בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אנחנו ננוח" מאת ציפורה רוזנשר דולן | מרק עוף לנשמה

הרומן "אנחנו ננוח" משתרע כמעט על פני כל המאה ה-20, אבל פוסח כליל על שנות מלחמת העולם השנייה ועל הקורות את הדמויות בשואה - וכבר בכך הוא סוטה מהנתיב המוכר

תגובות

אנחנו ננוח

ציפורה רוזנשר דולן. הוצאת כנרת זמורה ביתן, 300 עמודים, 89 שקלים

קרקוב, השפה הפולנית, ילדה של מהגרים - זו אני. אז התחברתי אל הספר ישר מבפנים. לא רשמתי הערות בשולי הדף, כהרגלי, אלא פשוט נסחפתי בקריאה מתוך הזדהות של פעם. בכל זאת, מדוע דווקא עכשיו רווחת החזרה לאחור אל העבר המשפחתי, אל המקור והשורשים? והבעיה היא שחזרה כזאת נהפכה מלא-לגיטימית לכמעט אופנתית, והיא עשויה לא פעם בדפוסים מוכרים לעייפה? אולם ציפורה רוזנשר דולן מצליחה להביא לכתיבה רעננות, חיות ואמינות ואינה מתפתה לדרמטיות, לפעמים לקיטש, הממלאים משום מה את הז'אנר הזה.

הרומן משתרע כמעט על פני כל המאה ה-20, אבל פוסח כליל על שנות מלחמת העולם השנייה ועל הקורות את הדמויות בשואה - וכבר בכך הוא סוטה מהנתיב המוכר ומבטא את ההכרה באי היכולת, ועוד יותר מזה באי הצורך, להמחיש את הזוועה בשיאיה הנוראים ביותר. אין כאן גם ניצולי שואה (המלים עצמן לא מוזכרות), וגם לא מהגרים; לכל הדמויות הרבות יש דיוקן ברור וחי משלהן, המצטייר בקווי מכחול לא רבים ואינו נענה לתוויות המקובלות. עיקרו של הרומן בהמחשה המעולה של האנושיות בשר ודם, בקונקרטיות של פרטי היומיום ואפיקי הנדודים, ובאווירה העולה מהם. בדיוק לכן מצליח הספר להשאיר מאחור את המוכר והידוע: כאן עוסקים באינדיווידואלים ולא בקהילה אנונימית, לא בסטריאוטיפ חיצוני אלא בהיכרות והזדהות מבפנים.

"אנחנו ננוח" הוא סאגה משפחתית המשתרעת על פני שלושה דורות ומתעכבת בשלוש נקודות מכריעות בהיסטוריה היהודית: תחילתה בפולין בימי האימפריה הצארית, דרך החיים בקרקוב בעשורים שלפני המלחמה, ועד להגירה לארץ ישראל וההווה של שנות ה-2000. עיקר הסיפור הוא בזמנים שלאחר ההגירה לארץ, ביישוב עולים אי שם ליד חולון, שמדברים בו ב-1,000 שפות. היישוב מתקיים כמעגל מבודד ותלוש מן החוץ, שאירועיו הדרמטיים נותרים כנקודות ציון סתמיות ברקע: "היה נדמה כאילו קירות סמויים סוגרים על השכונה, וכל תושביה נידונים לכליאת נצח... בלי שניתן יהיה להיוושע על ידי הלא-כלום שבחוץ". הקיום מצטמצם לכאן ועכשיו, שבו כל אחת מהדמויות לוחמת את מלחמתה הפרטית לשרוד - מלחמה המתחברת לחוליה החסרה של קורות המלחמה.

הדמות הראשית היא ליזה, הלא-היא "ליזה קפליזה המשיגענע", שמזכירה כביכול את דמות הניצול המשוגע המאכלס סיפורי שואה רבים. אלא שליזה היא אשה צעירה וחיונית, יפהפייה ורבת אהבהבים, שהאקסצנטריות שלה רק מחבבת אותה על הקוראים. בליזה לא צופים מבחוץ אלא מבעד לתודעתה שלה, וכבר כך היא נהפכת מדמות שנידונה למציצנות לדמות שמקבלת את זכות הדיבור ואתה שליטה ועצמיות. ליזה נעה כל העת בין חיות לבין שקיעה, בין אסרטיביות לבין כניעות, במסלול נדודים סיזיפי, שתחנתו הסופית היא החזרה לארץ המקור, לקרקוב שבפולין. ליזה חוזרת למות שם, אבל גם הגיבורה האחרת, חווה, מגיעה לקרקוב בתקווה למצוא שם משהו נעלם.

מותר היום לחזור לטעם הילדות, לשפה ולמאכלים המזכירים את הבית, למרק העוף ולבייגלך; ומותר אפילו למי שאינם אשכנזים לראות מולדת דווקא בפולין (כמו ב"שירת החטאים", ספרו של יוסי אבני-לוי, כנרת זמורה-ביתן). אכן, הגיע הזמן לתת מקום גם להיסטוריה של החיים היהודיים בפולין ולא רק כמקום של שואה ובתי קברות.

חוסר המנוחה שחווה ליזה נעוץ עוד בילדות המוקדמת, כתינוקת לא רצויה שאמה אינה מסוגלת לטפל בפרי בטנה ומוסרת אותו לתחליפי אם. חווה'לה, הגיבורה האחרת בסיפור - שהגיעה לארץ כילדה עם הוריה שניצלו - היא אפילו גרסה קשה יותר של החסכים הללו. מילדה שגופה ונפשה פתוחים לחיים היא נהפכת לאשה מסוגרת מפני רגשות, שמיטלטלת בין התאפסות לבין התרוצצות ללא תכלית וגם היא מתנכרת לבתה ומוסרת אותה לטיפולם של הסבים.

העלילות כולן משתרגות סביב דמויות נשים וקושרות בתבניות חוזרות את עלילות חייהן, הנעים שוב ושב באותו מסלול מעגלי ידוע מראש: מצטייר כך מעין גורל נשי אוניברסלי, מימוש של הגזירה המקראית "בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך".

הספר נפתח בפרק אוטוביוגרפי קצר המתמצת בדרך נפלאה את העומד להתרחש: חמישה אנשים עמוסי מזוודות בתחנת רכבת. שתי ילדות, אבא, אמא ועוד אשה. זו המינקת מרישה. התינוקת דבוקה לשדיה, יונקת בצמא את החלב. אבל מרישה לא מתלווה אליהם. עולמה של הקטנה חרב עליה. מזוודות ונדודים ילוו את הדמויות לכל אורך דרכן, אבל החלב הטוב והינקות התמה ייגזלו מהתינוקת עד מהרה. כבגזירה גנטית עוברת הבגידה בבת מדור לדור, ומגיעה לשיאה האכזרי ביותר בחווה, שבתה מתנכרת לה כליל. החטא הקדמון הזה מכריע את גורלן של הבנות, שנעשות בתורן לאמהות לא טבעיות. רק ליזה, שאינה מצליחה להביא ילד לעולם, נשארת תינוקת כל חייה ומממשת בכך את כיסופיהן הסמויים של האמהות שלא לגדול.

האם העדר היכולת להעניק קשורה לחסר באהבה הזוגית? התמונה מורכבת יותר. הגברים מפתים ונוטשים, אבל הם גם עוגן שפוי ומשען יחיד לבנות הדחויות. גם כאן, כבמין גזירת גורל, אוהבות הבנות את אביהן "כאהוב אלקטרה את אגממנון", ובגרסה נשית לתסביך אדיפוס מפנות אליו את הצורך בגוף ובארוס. בנשים יש מין חלל ריק שאי אפשר למלא. הן מבקשות להתמלא ולנוח, אבל המנוחה לובשת צורה של חוסר מעש משתק, ומובילה ל"מנוחה נכונה": ליזה, למשל, בכל מהלך נדודיה אינה מבצעת את המטלה הסמלית של פירוק ארגזי העץ עם שאריות חפצי המשפחה שנארזו לפני המעבר לגטו. חווה מוצאת לעצמה אפיק פעולה נמרץ שהיא קוראת לו "שליחות"; אבל גם היא יודעת שהמשימה היא רק מסווה, והיא חוזרת לבית הילדות הריק ושוקעת בתהום של פסיביות. "אנחנו ננוח" נותר תמיד כתקווה הגדולה לעתיד.

הספר מציג את התפישה הזאת כחוקיות נטולת הסבר שאינה נקשרת דווקא לרקע ההיסטורי הטראומטי, ולובשת אופי אוניברסלי שמעבר למקומות ולזמנים.

כל זה מתחבר למה שבעיני הוא החלק המרגש ביותר בספר: "אותה התלכדות מופלאה ומנחמת, אותה חפיפה מושלמת של הוויה ותודעה שחשה בילדותה. לא אל התמונות או הקולות היא מתגעגעת, אלא אל אותה חוויה פסיכו-פיסית של שלמות. היא ציירה בדמיונה את דמות הילדה שהיתה, במכנסי התעמלות כחולים ובנעליים חומות גבוהות שחרטומיהן נגזרו במספריים כדי להכיל את כף רגלה הצומחת, וכיוונה את גופה להיזכר, אלא שהילדה שפגשה... נותרה זרה ורחוקה".

בספר כולו יש מקום ראשון במעלה לגופני ולפיסי: חלב האם, מגע העור, חום הגוף וריחו, ובעיקר - הגמישות הקלה של הגוף בילדות, ההתרוצצות שלובשת כאן אופי של חיות נטולת רסן. מהבחינה הזאת המנוחה מתקיימת רק בתור הזהב של הילדות, בהתלכדות ללא חציצה של הגוף והנפש, הפנים והחוץ. כל הילדות שבגרו לנשים קשות היו ילדות מופזות כאלה - בעיקר מודגשת גופניותה התזזיתית של חווה'לה ופתיחותה המשוחררת לכל מה שמזמנת לה דרכה. וכולן גם רוצות להישאר שם, להיקרא עדיין "מלוטקה" (קטנטונת), הקטנה, פצפונת. הרומן של ציפורה רוזנשר דולן מפליא לתאר את הכיסופים לגן העדן האבוד הזה.

ספרה של הד"ר חנה הרציג "תמונות מחפשות כותרת" ראה אור בהוצאת עם עובד



התור למרפאה במעברה, שנות ה-50. מעגל מבודד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו