרומא. המלחמה פרצה בשנה השנייה לאפיטרופוסיותו, בשנה השתיים עשרה למלכות נירון. הזעם גבר. בכל הארץ נאספו אנשים במטרה לשים קץ לשלטון העריצות ובהתחלה לא היתה יד מכוון בדבר.

את ההיסטוריה אפשר לקרוא גם אחרת. שנאתם של מושלי רומי, קנאתם במקדש ירושלים ותאוות הממון שלהם העבירו אותם על דעתם. היהודים משלו ברוחם עוד ועוד עד שלא יכלו יותר להבליג. תחילה ביטלו את הקורבן לשלום הקיסר. מלכתחילה לא היה ראוי להביא קורבנות בשמם של נוכרים, אבל הם עשו זאת מפני מוראה של מלכות. אש המרד התלהטה בכל בית וסימטה. יהודים עזים כבשו את מצדה וגירשו את חיילי רומי. מחסני הנשק שנמצאו במצדה הובאו לירושלים, ואז הגיע זמנה של העיר הקדושה. היהודים גירשו ממנה את חיילי רומי ואת חיילי אגריפס וכבשו את מצודת אנטוניה ואת המגדלים. אפילו יוסף בן מתתיהו המתון לקח בשלב זה חלק במרד.

חשוב לזכור שגם חוכמתו חלקה היא לאחר מעשה וחלקה תוך כדי מעשה, בזמן שרוב היהודים כבר נטרפו בדעתם משנאה לרומי. אולי גם הם ידעו כי במעשים אלה הם מביאים על עצמם כליה, אך העדיפו למות בבת אחת במלחמה על חירות, כן על חירות, מאשר טיפין טיפין תחת ידו הארורה של נוגש חסר רחמים. אני מעדיף לזכור אותם בתור עם קטן שהתמרד נגד אימפריה חסרת מעצורים. ואם אנו כעם מתעקשים לכפות לקח על המאורעות ההם עדיף שנתמקד בלקחו של הנוגש.

אין לאבד מן הזיכרון גם את הטבח ביהודי קיסריה ביום שבת, יותר מעשרים אלף איש, אשה, ילד, ילדה. גם מחוץ לאדמה הקדושה הומתו יהודים. באלכסנדריה אבדו בחרב חמישים אלף יהודים בלי שהיתה עילה לכך מלבד עברה תהומית כלפיהם. חיילי המצב הרומיים לא הגנו על היהודים ואף סייעו ליוונים במעשי רצח. כל יהודי בית שאן, יותר משלושה עשר אלף, נטבחו על ידי שכניהם הנוכרים, על אף שנחלצו לעזרתם במלחמתם נגד אחיהם היהודים. באשקלון נהרגו אלפיים וחמש מאות יהודים. בעכו הומתו אלפיים יהודים. כן התרגשה פורענות על עוד אלפי יהודים בכל עיר וכרך בעידוד חיילי הקיסר.

זו השתלשלות המאורעות אשר הביאה את הקץ על בית המקדש וירושלים. בעלי הדעה היום מספרים אותה רק מרגע התפכחותו של יוסף בן מתתיהו. כאילו שהתפכחות של אדם אחד יכולה להשפיע על עם שלם. ישפוט כל אדם לפי שכלו ותבונתו. הלקאה עצמית היא כלי חשוב בלמידת לקח ומכיוון שאנו כל כך זקוקים לה בהווה כדאי שנניח לה מן העבר. שנאת היהודים היתה איתנה אז. אולי כמו היום היתה לה סיבה טובה, אינני יודע. ירושלים חרבה.

כמובן שיש להודות בראש מורכן ליוסף בן מתתיהו על המסירות שלו במסירת הרצף ההיסטורי שפרשתי כאן. מה שהוא השכיל לעשות לפני אלפיים שנה נמנעים ממשיכיו לעשות בעת החדשה. הייתי מודה גם לפטרוניו אספסיאנוס קיסר ולטיטוס בנו אלמלא החריבו את ארץ יהודה ואת העיר ירושלים, רצחו את בניה, שבו והגלו את בנותיה ושדדו את קודשיה.

נעם קצב, מחבר הרומאן "ימים אחרונים של תמימות", שוקן, 2005.



חורבן ירושלים מאת פרנצ'סקו הייז. מעדיף לזכור אותם בתור עם קטן שהתמרד נגד אימפריה חסרת מעצורים


יוסף בן מתתיהו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו