בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"יוונים באושוויץ-בירקנאו", מאת פוטיני תומאי | אש בדרכים שורפת

77 אלף יהודים חיו ביוון לפני השואה. הם נשלחו למחנות הריכוז וההשמדה ורק כעשרת-אלפים מהם שרדו. ובכל זאת, המוסדות האמונים על חקר השואה לא מרבים לעסוק בהם. ספר חדש שהוציא משרד החוץ היווני מתקן במעט את המעוות

8תגובות

Greeks in Auschwitz-Birkenau Photini Tomai. Translation: Alexandra ApostolidesHellenic .Ministry of Foreign Affairs, Papazisis Publications
הרשימה הזאת נכתבת על ספר שמתאר את השמדתם של יהודי יוון וכמה עשרות אסירים פוליטיים יוונים נוצרים שנשלחו אתם למחנות. שמו: "יוונים באושוויץ-בירקנאו", והוא יצא לאור ב-2009 מטעם משרד החוץ היווני; זה אותו משרד שבעבר מסרה ממשלתו את 77 אלף יהודיה לידי הנאצים, וביניהם סבתי, סבי וכל יתר בני משפחתי שלא הכרתי. אולם הרשימה הזאת אינה באה רק כדי לתבוע את כבודם מידי היוונים או להודות להם על כפרתם זו, שכבודה במקומה מונח. רשימה זו באה גם כדי לתהות על כל מי שאמונים על הנחלת זיכרון השואה במדינתי, שעד כה מיעטו לראות את היהודים הללו כשווים, ולפעמים אף לא ראו אותם כלל. שנת 2000, יום הזיכרון לשואה, רשת א', קול ישראל:

שדר: "אנו מארחים היום באולפננו חוקר בכיר מטעם יד ושם, שיספר לנו כיצד נערך המוסד לקראת המילניום בנושא השואה והכחשת השואה".

חוקר: "התחלנו בפרויקט מחקרי חדש ושמו 'התחייה'. סטודנטים שלנו חוקרים ערים, עיירות וקהילות באירופה כדי ללמוד על החיים היהודיים שתססו בהן לפני בוא הגרמנים, ולהחיות, עד כמה שניתן, את רב העיירה, את מוכרת הדגים בשוק, את הגביר, את החייט". שדר: "יפה, אז אני מבין שאתם עוברים מקום-מקום: וילנה, לודז', סוסנוביץ, סלוניקי".

חוקר: "כן-כן, אה... לא, סלוניקי לא".

שדר: "סלוניקי לא? למה לא?"

חוקר: "אה, לא. לא. הם, שמה, חוקרים את עצמם".

התוכנית הזאת, שנצרבה בלבי, והמובאת פה בציטוט חופשי, מצויה בארכיון קול ישראל. אפשר לבדוק. אפשר, וראוי גם, לבדוק כיצד מתוך 115 אלף ספרים על השואה שמצויים בספריית יד ושם, רק 34 רשומים תחת הערך "יוון", ותחת הערך "סלוניקי" ישנם 17 ספרים בלבד (לרבות עבודות הנצחה של בתי ספר), והחדש שבהם הוא מ-1999. על "לודז'" ישנם 106 ספרים, 28 מהם מהעשור האחרון. בעניין הזה גם ראוי לבדוק כמה מידע יש על סלוניקי במרכז המידע על השואה של יד ושם. בדקתי: על סלוניקי שנוסדה ב-315 לפני הספירה ויהודים ישבו בה מאז המאה השלישית לפני הספירה, ישנם שניים וחצי דפים. על "וילנה", שראשיתה במאה ה-12, יש ארבעה דפי מידע. המעוניינים ישלימו את חסך מאות השנים היהודיות ביוון, שוודאי עיצבו את יהודיה עד השואה בספרו של מארק מאזוור, "סלוניקי, עיר של רוחות" (עם עובד, 2008).

גם בתחום החינוך המצב די עגום: "סלוניקי היא עיר הנמל השנייה בגודלה ביוון, והעיר הראשית בצפונה של המדינה. היו שכינוה 'ירושלים דה בלקן' (הדגשה שלי, ל"א)", כותבת אפרת בלברג בנספח בן שישה עמודים ששמו "יהודי ארצות הבלקן בשואה", מתוך "חומרים חינוכיים" (יד ושם, 2010), המוצע כלמידת רשות בלבד לתלמידי החטיבה העליונה ואשר ממנו יבחרו המורים רק מדינה אחת מבין שלש המדינות הנדונות במסמך.

תאמרו: זה הכל עניין של מספרים. היו יותר יהודים בפולין, למשל, ולרוב הצער הם הושמדו יותר. ואולם איזו מדינה מתוקנת אמורה להידרש למספרים כשהיא מתקצבת זמן ומשאבים למפעל שעיקרו חקר רצח כל בני עמה המושמדים ותיעוד קורותיהם? אלא אם כן, שומה על יהודי יוון, שסטטיסטית מעל 90% מהם הושמדו, וסלוניקי היתה המרכז היהודי הספרדי הגדול ביותר באירופה עד לשואה - ובין המאות ה-16 ועד ה-18 גם ללא כחל וסרק המרכז היהודי הגדול באירופה! - אכן לחקור את עצמם; כשם שקומץ היהודים החיים כיום ביוון תרמו להקמת קתדרות לחקר שואתם וקורותיהם באוניברסיטאות בישראל ובחו"ל, ומפירות החוקרים יאוזכר מפעל העדויות שיזם הפרופ' שמואל רפאל, ואשר כונס בספרו "בנתיבי שאול".

 יהודים מגורשים מצפון יוון במהלך מלחמת העולם השנייה | תצלום: באדיבות ארכיון הצילומים, בית לוחמי הגטאות

היהודי החדש

לאור כל זאת, הספר "יוונים באושוויץ-בירקנאו", מאת פוטיני תומאי, מנהלת הארכיונים ההיסטוריים והדיפלומטיים של משרד החוץ היווני, שכולל עדויות, תעודות, תצלומים ומידע מחקרי, שבחלקו היה לי חדש, הוא בעבורי מאורע בעל משמעות עמוקה, הגם שאינו חף מליקויים. ועדיין, ומפני שהספר יצא לאור במדינה שמינון האנטישמיות שבה גדל והולך, חשוב לבסס את הנראטיב של שואת יהודי יוון, ובתוך כך להתחקות אחר ההבטים הבלעדיים הנוגעים לייחודם ולאחרותם, גם מפני שאחרות וייחוד אלו כמעט שאינם מוצאים את ביטוים בשדה המחקר והחינוך של השואה בישראל.

כאמור, 77 אלף יהודים חיו ביוון טרם הכיבוש הנאצי, מאורגנים ב-25 קהילות. הגדולה שבהן, שכונתה "ירושלים דה בלקן", או כהגדרת המשורר האנוס שמואל אושקי "עיר ואם בישראל", היתה קהילת סלוניקי שמנתה כ-56 אלף יהודים, רובם צאצאי גירוש ספרד. סלוניקי, שידעה כיבושים, מגיפות, שריפות ורעב, היתה בעברה אימפריה של הוויה קוסמופוליטית נדירה, ותרבות תוססת של סובלנות אנושית שהוכתרה כמרכז יהודי דובר לאדינו בן 450 שנים! ואכן, גם אחרי ששיחררו היוונים את העיר מהשלטון העותמאני ב-1912, היהודים נטלו חלק בזירות החברתיות, המדינאיות והצבאיות של יוון, טוען הספר, ומאזכר חברי סנט כמו אברהם בן-ארויה, וקצינים יהודים כמו הקולונל מרדכי פריציס, גיבור המלחמה נגד האלבנים. הספר מתאר גם את שגשוגה של האינטליגנציה היהודית: עיתונים שיצאו בלאדינו, צרפתית ויוונית, תיאטרון יהודי, משוררים וסופרים, תנועות סוציאליסטיות וציוניות, הוצאות לאור, ספריות עשירות, רשת ענפה של בתי ספר ומוסדות עזר לקהילה, רבנות מפוארת, רופאים ובנקאים. אך הספר פוסח על מה שכנראה דן בו הכרך הראשון - "יהודי יוון" (הוצאת משרד החוץ היווני, 1998) - ויש לו חשיבות עצומה ביחס לייחודם של יהודים אלו בשואה. יהודי יוון היו חזונם בפועל של דוד בן גוריון והתנועה הציונית: הם היו "היהודי החדש". בימה של סלוניקי היו דייגים יהודים, בנמלה סווארים יהודים, וכשנחו בשבת - שבת הנמל!; בבתי המלאכה בסלוניקי, שבחלקם הגדול היו בבעלות יהודית, עבדו פועלים יהודים, וברחובותיה התגלגלו סבלים יהודים שריריים לצד עגלונים יהודים, וכולם מאורגנים בהסכמים סולידריים שכובדו עד תום בימי צרה. וכ"שותפי גורל" לאחיהם הנוצרים, כפי שהם מכונים בספר, המנטליות שלהם אכן היתה ים תיכונית. הם חגגו את החיים באוכל טוב, בשירה, בריקוד, במוסיקה, בבידור, בארוס ובספורט.

בדפי זיכרונות שופעי חיוניות שקיבלתי (בעקבות ספרי האחרון, "ורד הלבנון") מבתו של יעקב כהן, יהודי סלוניקאי שעלה לישראל לפני השואה, הוא כותב על מתאגרף יהודי בשם דוד, שכינויו "מצ'יסטה", אשר סבב בסלוניקי כשתליון ענק של מגן דוד משתלשל על חזהו. מתאגרפים אלו העניקו אחר כך עוד טיפת חיים לאסירים, יהודים כנוצרים, שצוו לצפות בהם בזירות האיגרוף שבהן בידר עצמו האס-אס, כשהם מתאבקים מול בריונים אוקראינים, ושוו בנפשכם, מנצחים!

לא, לא היו כיהודים האלה בגולה: הם לא היו חלושים, לא מתבדלים, וגם לא נאלצו לבחור בין דת לבין השכלה. הם ינקו את ההרמוניה שבדמה של סלוניקי, ומיזגו רוח וגוף. "עיר יהודית שאין כמוה בעולם וגם לא בארץ ישראל", כתב בן גוריון באחד ממכתביו, על השנה שבה למד בסלוניקי. כתב ושכח.

זרות מסוימת

ואמנם, גם מהספר "יוונים באושוויץ-בירקנאו" השתכחו כמה עובדות. דבר לא מוזכר בו, למשל, על הלאומנות שהונהגה ביוון תחת שלטונו של וניזלוס, אשר הביאה להגירת היהודים ולנישולם מעמדותיהם, ועם בואם לעיר של המוני פליטים מטורקיה, להתפתחות תנועה פשיסטית שחבריה, שצרו ופרעו ביהודים, הכשירו את הקרקע בהמשך לגרמנים.

חור שחור יש בספר גם בעניין השתתפות היהודים בתנועות ההתנגדות ביוון. או נאמר כך: גבורתו של הקולונל פריציס לא היתה חד פעמית. יורשיו - גם אם אינם נכללים באתוס הלאומי היווני - היו נערים ונערות יהודים משכילים, שאם חברו בחלקם לקומוניסטים היוונים על רקע אידיאולוגי, הרי שעם הכיבוש הגרמני, שהפך אותם לבני בלי בית, עלו להרים להילחם בכובשי ארצם. תרומתם היתה מכרעת: שריקה קפטאניסה בת ה-17 הנהיגה חיל נשים משלה נגד מטרות גרמניות, ואומץ לבה עשה לו כנפיים. כמוה הפליאו בגבורתם עוד רבים, וביניהם דייזי קרסו ומרקו קרסו. אך פעילותם התבטאה גם בהוראה למקומיים, כולל הוראה לנשים, לצד שירותי תרגום, אספקה, רפואה, סיוע חקלאי, דפוס מחתרתי, והפעלת קשרי חוץ עם הבריטים והאמריקאים. בשיאם, יחד עם יהודים נוספים מארצות הבלקן - כדברי הפרופ' סטיוון באומן מארצות הברית, ביום עיון על יהודי יוון שנערך באוניברסיטת חיפה ב-2002 - נמנו בתנועות ההתנגדות היווניות כ-10,000 יהודים.

והנה עוד מחיקה: שורות ספורות מקדיש הספר "יוונים באושוויץ-בירקנאו" לכיבוש הגרמני ביוון, וליוון המחולקת בין איטליה, גרמניה ובולגריה; וגזירה כמעט שווה גוזרת תומאי בין אתונה שבידי האיטלקים, שיחד עם מנהיגים ואנשי רוח אתונאים סירבו למסור את יהודי העיר; לבין סלוניקי, שבה רוכזו רוב היהודים, ואשר למעט מעשי הצלה אחדים של בני העם היווני, ובשתיקה כמעט מלאה של הממסד היווני, נמסרו גם נמסרו לגרמנים. תחת זאת, "מתחיל" הספר מהשילוחים, מדלג על ימי הכיבוש הארוכים שבהם נעצרו חברי מועצת הקהילה היהודית, מדלג על סבל היהודים שהופקעו מרכושם ורוכזו בגטו ברון הירש; וכן נשכחת ביזת הספריות הפרטיות והציבוריות של בתי הכנסת של סלוניקי, שממכמניהן הקימו הגרמנים ספרייה לחקר היהדות. הספר גם מדלג על השבת השחורה ביולי 1943, שבה 9,000 מיהודי העיר בגיל 18-45 הושפלו יום שלם בכיכר החירות, ועוד ועוד.

ואולם לפי התמונה העולה ממחקרה של הד"ר אירית דובלון-קנבל מאוניברסיטת תל אביב, שחקרה את תעודות משרד החוץ הגרמני שעניינן "שואת יהודי יוון" (מחקר שפורסם בספר באותו שם), הדברים מורכבים מזה, ואף חריגים ביחס ליהודים מארצות מוצא אחרות. כך, למשל, הגרמנים נכנסו לסלוניקי באפריל 1941. אך התקנות נגד היהודים יצאו אל הפועל רק בסוף ינואר 1943. "הגרמנים חשו בזרות מסוימת במפגשם עם היהודים הספרדים", כותבת דובלון-קנבל. ואמנם, התעודות מלמדות כי הגרמנים עצמם הבחינו בשוני שבין היהודים האשכנזים לספרדים, והשהיית היוזמה הגרמנית נגדם אף הניעה את האנטישמי היווני לסקריס פאפאנאום לכתוב תלונה לקונסוליה הגרמנית: "בכל ארצות אירופה ובבלקן מזמן ננקטו צעדים... להפוך... היהודים לבלתי מזיקים. רק ביוון ובמיוחד בסלוניקי נותרו היהודים ללא פגע". פאפאנאום הזדרז לקבול.

ב-15 במארס 1943 יצא המשלוח הראשון של יהודי יוון לאושוויץ, ובעקבותיו עוד 19 משלוחים. נסיעתם של 2,800 בני אדם הדחוסים בקרונות בקר ללא אוכל, עם דלי אחד למים ואחד לצרכים, ועם עצירה אחת, ארכה שבעה ימים. בשביל יהודים אלו ההשמדה החלה ברכבת. רק כ-10,000 מכלל יהודי יוון שרדו.

נאחזים בשפה

"במחנה ריכוז... האשכנזים לא האמינו שאנחנו יהודים... למה היינו חזקים, שזופים מהשמש של סלוניקי... 'טפו, הגרקוס, היוונים האלה' אמרו עלינו היהודים מפולין שדיברו יידיש, ואנחנו פחדנו, למה חשבנו זה גרמנית... שום מלה לא הבנו ממה שצעק האס-אס, ורק על זה חטפנו מכות" (אבי, יצחק איני, מהספר "ורד הלבנון", ומהחיים).

רק 524 גברים ונשים נלקחו מהמשלוח הראשון מסלוניקי למחנות עבודה ולמעשי השטן של הניסויים. כל היתר נשלחו למשרפות. הסיבה היתה פיצוץ האוכלוסין באושוויץ ב-1943. אי-לזאת יש מעט מאוד מידע עליהם בתיעוד הגרמני. ואולם, גם אם ביתר המשלוחים המצב היה די זהה, יהודי יוון מצאו עצמם מושמים בכל תחנות המוות של אושוויץ-בירקנאו של טרם הכבשנים, כעובדי כפייה במחנה בונה, בזונדרקומנדו, בתזמורת של אושוויץ. אלא שהחירות והגאווה המולדות בהם, יחד עם ההיאחזות בשפה (הלאדינו והיוונית), ברעות, בפטריוטיות ובלכידות התרבותית, לצד יכולות השירה, האירוניה העצמית והתחבולנות ליזום, להסתדר ולקנות עוד רגע שישרוד את השאול, העניקו להם עד מהרה נוכחות של הישרדות אחרת. חלק מהנשים היווניות עבדו במחנה קנדה שעסק במיון הבגדים והחפצים של היהודים שהובאו במשלוחים. הנרייטה מולכו מסלוניקי מספרת על עבודתה בו, ומוסיפה את שהיה צו הקיום: "כל אימת שיכולנו גנבנו חפצים... כשמצאנו חשבונות של בנק גרמני קרענו אותם בפחד לגזרים... וכשמצאנו פעם מזוודה עם דולרים, שמרנו אותה, ובכסף שחילקנו בינינו שילמנו לאנשים שהיו להם קשרים חיצוניים".

ייחודם של היהודים היוונים התבטא גם במנהגם לשיר, והגם שהדיבור היה אסור בין האסירים, עודדו הגרמנים את שירתם. "החלפנו את מלות השירים שנעימתם היתה מוכרת לגרמנים בשביל להעביר מסרים ולשמור על המורל", מספר חגואל לאון מסלוניקי. אך לפעמים העברת מסר באמצעות השירה היתה גורלית. הגרמנים מיקמו את הכבשנים הרחק משטחי המחנה, ושיכנו את אנשי הזונדרקומנדו (אסירים יהודים שנכפה עליהם לעבוד בתחום מתקני הרצח, תאי הגזים והמשרפות) בחדרים שמעל התנורים כדי לשמור על סודיות. ואולם יהודי יווני בעל קול חזק שר יום אחד מכבשן מספר 6: "נערות יווניות שיכולות לשמוע אותי... טרה לה לה לה... כאן, בארובות שאתן רואות למעלה, מתחולל בית החרושת למוות הנורא ביותר... אלפי יהודים ... נופלים ללהבות... ואני יודע שאשרף גם... נערות יווניות בבקשה... אם תצאו מכאן בחיים... ספרו לעולם". ברי נחמיה, שעבדה במחנה קנדה והאזינה לשיר, אומרת שתזכור אותו עד יום מותה.

האחווה בין היהודים היוונים גם היא היתה לשם דבר. מעטים היו האסירים ששימשו בתפקידים מצילי חיים. אך אהרון רוזה, רוקח מסלוניקי, שהיה היהודי היחיד שעבד במרפאת האס-אס במחנה, נהג להבריח תרופות ואמצעים רפואיים לחבריו תוך סיכון חייו. כינויו היה "האבא של היוונים". החרה-החזיק אחריו דוקטור ליאון קונקה ששימש כרופא בבית החולים של אושוויץ 3 (וממחנה ברגן-בלזן יש לציין את הרופא ד"ר אללוף, כפי שלמדתי מקוראת ניצולה). באופן אבסורדי גם קבוצת יהודים מקורפו ש"נבחרו" לזונדרקומנדו כדי לזרז את השמדת יהודי הונגריה, ובחרו לסרב, כלומר למות, האריכו ולו במעט את חיי אותם הונגרים. אך העדות העזה ביותר לייחודיות יהודי יוון מצויה בספר "הזהו אדם?" של פרימו לוי, ששהה במחנה בונה כשנה. בונה, הסמוך לאושוויץ, היה בית החרושת של חברת "אי-ג'י פארבן", ושימש כמחנה עבודה בכפייה לאלפי אסירים יהודים ונוצרים. העיד לוי: "לידי עומדת קבוצת יוונים, יהודי סלוניקי הנפלאים והנוראים... היוונים שהשתלטו על המטבחים ועל העבודות בתוך בית החרושת, הם יהודים שאפילו הגרמנים מכבדים, הפולנים יראים מפניהם. זוהי להם השנה השלישית במחנה, ואיש אינו יודע טוב מהם מה טיבו... שרים כל הזמן, רגליהם חובטות באדמה לפי הקצב והם כשיכורים מהזמר".

ואמנם, לא בכדי היה בונה למחנה המזוהה ביותר עם יהודי יוון. בנו אותו 200 יהודים מסלוניקי שהגיעו לאושוויץ במשלוח השמיני ובתום שנה מיום בנייתו כבר שהו בו כ-3,000 יהודים יוונים. "המחנה היה בגודל סלוניקי", מספר ב"יוונים באושוויץ-בירקנאו" ברוך סבי, שעבד במחנה יחד עם אחיו סאם במשך שבעה חודשים. אך עבודתו של יעקב חנדלי שחפר מנהרות באדמת בונה הקפואה היתה קשה יותר, וגם המזון שסיפק המחנה היה הגרוע בכל אושוויץ. עד מהרה אפילו סווארי הנמל החסונים של סלוניקי, שניזונו בעבר מהשמש, מהים ומהשפע של יוון, נמקו בעבודות הפרך של בונה. "הם בקושי שרדו חודש", אומר חנדלי, שניצל בשל ממדי גופו הצנומים, אך איבד שם את אחיו, יהודה ושמואל.

פרימו לוי עצמו כותב בספרו, שאלמלא הועבר מעבודתו כפורק קורות פלדה לתפקידו ככימאי במעבדה, כלומר מוגן מהקור, לא היה שורד בבונה. והוא שב ומעיד: "בבורסה עומדים הסוחרים המקצועיים, איש-איש בפינתו הקבועה. מזדקרים לעין - היוונים. כורעים תחתיהם ולפניהם פנכות מרק סמיך שהשיגו בתחבולותיהם ובכוח הליכוד שלהם, דוממים כמו ספינקס. יוונים מעטים נשארו בחיים. הם תרמו מאוד לאופיו של המחנה ולהיווצרות הניב הבינלאומי - השפה המדוברת כאן. כולם יודעים ש-Caravana היא פנכה, שה-La comedera es Buena, פירושו המרק טוב. המלה המציינת גניבות למיניהן היא Klepsi-Klepsi, ששורשה כמובן יווני. היהודים המעטים הללו, ששרדו מקהילת סלוניקי, הדוברים לאדינו ויוונית, שידם בכל, הם בעלי חוכמת חיים רבה - בעלי תבונה מעשית, שבתוכה מתמזגות המסורות של כל תרבויות הים התיכון. התבונה הזאת התגלגלה במחנה לפעילות שיטתית, מחושבת ומדעית של גניבות, של מאבק על התפקידים הטובים, של קניית המונופול בבורסה ושל תחבולנות. אך עובדה זאת אסור שתעיב על כך שהם מאסו בכל תוקפנות לשמה... הם שמרו בכל כוחם על כבוד האדם. עובדות אלה הפכו את היוונים במחנה לגרעין הלאומי המגובש ביותר ואף האנושי ביותר".

מקרה סטראוטהוף

פרקים חשובים מקדיש "יוונים באושוויץ-בירקנאו" לבלוקים 10 ו-11 באושוויץ, שבהם נערכו מעשי הזוועה המחרידים ביותר שעולל אי פעם אדם לאדם. רבות מהנשים שעונו בבלוק 10 שהיה מיועד לניסויים בנשים, היו צעירות יהודיות מיוון. מטרת הניסויים היתה כביכול לחקור מחלות כמו טיפוס וסרטן, כמו גם לצורך ניסוי תרופות חדשות של חברת "באייר". אך למעשה מה שבוצע שם במאסות היה עיקור. השטן של 200 היהודיות מיוון, אשר הוציא את שחלותיהן באופנים מחרידים וללא חומרי הרדמה וחיטוי, היה הד"ר קרל קלוברג. נכבד כמה משמות קורבנותיו: רבקה ארי, דורה כהן, בואנה ביטרן, רחל מורדוך, בלה מלאך... "הם משכו את רחמי למטה וביצעו ניסויים. מה הם עשו עם רחמי, איני יודעת. אבל אחרי זה מעולם לא היו לי ילדים", מספרת אלווירה קולאדו. סוג אחר של ניסויים יועד לחניטה של בני אדם. "הם בחרו... נערות יהודיות יווניות עם אף ארוך... אחר כך ראיתי כמה סוגי מסכות מותאמות לפנים, חודש אחר כך הנערות הועלו לרכבת ולא חזרו יותר. סיפרו שעשו מהן מומיות", נזכרת ז'רמין מאנו, שעונתה בבלוק 10.

אך "הניסוי הרפואי" המרחיק לכת מכל, ואשר הוסתר שנים על ידי צרפת, הוא מקרה סטראוטהוף. עשר שנים עמל העיתונאי הגרמני הד"ר האנס יואכים לאנג עד שחשף אותו. הסיפור נוגע ל-86 אסירים מאושוויץ, 46 מתוכם נשים וגברים מיהודי סלוניקי שנשלחו למעבדת הפלצות של הד"ר הירט, אזרח שווייצי שהצטרף לאס-אס, ומונה למנהל המעבדות האנטומיות של בית הספר לרפואה של סטרסבורג. היתה לו תוכנית שאותה התכוון "ללמד". ב-1942 החל הירט להוציאה לפועל, ופנה בבקשה להימלר לקבל מימון ואספקה של גופות אדם "שמורות", כלומר לא ירויות. הירט הציב עוד תנאי: ראשי הגופות צריכים להיות במצב מעולה, שכן מטרתו היתה להציגם לראווה בתיבות זכוכית באוניברסיטה. הימלר הסכים, וביוני 1943 התייצבו עוזריו של הירט בבלוק 10 כדי לקחת מידות מהמוצגים לעתיד.

"הנבחרים" נשלחו למחנה ריכוז באלזאס, הסמוך למלון סטראוטהוף, היכן שמקרר המלון הוסב לשמש כתא גזים. משם נשלחו הקורבנות למעבדה של הירט שבעצמו ערף את ראשיהם, ולאחר מכן הציגם בתיבות הזכוכית. בשלב הבא ביתר הירט את אברי הגופות, והכניסם למכלים עם נוזלי שימור בעודו ממתין למכונה מגרמניה שנועדה להסיר עור אדם. המטרה? להוציא את העצמות מהגופות ולדגום מהן שלדים להרצאותיו. אלא שבמקום המכונה הגיע השחרור, הגופות נקברו בקבר אחים בבית העלמין בסטרסבורג, והירט התאבד. נכבד כמה משמות קורבנותיו: אמה עמר, ישראל אלברט, דוד אקוני, מריה מטלון, נטי ארוך...

צבעים למרד

"תמיד נשאלתי: מה, גם יהודי יוון היו בשואה? לא רבים המאמרים או הכתבות על יהודי יוון. תמיד בתקשורת מתואר מרד גטו ורשה, תרבות יהודי גרמניה ופולין, האם יהודי יוון לא היו יהודים כשרים?" מתוך רשימתו של דוד כהן בחוברת "לא נשכח" מס' 5, ארגון ניצולי מחנות השמדה יוצאי יוון בישראל, 1990.

דומה שהפרק בספר "יוונים באושוויץ-בירקנאו" הדן במרד הזונדרקומנדו, מחדד יותר מכל את ההבדלים בהתייחסויות ליהודי יוון. לפי משרד החוץ היווני המכבד (גם אם באיחור), את זכר אזרחיו הנאמנים שנספו, דומה שהמרד שאירגנו אנשי הזונדרקומנדו ב-7 באוקטובר 1944 תוכנן ויצא לפועל כשהוא צבוע כולו בצבעי דגל יוון ובשירת ההימנון היווני. זאת ועוד: לפי תומאי, מנהיג המרד שהביא לפיצוצה של משרפה 4, לשליחתם חיים לאש של מפקד הקאפו ושל חייל אס-אס, וכן להריגת חייל נוסף, היה יוסף ברוך, קצין בצבא היווני ביונינה.

ברוך שעבד בזונדרקומנדו, שהיתה המלאכה האכזרית מכל שכפו הגרמנים על היהודים - וניצולים אלו היו אולי הטראגיים ביותר מבין הניצולים - גילה את הוריו בחדר הגזים. זרעי המרי ניצתו. יחד עם יוונים נוספים, שבויים רוסים והקאפו קמינסקי, ובעזרת ארבע נשים מבית החרושת לנשק שהגניבו להם דינמיט, וחרף מיני תוכניות שהשתבשו, המרד (שסופו שנכשל, או כפי שניסח זאת מרסל נג'ארי: "לכמה שניות הם היו חופשיים") יצא אל הפועל עם קריאת הקרב של ברוך. 450 מורדים, מתוכם כ-300 יהודים מיוון, נרצחו ביום ההוא מאש האס-אס, ובהם הקצין יוסף ברוך.

ואולם, לפי הספר "בכינו בלי דמעות - עדויותיהם של אנשי הזונדרקומנדו היהודים באושוויץ", מאת גדעון גרייף (ידיעות אחרונות ויד שם, 2008) תמונת המרד שמוגשת שם כשהיא מפורטת ומורכבת יותר - שונה מאוד. ועם זאת, גם היא אינה חפה מצביעתה את המרד בצבעי לאום מסוימים וממחיקתם של צבעים אחרים. תחת הכותרת: "המרד האחד והיחיד באושוויץ - מרד הזונדרקומנדו", כותב גרייף: "לגבי אירועים שונים, בעיקר ההרואיים וטעוני הסמליות - קיימת יותר מגרסה אחת. עם זאת מאפשר חומר העדויות... לתאר את השתלשלות האירועים". ובהמשך הוא מציין: "בין הנספים היו רוב יוזמי המרד: יענקל הנדלסמן, יוסל ורשבסקי, זלמן גרדובסקי, לייב לנגפוס, אייזיק קלניאק, יוסף דרווינסקי, לייב פאניץ', יוקל ורובל".

אכן, שום יוסף ברוך. אך פפו-יוסף ברוך, כפי שהוא מוזכר אצל גרייף, שמודה בספרו כי בעקבות היכרותו עם חזן וזקר היוונים החל בכלל לחקור את הזונדרקומנדו, מוזכר בעדויותיהם של בני יוון. בתשובה לשאלת גרייף: "מה ידוע לך על מרד הזונדרקומנדו?" משיב שאול חזן מסלוניקי: "אצלנו היה קצין יהודי יווני, שאותו הכרתי עוד ביוון, פפו-יוסף ברוך. הוא עמד בקשרים עם שני רוסים, שבויים שהוחזקו במחנה. אחד מהם היה קצין אף הוא. פפו והקצין הרוסי הקימו קשר עם המחתרת באושוויץ 1, לאט לאט הם התארגנו והביאו חומר נפץ לבירקנאו. הם הכינו הכל כדי שאפשר יהיה לתקוף ולהימלט. בזמן כלשהו הם סיפרו לנו על תוכניות המרד".

חזרתי למרכז המידע על השואה של יד ושם: "ניצולים מיוון באושוויץ זוקפים לזכותם (הדגשה שלי, ל"א) את פיצוץ משרפה 3; כמעט כל המשתתפים בפעולה נהרגו, שרים את ההימנון היווני". ובכן, צבעי האמת מתאזנים כנראה רק בדבריו של הפרופ' באומן: "ראוי להזכיר כאן גם את ההשתתפות של יהודי יוון במרד גטו ורשה באוגוסט 1944, והתרומה שלהם למרד הזונדרקומנדו באוקטובר 1944. זה היה קרב התאבדות. אך הוא נתן תקווה לאסירים... שביתר המחנות של קומפלקס אושוויץ".

ובתקווה זו, הכואבת את הנספים והניצולים כולם, כי אין לקח עליון לזיכרון השואה זולת: ואהבת את רעך (ואחיך) כמוך - אסיים את הרשימה.



מלך יוון גיאורג השני מבקר בבית הכנסת בסלוניקי, אווגוסט 1937



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו