דברים שבשירה | לבו כמעט נקי מצער

ארז שוייצר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ארז שוייצר

נדמה כי מבין שלל היחסים האפשריים בין הפסיכואנליזה ובין הספרות, המשורר תמיר להב-רדלמסר בוחר להדגיש אחד: את הקשר המתעתע המתקיים בשתי הפרדיגמות, ואף גולש בהן לעתים למאבק על הבכורה, בין הצורה ובין התוכן, בין המכל ובין המשמעות הניצוקה לתוכו. הרי כמו בשירה ובפרוזה במיטבן, פוטנציאל הריפוי של הטיפול הפסיכולוגי, לפחות על פי אסכולות אחדות, אינו נובע מסיפורי החיים המוחלפים בין המטפל למטופל, אלא מן המוסיקה שהשניים כמו מנגנים ביחד, כלומר ממערכת היחסים - העברה, העברה נגדית - הנרקמת ביניהם.

נאמן לגישה זו, ספרו החדש, המריר-מתוק, של להב-רדלמסר, "חדר לשניים", הוא וידוי חסר וידוי. בלשון עניינית לרוב ורק לעתים רחוקות רגשנית, בהומור יבש, הוא מתאר בפירוט רב יחסית את הטיפול הפסיכודינמי הממושך שעבר, מראשיתו ועד סופו. אלא שמתיאור זה נעדרים לכאורה החומרים הקלאסיים של הטיפול-וידוי: היחסים עם ההורים, שאלות של זהות מינית ומקצועית, פנטסיות וחרדות, אופן ההיות בעולם.

במקום כל אלה מתאר להב-רדלמסר בגוף שלישי את הדרך אל הקליניקה וממנה, את חדר הטיפולים עצמו, את לוח הזמנים ואת יחסיו המדוברים והלא מדוברים עם הפסיכולוגית, שאינה מוזכרת בשמה. עולמו הפנימי של להב-רדלמסר עצמו, רסיסים מן ההיסטוריה שלו בגוף ראשון, מוסטים לשולי הדף, להערות שוליים בטור נפרד ובאותיות קטנות. שם אפשר גם למצוא אסוסיאציות חופשיות, כראוי למתודה שעוסקים בה: לא רק חלומות וזיכרונות, אלא גם מתכוני בישול וציטוטי שירים. הקשר שבין שני הטורים הוא לפעמים ישיר ולפעמים שרירותי, אבל הוא תמיד מהותי. דרכו מודגש היחס בין האנקדוטלי לדרמתי, או בין הכאן ועכשיו הטיפולי לדרמת המעמקים שבנפש.

כך, כוס המים המלאה למחצה שמגישה הפסיכולוגית ללהב-רדלמסר מזכירה לו את מיטתו הריקה, ושתיקתה מניעה אותו לכתוב את הפרגמנט הנהדר הבא: "כל שנותי אני מחפש קמט של עוגמה על מצחה של אמי. כשאני מתעניין בשלומה היא נוטלת כף גדולה ועורמת עוד אוכל על צלחתי". חלק מהאנקדוטות שלהב-רדלמסר מתאר מילאו אכן לא מעט מאמרים וספרי פסיכולוגיה מקצועיים. ההתאפקות שלו מלהשתין בשירותי הקליניקה, למשל, או פיהוקה של המטפלת, שאותו הוא מפרש באופן נוגע ללב במיוחד: "עוד הוא שופע, היא הסתירה פיהוק. והיה לו ברור כמו שניים ושניים: היא מאוד-מאוד עייפה כי שנתה טרופה בלילות. בגללו".

פרגמנטים כאלה ממלאים את "חדר לשניים" ורובם מעוררי הזדהות, מרתיעים ומרנינים בעת ובעונה אחת. זהו אינו ספר שירה וגם אינו ספר פרוזה. אם רוצים, זהו יומן-דיוקן של גבר בן 55, המסתכל על חייו דרך מראה שכבר התרחק ממנה מרחק סביר, ועל כן החיים המשתקפים בה מעוררים בו מין פליאה. הריחוק זה הוא האחראי לקסמו של הספר, לכך שגם כשגיבורו נדמה כגבר ממורמר ומוזנח המסתגר בדירתו, אין הוא מעורר אלא אהדה ואפילו אהבה משועשעת, וגם כשהוא חוזר אל רגעי דיכוי או אובדן, הוא אינו מצטייר כקורבן.

הטון של הספר מינורי, נטול רחמים עצמיים, ולמרות העיסוק הבלעדי שלו בעצמי, יש בו מין נדיבות סמויה, הן כלפי הכותב והן כלפי הקוראים. זהו אולי הטון המופנם של המטפלת האמפתית.

אם כן, זה המקום לשאול את שאלת הסלון הטרחנית מעט, אך המתבקשת: נו, הטיפול הצליח? ללהב-רדלמסר כמה תשובות, שסותרות לעתים זו את זו. "עכשיו זמנו בידו ולבו כמעט נקי מצער", הוא כותב, אבל גם רואה לנכון לציין, כי "המלה רוגע, פירושה בסנסקריט: חולי, מחלה". מכל מקום, נדמה שאת התשובה הטובה ביותר אפשר למצוא בפרגמנט האחרון בחלקו הראשון של הספר: "הוא ובנו בן החמש ישבו חבוקים על הספה וצפו בטלוויזיה. בנו הרים את ראשו ואמר: ?אבא, אם כשאני אהיה גדול ואתה תהיה זקן תפסיק לחבק ולנשק אותי, אני אהרוג אותך'".

וגם: "המאמץ הזה לארגן את הדברים/ שיתרחשו כך ולא אחרת/ עולה לי בחיי", כותבת פועה הרשלג בספרה היפה "תנאים של ציפה". לכאורה, היא בוחרת בדרך שונה מאוד מזאת של להב-רדלמסר לארגן את חייה בשירה. היא לירית, אינטימית, וגם רחוצה ומסודרת בלשונה. אלא שמבין השורות עולה אותה עבודת נפש עצמה, אותו מסע של אדם מילדותו אל חייו ובחזרה. "כמו צנובר בתוך אצטרובל/ הייתי גנוזה בלי/ אופציות פתוחות של עזיבה/ הורי היו חיים/ והחיים היו הורי/ בטרם פרשות דרכים".

גם "תנאים של ציפה" הוא אפוא ספר דיוקן עדין ומורכב, אם כי התוכן בו, סיפור החיים, גלוי לעין ומשמש כעיקר. שיריו הם לפעמים תמונות של שפע ופליאה ולפעמים של אובדן ותהייה, אבל חוט דק של הומור נסוך על אלה ואל אלה. "רופא השיניים שלי מנחש את עתידי... דם נקווה כמו יין/ בגביע פי/ טעם דמי/ מקרב אותי אצל עצמי/ הו שני/ הו חיי".

"חדר לשניים". תמיר להב-רדלמסר. הוצאת חרגול ועם עובד, 64 עמ', 54 שקלים;

"תנאים של ציפה". פועה הרשלג. בליווי תצלומים מקולפים של מאיה כהן-לוי. הוצאת אבן חושן, 109 עמ', 70 שקלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ