"בכוח הידע: פרקים בתולדות חיל המדע" מאת אוריאל בכרך | הראש היהודי ממציא לנו פטנטים

הספר "בכוח הידע: פרקים בתולדות חיל המדע" מלמד איך בפרק הקריטי בתקומת ישראל תרמו מוחות מן האוניברסיטה, שהיום נודדים למחוזות אחרים, תרומה מכרעת לניצחון

אורי דרומי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי דרומי

בכוח הידע: פרקים בתולדות חיל המדע (חמ"ד)

אוריאל בכרך. הוצאת נ.ד.ד. מדיה, 142 עמ', 72 שקלים

הקורא הממוצע שיידרש להגיב במהירות על השאלה מה אומרת לו מלחמת העצמאות, יזכיר, קרוב לוודאי, שיירה הפורצת את דרך בורמה, נפילת הרובע היהודי, אלטלנה בוערת מול חוף תל אביב, נגבה במצור, הנפת דגל הדיו באילת וכיוצא באלה. לא סביר כי תשובתו המיידית תהיה שבתש"ח באה לידי ביטוי החוכמה שנצברה בין כותלי האוניברסיטה העברית, מכון זיו (ויצמן) והטכניון, ואשר נרתמה למאמץ המלחמתי. את הפרק החשוב הזה, סיפורו של חיל המדע (חמ"ד), בא לספר אחד מראשוניו, אוריאל בכרך, פרופסור אמריטוס במחלקה לביולוגיה מולקולרית בבית הספר לרפואה בירושלים.

פעילות חמ"ד כבר הוזכרה, לפני כרבע מאה, בעבודת המאסטר שהגיש אפרים איזנפלד באוניברסיטת תל אביב על "שורשי חיל המדע בארגון ההגנה, 1948-1945", וספרו של בכרך נסמך עליה. פעילות חמ"ד הוזכרה גם בספרו של מוניה מרדור, "רפאל" (יורשתו של חמ"ד), ו"בימי חמד" של גדעון יקותיאלי, ומצד תרומתה המעשית - ב"תעש במחתרת", בעריכת אריה חשביה וב"התעשייה הביטחונית בישראל", מאת יוסף עברון. אולם בכרך הוסיף מסמכים שנותרו בחזקתו מאותם הימים, שילב בהם את סיפורו האישי ואת עדויותיהם של חברים אחרים מימי חמ"ד, כמו הפרופ' נתן שרון .

ראשיתו של הסיפור, מבחינתו של בכרך, הוא בהוראה שקיבל ב-2 בפברואר 1948 להתייצב בגימנסיה העברית בירושלים, שם פגש רבים מחבריו שלמדו אתו באוניברסיטה העברית. בעוד הסטודנטים תמהים על פשר ההתכנסות, הופיע לפניהם הד"ר אהרן קצ'לסקי (קציר), הכימאי הדגול (שב-1972 נרצח בידי מחבלים בשדה התעופה לוד), וכך אמר: "עם ישראל בסכנה. ב-15 במאי יעזבו אותנו הבריטים, וצבאות ערב יפלשו לארצנו. אין לנו נשק ותשתית, מדינות המערב הטילו עלינו אמברגו - עיני כל ישראל אליכם. אתם סטודנטים ויש לכם ראש פתוח. אילו הייתי בוחר במהנדסים שעוסקים בייצור משחת נעליים, הם היו רואים את העולם דרך משחת נעליים שחורה. ועכשיו לעבודה. אתם עולים להר הצופים ללמוד מה זה כימיה צבאית. לא אני, ואף לא אתם, נתקלתם פעם בנושא זה. לכו ולימדו. בהצלחה!". חדורים בתחושת השליחות עלו הסטודנטים אל ההר וחמ"ד החל את צעדיו הראשונים. חודש אחר כך הוא הוקם כחיל לכל דבר, וכך פעל במסגרת צה"ל עד 1952, אז התמזג באגף מחקר ותיכון של משרד הביטחון, ומ-1958 ברפא"ל.

בכל שלב של המלחמה ובכל חזית ניכרו טביעות אצבעותיו של חמ"ד - בקונוס שהיה אמור להבקיע את חומת העיר העתיקה בירושלים("אולם אחרי הפיצוץ ראו כתם שחור על החומה, והתברר שזה רק פיח. זה לא הצליח"); בלהביורים בעיראק סואידן, במוקשים, בפגזי תאורה ועוד.

הספר גדוש באנקדוטות, חלקן משעשעות, כמו הסיפור על יצחק נבון, לימים נשיא המדינה החמישי, שנשלח אל אפרים קצ'לסקי (קציר), אחיו של אהרן, ולימים נשיא המדינה הרביעי, כדי לקבל שתי מבחנות המכילות חומר מדמיע, שאותן שבר אחר כך בהפגנת המפלגה הקומוניסטית, שהתקיימה בקולנוע "אדיסון". בנסותו לחמוק החוצה הוא נעצר בידי שוטר בריטי שאמר לעמיתו היהודי: "!This man stinks awfully. Search him" ("האיש הזה מצחין, ערוך עליו חיפוש!"), למזלו לא התגלה אצלו צמר הגפן שבו החביא את המבחנות.

או הסיפור על עמנואל גולדשלג (מירון), שהיה כימאי בעל ידע רב בהכנת חומרי נפץ, ושהכין עבור בכרך "דטים" (דטונטורים, נפצים). אלא שגולדשלג היה חירש-אילם, שלא שמע כשחומר נפץ נפל על הרצפה והיה עלול לדרוך עליו בטעות "ולעלות בסערה השמימה", כדברי בכרך. הפתרון נמצא בזכות הכלב טן, שאולף למשוך במכנסיו של גולדשלג בכל פעם שחומר נפץ נפל על הרצפה.

לעומת זאת, בכרך מספר גם על הפרשה העגומה של שיירת נבי דניאל, שבה היה החמ"ד מעורב, אם כי בעקיפין. כשהגיעו הידיעות כי השיירה, שהיתה בדרכה מגוש עציון, הותקפה על ידי הערבים והיה חשש שתושמד, נטל יוזמה יהודה ונציה, המומחה לחבלה, והחל לאלתר פצצות אוויריות שיוטלו על תוקפי השיירה. באותה עת התנהל דיון שבו התריע יצחק רבין: "מוכרחים להפציץ אותם מן האוויר, אחרת יהרגו את כולם". משה שרת מחה: "בשום פנים ואופן לא! זה נוגד את האמנה. אנחנו לא נפציץ. נשב עם הבריטים והם יחלצו". ואילו בן גוריון שאל: "כמה פגזים יש לכם?" וונציה השיב לו שיש יותר ממאה. בן גוריון הורה להחיש את הפצצות לשדה דב, וחלקן אכן הוטלו מאוחר יותר בנבי דניאל.

עניין עלום שבו נוגע בכרך רק ברפרוף, באמצעות מקורות מצריים, הוא סיפורם של שני חיילים ישראליים שנעצרו על ידי המצרים ברצועת עזה, הואשמו בכך שנשלחו להרעיל את בארות הרצועה והוצאו להורג. אחד מתוצרי הלוואי החשובים היו הסקרים הגיאולוגים שביצעה "חמד ג'" בנגב, בחיפוש אחר מחצבים (אולי אורניום?), וזאת בהמרצתו של דוד בן גוריון, שהיה חסיד גדול של חיל המדע.

למרות העושר הטמון בספר זה, ניכר שהמחבר, בהתלהבותו ובמעורבותו האישית, רצה לדחוס את כל שהיה באמתחתו, ומעט עריכה היתה משפרת אותו. טוב יעשה המחבר אם יעלה את הספר במלואו לרשת האינטרנט, כך שאפשר יהיה להפיק ממנו את מלוא האינפורמציה המעניינת, והסיפורים המרתקים הגלומים בו.

מן הראוי שספר זה ישכון מעתה והלאה על שולחנו של כל שר ופקיד במשרד האוצר. לפני שייגשו לקצץ בהשכלה הגבוהה או במחקר והפיתוח הלאומיים, מוטב שיעיינו בו וילמדו איך בפרק הקריטי בתקומת ישראל תרמו אותם מוחות מן האוניברסיטה, שהיום נודדים למחוזות אחרים, תרומה מכרעת לניצחון.

אל"מ (מיל') אורי דרומי היה מפקד הוצאת מערכות

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ