"לבנות את האומה מחדש: אינטלקטואלים פלסטינים בישראל" מאת הוניידה גאנם | החיים בפרוזדור

המצב שבו נתון המיעוט הערבי מבחינת אובדן הדרך ואי-היכולת לשלוט בגורלו הופכים את משימת האינטלקטואל כפורץ ומראה דרך, לכמעט בלתי אפשרית

עלא חליחל
עלא חליחל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עלא חליחל
עלא חליחל

לבנות את האומה מחדש: אינטלקטואלים פלסטינים בישראל

הוניידה גאנם. הוצאת מאגנס, 206 עמ', 78 שקלים

הטענה המרכזית בספרה של הד"ר הוניידה גאנם על האינטלקטואלים הפלסטינים בישראל היא "שהתפקיד החברתי של האינטלקטואל מושפע מהיחסים הדו-כיווניים שבין הסוכן החברתי למבנה החברתי. תפקידו החברתי של האינטלקטואל הפלסטיני בישראל מושפע מיחסי הגומלין בינו כסוכן חברתי לבין התנאים המבניים הלאומיים, התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים שבהם הוא נתון". במלים אחרות, בהקשר שבו אנו עוסקים: משימה בלתי אפשרית.

ועידת יהדות ישראל והעולם

כדי לעמוד על הקושי ואולי אי-ההיתכנות של תפקידו של האינטלקטואל הערבי בישראל יהיה צורך בתיאור המצב הבלתי אפשרי שבו נתונים הערבים במדינה; מצב זה זכה לכינוי מיוחד שגאנם השרישה בספרה: "ספיות" (מהמלה סף).

מעבר לניסיון להשיב על השאלה החשובה "מיהו אינטלקטואל", גאנם אימצה מתודה מעניינת ולא שגרתית: היא בחרה את האישים המופיעים בספר שאותם ריאיינה, מתוך שאלונים שחילקה בבתי ספר ובאוניברסיטאות ולאחר מכן לפי המלצת אלה שנבחרו בשאלונים. לאחר מכן היא ריאיינה 35 אינטלקטואלים ברשימה והסתמכה על הספרות הפלסטינית הכתובה הרלוונטית. מבחינתה, "הספר מתמקד בקבוצות היוצרות, מפיצות או משחזרות אידאות במרחב הציבורי ומבקשת להשפיע על התפתחותה של החברה הפלסטינית בישראל: סופרים, משוררים ואמנים; חוקרים ומרצים במוסדות להשכלה גבוהה, במכללות ובמכוני מחקר; פעילים בתחום זכויות האדם והאזרח ובארגונים לזכויות האשה; עיתונאים ופובליציסטים".

הספר גדוש במידע, דוגמאות וציטטות, מעקבים וניתוחים, והוא בהחלט עומד במשימה העיקרית שהתווה לעצמו: להפוך את המנתחים והביקורתיים למנותחים ומבוקרים - והתוצאה מרתקת ברוב עמודי הספר (למרות החזרות המרובות של כמה מהרעיונות). גאנם מצליחה לשרטט דיוקן בהיר ועמוק של הזרמים המחשבתיים והפוליטיים השונים שבתוכם עבדו וצמחו האינטלקטואלים הערבים בישראל. זהו דיוקן שאינו נחלת הכלל ונדמה שזה החיבור הראשון והמעמיק ביותר שמאגד בתוכו ניתוח תוכני, אופקי ורוחבי, אישי וקבוצתי, של קבוצת אנשים שהשפיעה השפעה עצומה על מהלך חייו של המיעוט הערבי במדינה. למרות השוני הגדול בינם, "המשותף לכולם הוא מעורבותם הרבה במרחב הציבורי, הנובעת מעיסוקם המקצועי או מנטייתם האישית ומרצונם להיות סוכני שינוי".

התמונה שמשרטטת גאנם נעה על ציר הפוליטי רוב הזמן, והיא מודעת לזה - בהיותו של המרחב שבתוכו אנו חיים פוליטי עד מאוד. גאנם מציינת שאפילו התלמידים בבתי הספר כתבו שמות של חברי כנסת במקום אינטלקטואלים בטפסים שאותם ביקשה שימלאו. הקשר בין ההגות והשירה לפוליטיקה הוא קשר הדוק ואינו בר ניתוק.

גאנם מחלקת את ספרה, ובכך את הטיפול במשימה, לשלוש תקופות עיקריות: מהנכבה (1948) עד לנכסה (1967); מהנכסה עד לשנות ה-80; ומשנות ה-80 ועד היום. "בני הדור הראשון הציגו את ישראל כתופעה קולוניאלית חולפת", היא מאפיינת את האינטלקטואלים, "ושירתם היתה טעונה בערכים ילידיים הקשורים באדמה, בטבע וביחסים שבין תושבי הארץ הערבים למולדת, בשעה שהמציאות הפוליטית נתפשה כחולפת וכזמנית, ובסופה יבוא השחרור הלאומי". אלה בני דור הנכבה, שהתעוררו למציאות שבה אבד המרכז העירוני הפלסטיני של ביסאן (בית שאן), טבריה, צפת, יפו, לוד, רמלה, חיפה ועכו תוך חודשים קצרים, והפלסטינים שנותרו בבתיהם היו כעשירית ממספרם טרם מלחמת 1948. האוכלוסיה הפלסטינית בישראל אחרי 1948 היתה שארית הפליטה של חברה מובסת ובעקבות כך קרס גם המבנה המעמדי. האליטה ששרדה חיה במין "טראומה זמנית"; עוד כמה שנים תפרוץ מלחמה, הם סברו, ופלסטין תשוחרר שוב. התכנים שאליטה זו כתבה ופירסמה תחת הממשל הצבאי היו "ילידיים", מלאים בנוסטלגיה וגעגועים לאדמה ולטבע. אלה היו תכנים של אינטלקטואלים שסרבו להכיר בתבוסה וקיוו לטוב.

אך לאחר תבוסת 1967 המהדהדת (נכסה = אסון) צמח, על פי גאנם, זרם חדש של אינטלקטואלים שהחל להתייחס לישראל כאל עובדה קיימת ומוגמרת והשיח נהפך להיות מושתת על קשר עם "מדינה" במקום שהיה לפני כן קשר עם "מולדת". המולדת כנראה אבדה לעד ועכשיו הזמן להסדיר את היחסים עם המדינה. תקופה זו, עד שנות ה-80, התאפיינה בשיח "השוויון" וחלוקת התקציבים, והכל כשהמונח "ערבי-ישראלי" משמש כבסיס למחשבה ולהתנהגות.

החל בשנות ה-80 החל להתפתח שיח "שביקש ליישב את הפער שבין הדרישות לאזרחות, שתבעו בני הדור השני, ובין הדרישות הלאומיות שתבעו בני דור הנכבה. ביטויו הפוליטי של זרם זה היה הקמת תנועת בל"ד ב-1995".

מסמך החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל, שנוסח לאחרונה ועורר הדים נרגזים בלשון המעטה, בציבור היהודי, ותגובה ביטחונית קשה מצד ראש השב"כ, הם תולדה של זרם זה. היו שהשתמשו בביטוי "הדור הזקוף" לתאר את המגמה הזאת, אך כינוי זה גורם עוול בעיני לדור הראשון שלאחר הנכבבה (לפחות), שלא היה דור שפוף כלל.

הספיות עומדת בבסיס הספר ובבסיס המחקר והשערותיו. בלשונה של גאנם: "הפלסטינים בישראל ממוקמים בין הרבדים השונים, שאינם חופפים ולעתים אף מנוגדים זה לזה (למשל הניגוד בין ההיסטוריה של הערבי לזו של היהודי). הם ממוקמים בחלל ספי (לימינלי), שהעומדים בו מצויים לא בפנים ולא בחוץ. זהו חלל שופע ניגודים, אמביוולנטיות וקונפליקטים בין העבר להווה, בין האזרחי לפוליטי, בין הלאומי למדיני ובין המודרני למסורתי". ועוד: "במציאות של הפלסטינים בישראל הפכה הספיות מתופעה זמנית ומעברית אחרי הנכבה ב-1948 למציאות קבועה, מצב שהפך לשגרה... הפלסטינים המעטים שנותרו בישראל היו פחות מחברה אך יותר מקהילה, פחות מאזרחים שלמים ויותר מנתינים נטולי זכויות (באופן רשמי). הפלסטינים נותרו במולדת אבל מחוצה לה, שכן המולדת הפכה למדינתו של האחר, והנוף הפלסטיני הפך לחורבה שעליה קמה המדינה החדשה".

בראיונות שקיימה גאנם עם 35 אינטלקטואלים "שבה ועלתה הנכבה כאירוע מכונן ומרכזי כמעט תמיד". תחושת החורבן היא תחושה עמוקה, כך שבזמן שהעבר נהפך למחוז הקידמה העתיד נראה כתל חורבות. "הפלסטיני משמר את הנכבה על ידי שחזור תמונת החורבן לפרטי פרטיה - העקירה, ההרס ולבסוף הקמת מדינת ישראל", היא כותבת בצל אווירת התבוסה והחורבן, "פירש האינטלקטואל את חייו כמציאות ארעית, כמצב חירום העתיד לחלוף, ולא כמציאות קבועה ונצחית". מעין מנהרה, פרוזדור, שהפלסטינים אזרחי המדינה תקועים בתוכם: "אנחנו עם כלוא במנהרת העייפות,/ את אחדותנו אנחנו בונים בבתי המאסר/ ובקצה המנהרה מבצבצות עיני שחר שיבוא", היא מצטטת את חנא אבו חנא.

גאנם מוסיפה כי "משוררים רבים שכתבו בצל הנכבה מתארים את החיים באמצעות מטאפורות של מנהרה, מסדרון או בית כלא. חשיבותם של תיאורים מטאפוריים אלה היא בהקבלה בינם לבין החיים במרחב הספי, שבו ה'אני' מתנתק מהמרחב המוכר ומתמקם במרחב שנתפש בדרך כלל כמעברי או זמני".

התכנים של הספרות וההגות שנכתבו על השפעת הנכבה על האינטלקטואלים והוזכרו בספר הם רבים ומרובים. לצד אלה אפשר לראות שינויים בשיח ובתכנים בתקופה של הדור השני שפעל אחרי מלחמת 1967. גאנם טוענת שהנחת היסוד היא שהספיות המשברית שנולדה מן הנכבה התפתחה בעקבות הנכסה והסרת הממשל הצבאי ונהפכה לספיות קבועה, למצב חירום מבני ומתמשך: "אם בדור הראשון היו המולדת וסמליה הכוח המכונן של השיח האינטלקטואלי, הרי בדור השני עבר המוקד אל המדינה... החלו האינטלקטואלים להתרכז ביחסם למדינה, במעמד הערבים בישראל ובהתמודדות עם האפליה... הספיות המבנית משפיעה על יחסו של האינטלקטואל לזהותו הלאומית, לחברה שבה הוא חי, למדינה, לסמליה ולמוסדותיה. היא משפיעה גם על הנתיבים שאליהם פונים האינטלקטואלים כדי להשתחרר מתחושת החסר של המרכז בחייהם". המצב הזה היה חדש ואפוף התלבטות ותהיות ואמיל חביבי היטיב לתארו: "פקחתי אחת מעיני מחשש לתוצאות ההפתעה והשארתי עיני השנייה סגורה מחשש לתוצאות הערנות".

עד אמצע שנות ה-80 השתייכו רוב האינטלקטואלים למפלגה הקומוניסטית ופעלו מתוכה, אך בגלל המבנה הקשוח של המפלגה, שדחה כל ביקורת או שינוי, ובגלל התמיכה במשטר הסובייטי הרודני והמדכא החלו רבים לנטוש את שורות המפלגה. עדותו של מוחמד עלי טהא, המובאת בספר, מבארת במקצת: "הייתי חבר הוועד המרכזי של המפלגה ועורך כתב העת ?אל-ג'דיד', ומילאתי תפקידים מפלגתיים נוספים, אבל היה לי ויכוח על עתיד המפלגה ועל התיאוריה הלניניסטית. נתקלתי בהתנגדות עזה והרגשתי בודד, ולבסוף פרשתי מהמפלגה ב-1990, ומאז אני אדם חופשי".

היחס של האינטלקטואלים הערבים למדינה אחרי 1967 היה שונה וגאנם מחלקת אותם לשלוש קטגוריות: הזרם שראה בספיות פריווילגיה (גשר לשלום); הזרם שדגל בהפיכת האחר לבלתי נראה (המדינה זמנית והיא לא תמשיך להתקיים ולכן היחס אתה נשמר במינימום ההכרחי); והזרם השלישי כונה בספר "האינטלקטואל החתרן", זה שהציע בסוף שנות ה-80 סינתזה בין שיח האזרחות לשיח המולדת, כלומר את מצע מדינת כל אזרחיה והיותם של הערבים מיעוט לאומי בעל זכויות קולקטיביות.

האינטלקטואל חי "במרחב ללא מקום ובזמן ללא כיוון", גרס לואי אלתוסאר ואמרה זו נכונה על אחת כמה וכמה בנוגע לאינטלקטואל הערבי בישראל. המצב שבו נתון המיעוט הערבי מבחינת אובדן הדרך ואי-היכולת לשלוט בגורלו הופכים את משימת האינטלקטואל כפורץ ומראה דרך, לכמעט בלתי אפשרית. גם תפקידיו שיעדו לו ההוגים פוקו, דרידה, לאקאן וגראמשי (שגאנם מרבה לצטט בספרה) ואחרים, נראים רחוקים מהשגה בגלל המצב המיוחד - ואולי המוזר - שבו נתונים הערבים הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל. אפילו גאנם אינה נוקטת עמדה בנוגע לטיבו של התפקיד שישחקו האינטלקטואלים הערביים בעתיד ומה ביכולתם לעשות בהווה ובימים שיבואו: "בוגדנית היא האדמה/ האדמה לא תשמור אמונים/ האדמה חסרת מבטחים/ האדמה זונה היא/ משדלת את השנים/ מנהלת בר-ריקודים/ עבור המלחים/ צוחקת בכל הלשונות/ ומלעיטה את מותניה לכל מזדמן", היא מצטטת את טהא מוחמד עלי.

ספרו האחרון של עלא חליחל, "האב, הבן והרוח התועה", ראה אור בקהיר בהוצאת "אל-עין"

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ