"לימבוס: מקום צילום" | זווית חדה

הספר "לימבוס: מקום צילום" הוא מסמך המעיד בו-זמנית הן על סימני העבר והן על הפעימות הרדופות של העכשיו

קציעה עלון
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קציעה עלון

לימבוס: מקום צילום

אוצרות: דפנה איכילוב, יהודית גואטה, גליה גור זאב. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 343 עמ', 148 שקלים

הספר "לימבוס: מקום צילום" מבקש לסכם את דרכה הייחודית של גלריה לימבוס לצילום, שפעלה במקלט בתל אביב, ברחוב בן יהודה 159-161 בשנים 1992-2005. בלבו של הספר נטועה "תערוכה ללא קירות", המאגדת יותר מ-300 צילומי זמן הווה, שצילמו צלמים שונים. כך נהפך הספר עב הכרס למסמך המעיד בו-זמנית הן על סימני העבר והן על הפעימות הרדופות של העכשיו. בנוסף מכיל הספר מאמר מקיף של טלי תמיר, "העלייה מן הלימבו: על ימי הצילום בגלריה 'לימבוס'", העוקב בקפידה אחר התערוכות שהוצגו בה.

תצלומים מתוך הספר: אילן ספירא, דוד עדיקא, דוד פרלוב, רלי אברהמי, אורי גרשוני, שרון קוטלר

במניפסט שכתבו אי-אז חמשת מייסדיה של לימבוס (דפנה איכילוב, גליה גור זאב, אייל בן דב, יעל ביבר ויהודית גואטה) נאמר: "גלריות האמנות בארץ כמעט אינן מציגות צילום. מספר הגלריות לצילום אפסי. אין תצוגה משמעותית של צילום ישראלי במוזיאונים. אין כמעט ביטוי ואפשרות חשיפה לקהל של צלמים בראשית דרכם. קיים חוסר גדול בכתיבה ובביקורת צילום". פער הזמן בין 1992 לבין 2010 חולל שינוי עמוק ומשמעותי במעמדו של הצילום הישראלי. ממדיום שנאבק לקבל לגיטימציה אמנותית ראויה, לגאות שוטפת-כל של ייצוגים, המכירה אף בצילום עיתונות כאפיק פורה של האמנות הפלסטית.

הספר נפתח בשבעה תצלומים מהדהדים: צילום המוכתר כ"הפגנת השלום האחרונה" של ברי פרידלנדר, הלוכד מגוון פני נכאים של שמאלנים; "טקס האש הקדוש" בצילומו של פבל וולברג; מבעים קורעי לב, קריסות והתמוטטות בלוויה שצילם אלכס ליבק; צילום מבוים הקרוי "רות ונעמי" מ"סדרת התנ"ך" של עדי נס; וקבוצת שוטרים בצילומו של תמיר שר.

עיצוב הכריכה השחור המבריק, שעיגול מושלם חתוך במרכזו, מציע לכאורה זר צבעוני בתוך עציץ פח קטן. כשפותחים את הספר נגלית לעין דמותו של היח"צן רני רהב בחליפת פסים שחורה. תחת עיצובו של דוד טרטקובר את צילומו של מיכה קירשנר, כמו מניח רהב זר פרחי פלסטיק על קברה הסמלי של לימבוס: עולם היח"צנות, אובדן הסיכוי לשלום, האמונה הקדושה, הלוויות האינסופיות, העניים המלקטים שאריות, השוטרים במשקפי שמש כהים. אלה הם חיינו בזמן האחרון.

לנגד עינינו מקבלים תהליכי ההורשה של הזהות הקולקטיבית הישראלית ניראות בתמונות ההמונים: החיילים בצבא, בילוי המוני בפארק מים, גלישה על שלג בחרמון, מגורים בשיכון, טיולים קבוצתיים מאורגנים - כל "רפרטואר היחד" הישראלי. על המוני התצלומים שהגיעו אליהן בעקבות הקול קורא שפירסמו, כותבות האוצרות כי דוק של אחידות שרוי עליהם, סגנונית ותכנית: "הפריפריה תופסת את מרב תשומת הלב... עולים חדשים, תושבי שכונות, עובדים זרים, נוער מועדונים", ומדגישות את הפער בין אלו החשופים למבט הצילומי לבין אלו שיכולים לו. לא נשלחו אליהן תצלומים של "מעוצבי הנעורים, המצליחנים המבקשים להיתפס ככאלה, השולטים בניראות התקשורתית שלהם תוך התבצרות מאחורי הגדרות שבנו להם. אלו שאינם חפצים בהפניית המבט הציבורי אליהם (בעלי הכוח, השליטה, ההון) מוגנים ובטוחים מעין כל ובלתי נגישים".

בצדק מפנות שלוש העורכות את תשומת הלב ל"פוליטיקה המעמדית של הצילום" ולא טוענות רק לפעולה אתית של הצלמים, המבקשת להנכיח את "השוליים". אולם יחד עם זאת, נדמה כי "הדיוקן העצמי הישראלי", הנבנה מאסופת הצילומים הללו, לוכד דבר מה עמוק ואמיתי בדימויה העצמי של ישראל ושל הישראלים, הרואים עצמם כמעט תמיד כאוסף של "אחרים", כמי שלעולם אינם "חזקים" או "הגמוניים".

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כתב שאול טשרניחובסקי, אולם גם תבנית נוף המולדת אינה אלא האדם שמעצב אותה. צורות הנוף האנושי הן המכתיבות, הבונות, הדורסות והיוצרות את קווי המתאר של הטופוגרפיה הישראלית. "נוף מצולק ופצוע, נוף המכיל עקבות של טראומה, נוף של נטישה", כותבות האוצרות על צילומי המרחב המשובצים בקטלוג. הרס, אלימות, חורבן והשפלה צורבת הם מנעד הרגשות העולים למראה הנוף האנושי והגיאוגרפי גם יחד.

גם מרובם של תצלומי הדיוקן, ילדים זקנים ונוער, עולה דבר מה מעורר חמלה, ואפילו להשתגעויות ה"שמחות" במועדוני הלילה יש נופך מעורר רחמים. נדמה כי התיעוד שולט בצילום העכשווי שלטון ללא מצרים, ומטעים את ישראל כ"מעצמה של תיעוד" (גם בקולנוע) מקום המייצר כל הזמן התרחשות הגדולה מיכולת העיכול וההכלה של האנשים המצויים בה: אנו צריכים לצלם את עצמנו, לראות ב"עין אובייקטיבית" מה עובר עלינו, כיצד נראים המקום שלנו, הבתים שלנו, המדינה שלנו, מי הוא זה שחי שם, דלת לידנו.

התצלומים ברובם המכריע הם תצלומי חוץ, המדגישים את הדומיננטיות העריצה של החוץ הישראלי, הפולש אל תוך תוכו של הפנים. "משחק הדמעות" שמשחקת ישראל עם אזרחיה הוא גם תבנית היחסים שהביאה לסגירתה של לימבוס. "שלוש עשרה שנים של חיים מתחת לאדמה, בין קירות הבטון, מאבק מתיש על הישרדות כלכלית - עשו את שלהם", כותבות השלוש, לאחר שביבר ובן דב פרשו עוד קודם לכן.

בסופן של 13 שנות עבודה-בהתנדבות במקלט נסגרה לימבוס, מותירה אחריה את אותו צורך בחלל ציבורי לפרויקטים צילומיים ניסיוניים, לא מסחריים, צעירים, פתוחים - לטעויות.

למרות ההחלטה האמיצה לאצור בין דפי הספר תערוכה עכשווית ולא להנכיח את העבר, חסר היה לי תיעוד של העבודות שכן הוצגו, של תערוכות חשובות שהתקיימו בלימבוס, והיו לא מעטות, ולא רק של צילום: "חמורו המעופף של המשיח", התערוכה המשותפת של מאיר גל וגדי גופברג, הרישומים הנועזים של נועם הולדנגרבר, המיצב "אני אוהב אותך" של יורם קופרמינץ, צילומיה של טלי אמיתי טביב, התערוכה "אתה לא נראה לי רעב" של מיכל שמיר ואורלי וולקובסקי דביר, אם למנות רק חלק קטן מהן.

וכן, פרט לצילום החותם, העבודה החשובה והביקורתית "גובלנים של רמטכ"לים", שיצרו איכילוב, גואטה וגור זאב במשותף עבור התערוכה "אתה תותח - צלמיות של גבריות" שהתקיימה בלימבוס (1997), אין בספר למרבה הצער תיעוד של הפרויקטים המשותפים האחרים, המיצבים "חלל-חדר" ו"אטלנטיס", ניסיונות ייחודיים בהוויית האמנות הישראלית ליצירה קולקטיבית.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ