הרמס עוד מחלק קסם מחרמן

התשוקה המינית, לשיטתו של סטיבן מיטשל, היא תוצר של צורך בין-אישי בלתי מיני. מה אם כן מקסים כל כך בגוף היפה?

מרדכי גלדמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מרדכי גלדמן

התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות, מאת סטיבן א' מיטשל, תירגם מאנגלית עמית פכלר, הוצאת תולעת ספרים, 2009, 208 עמודים

סטיבן מיטשל, שהלך לעולמו בסוף 2000, בהיותו בן 54, היה העמוד התיכון של ההגות הפסיכואנליטית בעשר השנים האחרונות לחייו. הוא הציג בכתיבתו את ההתפתחויות המאוחרות ביותר בתחום הזה, שהוא עצמו תרם רבות להתחדשותו כאחד מראשיה של קבוצת "ההתייחסותיים". הוא בחן רעיונות חדשים וישנים מתוך פרספקטיבה פוסט-מודרניסטית ובלא משוא פנים, ולא פעם חזר אל רעיונותיהם של הוגים, שמאבקי הכוח בין הפסיכואנליטיקאים הביאו להרחקתם והשתקתם (פרנצי, פרברן, בולבי). תוכניתו היתה להכניס סדר חדש בחשיבה הפסיכואנליטית, שריבוי הרעיונות והמגמות בה הוליך אותה אל כאוס מבולבל ומבלבל, אך מותו בטרם עת סתם את הגולל על הפעילות החשובה הזאת.

בספרו האחרון, "האם יכולה אהבה להתמיד", מיטשל ניגש לדון ביכולתנו להתמיד בקשר רומנטי, באהבה אירוטית, מפרספקטיווה פוסט-מודרניסטית, הן באשר לחשיבותה של הרומנטיקה והן באשר לטיבו של האדם. ברור לו ברוח אופנת זמננו כי טוב להיות מאוהב (אוהב שפועלת בו תשוקה מינית) למרות האשליות, האכזבות והמרורים שההתאהבות גורמת. ההתאהבות לדידו היא הרפתקה נפשית הלוקחת את הנפש לא רק למחוזות ההתענגות האירוטית אלא גם לחוויות של חיות ויצירה עצמית הנובעות מהתעצמותם של הרגש והדמיון.

במקביל הוא רואה, בפיכחון פוסט-מודרניסטי אופייני, מי הם גיבוריה של ההתאהבות: מיהו האוהב ומיהו האהוב. האדם לדידו הוא יצור מרובה עצמיים, חסר מרכז וחסר צורה קבועה (נזיל), שמתהווה בהתמדה בתוך זרם האינטראקציות שאליהן הוא נקלע. הו א לא תופש את האדם כמרובד שכבות שכבות, שהתחתונה שבהן היא שכבת היצרים החייתיים. לשיטתו, מקורו של "החייתי" שבנו אינו בטבע שמתוכו הבלחנו כאירוע אבולוציוני. היצר המיני "החייתי", כלומר היצר העיוור, הכוחני והנצלני, אינו אלא אחד העצמיים שמהם הורכבנו, שנוצר באינטראקציות עם ההורים בילדות המוקדמת.

מיטשל תמיד מדגיש את השפעת האינטראקציה הבין אישית על צביונם של הגילויים היצריים ביותר של הסובייקט. "אין מיניות, תוקפנות או כל חוויה גופנית אחרת, שאינה מתווכת על ידי עיצוב חברתי ולשוני" (עמ' 68). ברור אפוא שהוא בוחן את הסיבות להתאהבות ואת הגורמים לדעיכתה בצרכים נפשיים מודעים ולא מודעים שונים ומשונים. מתוך כך, כנראה, אין הוא מתייחס למחקריה של הלן פישר הישראלית התולים את ההתאהבות ב-- PEA תשלובת של הורמוני מוח בצבע תות המתוארים על ידה כסם מתעתע ומשגע. הסדרה של הארי פולמן "החומר ממנו עשויה האהבה" נסובה על התגלית של פישר, אבל חותרת נגד מסקנותיה הגורפות בחן פיוטי רב.

מכל מקום, ההתעוררות הרומנטית, ההתאהבות טעונת התשוקה, מצטיירת אצל מיטשל בעיקר כהתרחשות הרפתקנית המערערת בגלל עוצמתה הרגשית והחושנית את סדרי האישיות. על כן, כמעט בהכרח, יפעלו במאוהבים כוחות שיבקשו להשיג שליטה על מושא התשוקה ועל הרגשות העזים הכרוכים בה, כדי להחזיר את הנפש לרגיעה, יציבות וביטחון. ככלל, אומר לנו מיטשל, בכל קשר אנו חותרים להשיג במוקדם או במאוחר מידה סבירה של בטיחות וביטחון ומשען. אנו מעדיפים יחסי אהבה על השתוקקות פרועה. תלות עזה המחוברת לתשוקה גדולה מגרה בהכרח תוקפנות, שנאה ונקמנות, אשמה ורחמים עצמיים. כל אלה הם רגשות קשים ואפילו מפחידים, ועל כן יבקשו המאוהבים לשכך במוקדם או במאוחר את אהבתם-תשוקתם. כדי להתמיד בתשוקה עלינו ללמוד להכיל רגשות אלה ולא לנוס על נפשנו מפניהם.

הן התשוקה והן ריסונה תלויים באופן שאנו תופשים את מושא התשוקה. ההתאהבות קשורה קשר אמיץ לאידיאליזציה - היא יוצרת אידיאליזציה של האהוב ו/או נובעת ממנה. ואילו צמצום התשוקה לכלל קשר אהבה נטול מיניות או דל רגש אף הוא מלווה בשינוי גדול בתפישת הזולת - בהפיכתו המפוכחת כביכול לצפוי, מובן ומוגדר היטב. יוצא אפוא שתפישת הזולת (ממש כמו תפישת הסובייקט את עצמו) היא תמיד תלוית פרספקטיבה ומשרתת אינטרסים שונים.

האידיאליזציה משרתת את ההתענגות על התשוקה, את חוויית המציאה של המושא האידיאלי ועוד. הראייה "המפוכחת" לעומת זאת משרתת את הרגיעה הנפשית וההשתחררות מתלות יתרה במושא ההתאהבות. יוצא מכאן שראיית הזולת באורח מלא ומדויק היא למעשה בלתי אפשרית, כשם שראייה שלמה של עצמנו היא תמיד תעתוע אופטי. לעולם איננו יודעים את מי בעצם אנו אוהבים, את מי אנו שונאים ומי אנחנו באמת. מטפלים, מכל מקום, נוכחים לדעת שוב ושוב עד כמה אנשים החיים זה עם זה שנים באהבה או בשנאה, או בשתיהן גם יחד, אינם מכירים זה את זה כלל ועיקר. הם מכירים את ההבניות התפישתיות שיצרו זה על זה. לא פעם, כאשר מפרקים את המבנים השקריים או המגמתיים שבני זוג יצרו בשיתוף פעולה מלא אם גם לא מודע, פורצת ביניהם אהבה חדשה ואפילו תשוקה.

התשוקה המינית, לשיטתו של מיטשל, היא כמעט תמיד תוצר של התרחשות בין-אישית אינטראקטיבית או של צורך בין-אישי בלתי מיני בעליל. בגיל ההתבגרות ההורמונים משגעים אותנו, אבל לאחר מכן אנו מעוניינים שיעירו את תשוקתנו יותר משהיא מתעוררת מעצמה ממקור גופני. העובדה שאנו מוקפים מסמנים מיניים בקולנוע ובתקשורת הכתובה והאלקטרונית אינה מצביעה על גודל הדחף המיני הפועל בנו, אלא על כך שניתן להעיר דחף זה ולתפעל אותנו באמצעותו. אפשר אפוא לנסח בשביל מיטצ'ל את המחשבה הבאה: יותר משיש בנו השתוקקות מינית יש בנו דחף להשתוקקות מינית. מיטשל מתרחק כאן מהפרוידיאניזם מרחק גדול ומרהיב.

מיטשל סבור כי התשוקה המינית מתעוררת לא פעם מתוך חיפוש אחרי חלקים חסרים של עצמנו - כאלה שאיננו מסוגלים להם או כאלה שהתנערנו מהם - וגם כחיפוש אחר משהו הנמצא מעבר לעצמנו, מעבר לגבולותיו המוגנים בקפידה של העצמי. רעיונות אלה מפתחים את הרעיון של פרויד כי לתשוקה עשויות להיות מטרות נרקיסיות; אדם עשוי, לדידו, לבחור כמושא התאהבות במי שמייצג את מי שהיה בעבר, או את מי שהוא מבקש להיות בהווה וכו'. רעיונות אלה מוליכים את מיטשל לפירוש נאה להתאבדות הכפולה של הנאהבים החותמת את רומיאו ויוליה של שייקספיר. התאבדות זאת, הוא אומר, יותר משהנה התמסרות לאחר מסוים היא התמסרות לאי-עצמיות כשלעצמה.

דיוניו של מיטשל במקורותיה של ההתאהבות בסדריו של העצמי המבקש להשלים את עצמו, או לחרוג מעצמו, או אפילו להרוג את עצמו, הם מרתקים. עם זאת הוא כה התלהב מהסברים אלה עד שדומה כי שכח את מעמדם של הגוף החושני ושל הגוף היפה בהתאהבות. התייחסותו גם לזה וגם לזה דלה במידה מפתיעה, אף שכמה קוראים מומחים סייעו בידו בהכנת הספר. יש מקום לחשוב שפשוט לא הספיק להשלים את הספר. מכל מקום, מעמדו של היופי הגופני כמעורר תשוקה הוא פחות תלוי תרבות ממה שנדמה. הוא דומה ליופיין של יצירות אמנות שעודנו מתפעלים מהן מבלי שמרחבי זמן ומקום חוצצים בינינו לבינן. ונוס ממילו עדיין מלהיבה אפילו את להקות התיירים היפאניים המציפות את הלובר, והרמס מחלק קסם מחרמן לתיירים כמעט בכל מוזיאון חשוב בעולם. אמני הרנסנס הבינו היטב כי הצלוב העירום מוטב לו שיהיה תמיד גם יפה גוף וקלסתר.

למרבה הצער, גם בדיונו בממד הפסיכולוגי המובהק של ההתאהבות מיטשל החמיץ לא מעט. דומה שאת הבנת ההתאהבות צריך לחפש תמיד בגורמי רקע מורכבים שהעירו אותה. כמעט בכל מקרה היא מתפרצת בהשפעתם של גורמים רבים הפעילים בנפש ובנסיבות החיצוניות בו זמנית. כמוה כסימפטומים נוירוטיים המתוארים על ידי פרויד כ-over determined. מכאן שההכללות באשר לסיבותיה תמיד לוקות בחסר. ייתכן שההכללה המדויקת ביותר ביחס להתאהבויות עזות הושמעה בשעתו דווקא על ידי פרויד: לדעתו יש בהן תמיד חזרה לא מודעת ליחסים עם האם מהילדות המוקדמת, שהנפש נתונה בהם לעיקרון העונג הרבה יתר מאשר לעקרון המציאות. נראה שההימנעות של מיטשל מהפרוידיאניזים ונטייתו לחדשנות רעיונית לא איפשרה לו להזדקק לרעיון מוצלח זה. כדאי גם לזכור כי ככלל, ההתאהבות מצטיינת ביכולתה להעניק משמעות עזה לחיי היום יום, דבר שהוא חשוב לכל מי שמשמעות חייו אבדה. אפילו קניית סיגריות לאהוב היא אירוע גדול בעולמה של התשוקה, שלא לדבר על המתנה לסמ"ס שלו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ