"הקיסרים חולמים" מאת דוד טרבאי | לא תמצא ערים שונות

הספר "הקיסרים חולמים" הוא ספר הונגרי מאוד, הן בהלוך הרוח שלו והן בסגנון החשיבה והמבנה התחבירי. גם אם הגה וכתב דוד טרבאי בהונגרית תחילה, יש לזקוף לזכותו את העברית הרהוטה שהוא עושה בה שימוש עשיר ורב-צדדי

רבקה קרן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רבקה קרן

הקיסרים חולמים

דוד טרבאי. הוצאת כתר, 267 עמ', 89 שקלים

אדריכלות ושפה ארוגות זו בזו מראשית הציוויליזציה. ממגדל בבל, דרך הפירמידות, המקדשים הקדמונים, הקתדרלות, הארמונות וגורדי השחקים ועד הדקונסטרוקציה של ימינו אלה, מלוות המלים את פעולת הבנייה בשירה ובפרוזה. הצורך בממשות מוצקה ותקשורת אל מול היקום האילם הוליד מערכת סבוכה של כללי עיצוב ותחביר שפיתחו יחסי גומלין, הסתעפו ויצרו מאפיינים וסגנונות ייחודיים בד בבד עם נפתולי ההיסטוריה.

הדחף האנושי להנציח את הקיום החולף באמצעות מלל ובנייה, קיים, אם כן, מאז ומתמיד, ונושאי הלפיד הראשונים הם הילדים, שהמניע היצירתי הזה מקודד בגנים שלהם. כזהו איב ינסן, בן יחיד למנהל מוזיאון לאמנות ואם שעובדת בחברת נסיעות במזרח אירופה של שנות ה-70. אלה הם ימי הקומוניזם והנופים הפנימיים והחיצוניים שרויים באפרוריות חרישית וכנועה. בתוך כל זה בורא הילד איב עולם משלו, טרוד בשאלות קיומיות-פילוסופיות ומטפח תשוקה ליצור דבר מה גרנדיוזי-אוטופי, ועם זאת אמיתי ובר-קיימא, במו ידיו.

כאשר דודו מביא לו ערכה של קוביות לגו מדנמרק, הוא מגלה את האדריכלות, שפירושה בעיניו "דייקנות, שלמות וסדר". אז הבין איב לראשונה שכאשר בא קצן של התנועות כולן, הקוביות מסתדרות במין סדר פלאי ובאותה נקודה בחייו, שאין לה זמן או ציון מדויק בחלל, הציף אותו לראשונה האושר "שבהכרה בסדר הפלאי של הדברים". הילד עסוק מעתה בפירוק והרכבה. "יום אחד אני אבנה עיר, חשב בהתרגשות".

בשלב הזה חודרת גם המוסיקה לחיי איב, כעין השלמה לחוקיות המענגת שגילה בבנייה. הוא מתעסק בקוביות ולומד נגינה על פסנתר בהתמדה, וימיו גדושים ברעיונות, צורות, וצלילים, שעיקרון הרמוני נפלא מאחד אותם. דומה שיד מגוננת מוליכה את הילד בדרך הנכונה. והנה חל מפנה.

שרשרת של אירועים טראומטיים לא צפויים שמה סוף פסוק לעשייה הקדחתנית, גוזלת את שמחת החיים של איב ומשביתה את תנופת החזון שרקם. באין ברירה ומתוך חוסר מעש, הוא מתמסר למתמטיקה ומתגלה בה עד מהרה כילד פלא. תורת הרשתות שהוא שוקד על פיתוחה הופכת לרעיון חוזר שמלווה אותו גם אחרי שניתנת לו הזדמנות נדירה לצאת למערב וללמוד בקולג'ים שונים בבריטניה. הוא בולט אמנם בהישגיו, אבל מקיים אורח חיים הולל ופרוע שגובל בהרס עצמי. מה מציק לאיב? העיסוק העקר במספרים? הריחוק מחזונו הישן? געגועיו למולדת ולמשפחה?

קשה לחדור לתודעתו רבת הסתירות של הגיבור הצעיר. הוא מוטרד ומתחבט, הוא נהנה ושואף את אוויר החופש בשקיקה. כך או כך, אין בכוונתו של איב לשוב אל ארצו שמעבר למסך הברזל. הפצרות הוריו, אהבת סבו וסבתו מעוררות בו, לכל היותר, רגשות אשם חולפים. איב חושב מעתה בעיקר על עצמו. "חייו מלאו אור, שהוטל עליו רק צל קלוש אחד: הוריו הנואשים שביקשו שישוב". זיכרונות מסוימים מעוררים בו סלידה. האם ניכרים עקבות חינוכו הקפדני והכפייתי של האב בניצני המרד? האם תרם למנוסת בנו בכך שציפה ממנו להיות האמן שהוא עצמו שאף בסתר להיות, וציווה עליו להפנים בדקדקנות את פרטי הפרטים ביצירות הדגולות שאת העתקיהן תלה על כותלי ביתו? "עכשיו דמיין את האביב", פוקד עליו האב מול ציורו של פיטר ברויגל האב "ציידים בשלג".

חיפושיו של איב אחר הוודאי והמושלם בחוקים המוחלטים של המתמטיקה אינם מנחים אותו אל "החופש האמיתי" שהוא כה מתאווה אליו. דברי אחת מנערותיו וקורס של מרצה סקוטי משנים הכל. איב מגיע לתובנה שייעודו טמון בקוביות ילדותו. הוא נחוש ללמוד ארכיטקטורה ולהקים, ביום מן הימים, את עיר חלומותיו.

מסלול נסיקתו של איב ינסן אל שמי המוניטין וההצלחה רצוף מהמורות. חרף הקשיים והתסכולים בבית הספר הגבוה לאדריכלות "לה וילט" בפאריס, הוא מוסיף לעבוד קשה, להשתכלל, להמציא ולהפתיע. הוא מרבה לקרוא, לכתוב מסות ולהאזין לבאך ו"הצלילים... הקנו לו תחושה של שייכות, תחושה של תנועה מתמדת קדימה". תחנתו הבאה היא ניו יורק, שבה הוא פותח משרד משגשג ונושא אשה. עתה ברור שלא ישוב עוד לעיר הולדתו, למעט ביקור חפוז פה ושם. וכי מה יש לו לחפש בפינות הקודרות של ילדותו? הכרך הענק מתסיס אותו, מחדד את כישרונותיו ומדרבן אותו לכבוש פסגות חדשות.

סוף סוף מונח העולם לרגלי איב ינסן. הוא אדריכל ומרצה מבוקש, חולש על פרויקטים יוקרתיים, מוקף מעריצים, חי בפאר ובן בית בכל יבשת. חלקו האמצעי של הספר מוקדש כולו לסיקור הקריירה של איב ופרטי הצלחתו המדהימה. המחבר מפגין כאן ידע מרשים ברזי הארכיטקטורה וניכר שהשקיע מחקר רב בנושא. הוא מייחד מקום נרחב לתיאור פרטני של אסכולות, אישים, מבנים, עקרונות של מסה וחלל, אור וצל, פרספקטיווה, מקצב וצבע והתפישות הפילוסופיות שמנחות את העוסקים בתחום כמו גם את איב ינסן עצמו. לקוראים חסרי עניין באדריכלות ובינוי ערים יהיה אולי קשה לצלוח את החלק הזה וחבל, כי ההמשך טומן בחובו מפנה משמעותי בעלילה.

ההצלחה המסחררת מקהה את רגישותו של איב לבריות, מרחיקה אותו מאשתו ומערפלת את שיקול דעתו. הוא אנוכי, שאנן ויהיר, מקבל החלטות שגויות, לוקח סיכונים וחש בלתי פגיע. ואז צצות לראשונה הספקות. "האם בנה אי פעם משהו מלבד דמיונות וחזיונות, רעיונות נטולי תכלית?" הוא מגיע למסקנה מדכאת: "הכל מתכלה, אין שום דבר ממשי שיש לו ערך נצחי. חיי האדם מתנהלים תוך חוסר ביטחון מוחלט ותוך חרדה מתמדת מפני המוות". הנפילה אינה מאחרת לבוא, כאילו נכלא איב בציור אחר של ברויגל האב, "נפילת איקרוס", הגביה עוף אל השמש וכנפיו נמסו. זוהי צניחה מוסרית ועסקית וגסיסה רעיונית. איב מאבד חוזי עבודה וידידים, מוחרם בחוגי האדריכלים ונאלץ לפרק את משרדו המפורסם. התנהלותו הפגומה והמשבר הכלכלי של שנת 2010 הם בבחינת מכה אנושה. "איב עטה דמות של גאון שאיש לא מצליח להבין וגרוע מזה - שאיש כבר אינו מבקש להבין". הילד החולם משכבר הימים והעלם המחונן והשאפתן מפנים מקום לאיש דואב ומפוכח, ששמט מידו את חוט אריאדנה ואינו מוצא עוד את דרכו החוצה מתוך המבוך.

אבל איב ינסן עשוי מחומר עמיד ועיקש. התרסקותו מעוררת בו הרהורים נוקבים ומדרבנת אותו לערוך חשבון נפש ולתהות על מהות חייו. הצעיר, שהאמין פעם בסדר הפלאי של הדברים, מגיע למסקנה כי "דבר אינו קשור לדבר, הכל מקרי, בר חלוף". הוא בודד, כפי שלא היה מעודו. נופי ילדותו צפים ועולים מאי שם, הזיכרון נפתח אל זוטות העבר הנשכחות ונוצרת בהכרתו איזו אבחנה בין עיקר לטפל. "דומה שהרגש היחיד שחש היה ערבוביה של בדידות וזרות שנכחו - תמיד, בסתר - מתחת למראית העין של ההצלחה. הכיסוי הוסר עכשיו".

מנקודה זאת והלאה מתחילה בחיי איב מסכת אוטופית שמתמשכת עד 2048. אחרי שנים ארוכות של התרכזות בעצמו, מאחה איב את הקשר עם אשתו מוני, מוליד בת בשם ססיל ומפגין דאגה לחברו המוסיקאי, טיל. רגש חם של אהבה ממלא אותו, התאוששות אטית וקשה, שאינה דומה לפריצתו המטאורית המוקדמת. משפחה, טבע, אקולוגיה והחזון של העיר האוטופית שיבנה בים תופסים עתה מקום מרכזי בחייו. הוא מקפיד לבקר בארץ הולדתו, קובר את סבו וסבתו ואחר כך את הוריו, וסוגר בכך מעגל של קיום מנוכר.

סופו של הסיפור אופטימי ומפויס. איב המזדקן קובע את מיקום עיר חלומותיו על צוק ולא בים וזוכה לחזות במימוש התוכנית המרהיבה. אשתו ובתו ממשיכות בדרכו החדשה ופועלות למען עולם נקי וירוק יותר. זהו סוף דידקטי ומרגיע: אנחנו חיים בעידן מסוכסך ומלא זוהמה וטוב לדעת שאחרי ככלות הכל, יש למה לקוות.

מחברו הצעיר של ספר זה, דוד טרבאי, עלה לישראל מהונגריה עם אמו בראשית שנות ה-90, בהיותו בן 14. אמו עורכת וחוקרת ספרות בירושלים, אביו חוקר, מרצה, וסופר ילדים נודע בבודפשט. זהו ספרו השלישי של טרבאי בעל ההשכלה המוסיקלית, שכותב עברית והונגרית כאחת ועוסק גם בתרגום.

הרומן "הקיסרים חולמים", שפירוש כותרתו המעניינת יתבהר בגוף הסיפור, מעורר שאלות רבות ומציב לפני הקוראים אתגר מיוחד. מיהו איב ינסן? מדוע נושא הנער ההונגרי שם כה זר, בעל צליל סקנדינבי מובהק? מדוע מכונה עיר הולדתו במסתוריות, "הבירה הקיסרית לשעבר שנהר כול-יודע חוצה אותה", בשעה שיתר זירות העלילה, ארצות, ערים, רבעים ורחובות מוזכרים כולם בשמותיהם המפורשים?

טרבאי הצהיר לא אחת שהוא עושה הפרדה בין כתיבה לביוגרפיה אישית, אבל כאן ניכר שהוא מרחיק עדות כאשר הוא עוסק במחוזות ילדותו, ובוחר לעמעם את סביבתו המיידית של איב, אולי משום שזיכרונות הגיבור חופפים לזיכרונותיו של המחבר עצמו. חרף ההימנעות ממגע ישיר עם קודים ביוגרפיים מחייבים, זהו ספר הונגרי מאוד, הן בהלוך הרוח שלו והן בסגנון החשיבה והמבנה התחבירי. המשפטים ארוכים ומורכבים ושתי המגמות ששולטות בטקסט - חזותיות וההפשטה - הן סגולות בולטות בספרות ההונגרית. גם אם הגה וכתב טרבאי את "הקיסרים חולמים" בהונגרית תחילה, יש לזקוף לזכותו את העברית הרהוטה שהוא עושה בה שימוש עשיר ורב-צדדי ויודע להתעכב על ניואנסים זעירים, על פי מיטב המסורת ההונגרית, כממפה את אזורי הספר הנידחים ביותר של ההתנהלות האנושית. רישומי הדיו העדינים שפזורים בין דפי הספר מוסיפים לכתוב רובד של ימים עברו והמקורות המפורטים תורמים אמינות אמנותית ומדעית לדמותו של איב.

לפרקים, בדידותו של המהגר, באשר הוא, מצמיחה אמירות ישירות ונוגעות ללב, כגון זו בסוף הספר: "בשנת חייו האחרונה... על פי רוב רק ישב מול החלון, הביט החוצה, דיקלם בלחש משפטים לא גמורים בשפת אמו, נבר באלבומי האמנות שצבר במשך עשרות שנים וניסה להעלות בדמיונו את פניו של אביו, להיזכר בקולו, ניסה להרגיש בידה של אמו אוחזת בידו הקטנה ולראות את עץ הדובדבן העתיק שפרח במפתיע באמצע הסתיו".

וברוח זו של שיבה מאוחרת אל תבניות הנוף הנשכחות, מן הראוי לחתום בציטוט הבית השני מתוך שירו של קונסטנטינוס קוואפיס, "העיר":

לא תמצא ערים שונות, לא תפליג בים אחר

העיר תלך בעקבותיך, תמיד תסב באותם הרחובות

הזקנה תשיג אותך בתוך אותם הרבעים

ובאותם בתים ילבין שער ראשך.

תמיד תמצא לך רק זאת העיר. אל תקווה לשווא

אין ספינה תוליכך מכאן, אין דרך.

כי כאשר כאן להבל זרית את ימיך

זרית אותם על פני האדמה כולה, על פני כל הימים.

("קונסטנטינוס קוואפיס, שירים", תירגם מיוונית: יורם ברונובסקי, ספרית פועלים, 1978)

רבקה קרן היא סופרת

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ