בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פנורמה רחבה ככל האפשר

תגובות

אנתולוגיה זו נועדה לשקף עשור של כתיבת שירה בעברית, בין 2000 ל-2010, של משוררים ילידי שנות השבעים של המאה העשרים. רובם פירסמו ספר שירה אחד או שניים.

היה אפשר להכניס לאנתולוגיה עוד ועוד משוררים ושירים, כגון שירו של מתי שמואלוף, "חברות מסוג חדש", המופיע בספרו החדש, "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים", או שירה של ננו שבתאי, "השם 3", מתוך ספרה "ילדת הברזל", או שירה של סיון בסקין, "הו הגדר", שפורסם בספרה "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה", או שירו של אלחנן ניר, "יה הצילני" מתוך ספרו "תחינה על האינטימיות" וכן הלאה.

מימין: יעקב ביטון, אריאל זינדר, ערן הדס, אלמוג בהר, יקיר בן משה, חגית גרוסמן, ענת לוין, אורית גידלי, דורי מנור ואנה הרמן (תצלומים: תומר אפלבאום)
האנתולוגיה נועדה להיות פנורמית ככל האפשר ולשקף את מגוון הזרמים שקיימים היום בשירה העברית החדשה. מכאן, כותבים בוגרי כיתות השירה של "הליקון". מכאן, כותבים של הדיסציפלינה של כתב העת "הו!". מכאן, כותבים בסגנון הרדיקלי של "מטעם" ומכאן כותבים שנושאים את השירה במובנה האסתטי הטהור. לעתים קרובות ההבחנות הללו מלאכותיות ולמעשה גם האנתולוגיה עצמה היא כזאת מעצם טיבה.

ישנם ספרי שירה שראו אור בשנים האחרונות מצד מי שאינם מבחינה גילית בדיוק מבני הדור הנוכחי, אך יש להם חשיבות רבה לזמן הזה, כמו למשל ספרו של אלי אליהו, "אני ולא מלאך", ספרו של עדי עסיס, "הנשק החם", ספרו של יואב עזרא, "הנגן של עולם המתים", או ספרה של יודית שחר, "זו אני מדברת". מצד שני, משוררי הדור הנוכחי הולכים צעד אחד רחוק יותר מהם בביקורת שהם משמיעים בשירתם על החברה שבה אנו חיים ובמידת הטוטאליות שהם מרשים לעצמם לכונן בכתיבתם, ולעתים גם בחייהם.


אלמוג בהר נולד ב-1978 בנתניה וגדל ברעננה. מתגורר כיום בירושלים. פירסם שני ספרי שירה: "צמאון בארות" (2008, עם עובד) ו"חוט מושך מן הלשון" (2009, עם עובד). השיר המובא כאן מופיע בספרו השני, בעמ' 134. הוא פורסם לראשונה במדור השירה של Ynet ב-8.10.2008 והוקרא לפחות בשתי הפגנות שבהן המשורר עצמו השתתף: ב-23.7.2008 בערב שירה ומוסיקה שנועד להפגין הזדהות עם הקמת תנועת הפנתרים השחורים החדשים בירושלים ובהפגנה של "גרילה תרבות" נגד גירוש ילדי העובדים הזרים ב-5.8.2009 מול מתקן משטרת ההגירה בחולון. יש לשים לב לטמפו האטי של השיר, שמתבסס על קטלוגים של תיאורים ודימויים. זהו ניסיון להלך בדרך שונה מרוח הזמן המהירה, שגם שירתנו הצעירה נוטה אליה, ולכן זו שירה חתרנית במיטבה, הקוראת לשינוי.

אלמוג בהר

שנתיים לפני הרעש

"או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה" סעדיה מרציאנו (1950-2007), פנתר שחור ולוחם צדק

השיר הזה נכתב שנתים לפני הרעש כשעוד אנחנו יושבים בבתים, רק לעתים נדירות יוצאים להפגנות, בדר? כלל לא חוסמים כבישים, לא נלקחים למאסר, לא משבשים את החיים לאף אחד. לנו כבר לא יצעק טדי קולק: "פושטקים רדו מהדשא", עלינו לא תאמר גולדה: "הם לא נחמדים", אלינו כבר אף אחד לא ידבר. בעוד ארבע שנים בערך, כשכבר נהיה שנתים אחרי הרעש, לא נזכר למה המשכנו לשבת בבתים למה לא אמרנו משהו נורא, למה לא צעקנו, לא נסינו למחות בטרם, בטרם הרעש. דוקא קל לאהב עכשו, שנתים לפני, קל לחיך לחיים, קל אפלו להבטיח שאולי בכל זאת נפגש אחרי שהכל יגמר, שנתים או יותר אחרי הרעש


אורית גידלי נולדה ב-1974 בתל אביב וגדלה בכפר סבא. מתגוררת כיום ברחובות. פירסמה שני ספרי שירה: עשרים נערות לקנא" (2003, ספריית פועלים) ו"סמיכות" (2009, הקיבוץ המאוחד). השיר המובא כאן מופיע בספרה הראשון, בעמ' 28, בחלק ג'. הדברים שכתב יצחק לאור על ספרה השני כוחם יפה גם לכאן. את הרוח השורה על שירתה של גידלי מכנה לאור בשם "קדושה", מעין כמיהה אל האחד האלוהי מתוך הריבוי והשפעה הרב שיש לה ומיכולתה העשירה לאהוב בשיריה. נדמה שהגדרתו זו רלבנטית גם לשיר שלפנינו, שהוא מעין מזמור תהילים מודרני של שיר אהבה ודאגה לבן זוגה.

אורית גידלי

הילה אחוזה בהילה

תף אזני מנגן לכבודך מזמור לקמים לכסף, מזמור למנצחים בדלק, בדרך, בתור לקפות, מפסקי החשמל ישרים כזקפה, אל תחלם, אל תחלם, אני דוחפת לך משהו שהכנתי שתקח לעבודה, אתה תינוק-לעבר-היעילות ממלמל תודה, הזהר לך שם בשדרה שרואים מחלון המשרד, עציה נטעו בכונה לא גדלו מעצמם, הזהר מהרעש הקם להתקיפך בחסר מדה טובה אל תל? אל שרפי-העוד.

הבטחתי שנעשה מהיום הזה ברזל ונסרב להשתמש בו, את מי אני מרמה, קום, קום, עבודת העולם על הדלת מכה וחמה, אם תחזר במזודה מלאה נתחבק, הלה אחוזה בהלה, אם לא מלאה נתחבק, שני אנשים אחוזים זה בזה, אחוזה ביניהם בהלה.


יקיר בן משה נולד ב-1973 בגבעתיים. מתגורר בתל אביב. פירסם שני ספרי שירה: "בכל בוקר מקריח לפחות אדם בלונדיני אחד" (2003, עם עובד) ו"תנשום עמוק, אתה נרגש" (2009, כרמל). השיר המובא כאן מופיע בספרו הראשון בעמ' 29. הוא פורסם לראשונה בכתב העת "הליקון" ב-1997 (גיליון 24, עמ' 40). השיר יכול לשמש כנקודת משען למהות המהלך הפואטי של בן משה. אם בשירתו של חזי לסקלי - שבן משה מרבה לשוחח עמה בשיריו - הנטייה היתה לליטרטיזציה ופילוסופיזציה של החיים עצמם בשירה - הרי שאצל בן משה השירה עצמה פונה אל החיים ושוצפת אותם על שפע הבריאה וכאב הקמילה שהם מכילים. בשיר שלפנינו ניצבים מול קמילת הגוף וריקבונו - הברך הצומחת, העצם הצורחת ומקהלת החדר, ומול נסיעת האהובה והפרידה עומדים השמים הטורקיזיים והרכבת החולפת, שנשפכת כמו מחלה.

יקיר בן-משה

בכל בוקר מקריח לפחות אדם בלונדיני אחד

בכל בקר מקריח לפחות אדם בלונדיני אחד. בערב נושרים חפצים. החדר נפתח ונסגר נפתח ונסגר הגוף מפהק, החניכים נרקבים. תשקיף: בדפנות היקיצה צומחת ברך.

אני יכול ללטף אגודל, עצם צורחת: אני יכול לכבות ערב ועוד ערב, לסמן מרוחים בעמק נחלש להוביל שבועות ארכים, ריקים אל מול מקהלה של חדר: לעגל הריסות בנפרד. בכל בקר מקריח לפחות אדם בלונדיני אחד.

רכבת חולפת. נשפכת כמו מחלה. בין קורות העץ מצאתי סחוס של זכוכית, סדקים מקמטים. ראיתי אותך שם, מחכה על רציף המסלה.

ואת חכית. ראיתי אותך בוכה. אחר כך השמים התמלאו טרקיז, ואת נסעת.


אנה הרמן נולדה ב-1973 בירושלים. מתגוררת בתל אביב. פירסמה שני ספרי שירה: "חד קרן" (2002, הקיבוץ המאוחד) ו"ספר הרפואות הפשוטות" (2006, הקיבוץ המאוחד) ואת הליברית לאופרה "אלפא ואומגה" ביחד עם המשורר דורי מנור על פי ליתוגרפיות של הצייר הנורבגי אדוארד מונק (2001, הקיבוץ המאוחד). השיר המובא כאן מופיע בספרה השני בעמ' 47. הוא פורסם לראשונה בכתב העת "הו" ביוני 2005 (גיליון 2, עמ' 59). האפיפורה ההימהומית המופיעה בשיר שלפנינו ומה שהיא עושה לדברים הנכתבים במהלכו הם בית ספר חי לכתיבת שירה.

אנה הרמן

מהמ

"אבל דוקטור לא מתחרז עם כלום... רק דוקטור עם דוקטור" / דן פגיס

אמרתי שיורד לי דם, ואת אמרת מהמ יורד לי דם מכל חורי, ואת אמרת מהמ אמרתי שמותי קרב, ואת אמרת מהמ שמעתי צעקות עורב, ואת אמרת מהמ אמרתי: עוד מעט אמות, ואת אמרת מהמ גלגל ראשי היה שמוט, ואת אמרת מהמ הייתי אכולת יאוש, ואת אמרת מהמ המות כמו זמזום יתוש, כשאת אמרת מהמ חזר ואת דמי סחט, ואת אמרת מהמ אבל מהמ איננו מתחרז עם שום דבר המים באו עד הנפש ועד הצואר אבל מהמ איננו מתחרז עם כלום רק מהמ עם מהמ

(אמרתי שיש לי יום הלדת ואת לא אמרת לי מזל טוב אבל לא נתת לי כדור ולא מכת חשמל והרי גם זה טוב).


ערן הדס נולד ב-1976 בתל אביב ומתגורר בה. פירסם שני ספרי שירה: Heavy Meta (הוצאה עצמיתי2009) ו-Era? (גירסת Wiki ברשת האינטרנט בלבד, הניתנת לעריכה בידי הקוראים 2010). השיר המובא כאן מופיע באתר הרשת של ספרו השני כשיר מס' 5. הוא פורסם לראשונה בגיליון השני של כתב העת "מעיין" בחורף 6-2005 בשישה חלקים קצרים, ואחר כך בבלוג של המשוררת צאלה כץ, ההטרונים של הדס, שמנקודת מבטה הוא נכתב. לפני כל הכוונות האידיאיות והפואטיות שיכולות להיות לשיר, הוא בראש ובראשונה שיר סקסי, מיני מאוד ומלא חיות, ושזו נקודת המוצא שלו. ניתן לקרוא בו לפחות באמצעות שני כלים ביקורתיים להשוואה, שנמסרו בידי המשורר עצמו: שירתו של משורר השפה האמריקאי צ'רלס ברנסטין ושירה של המשוררת אגי משעול "בהיפר" ("השפלה הפנימית", 1995, הקיבוץ המאוחד).

ערן הדס

סופרפארם

אל תטפטף עליי שמש / קח אותי לסופרפארם. למילה סופרפארם יש צליל צעיר / כמו בורגר-ראנץ' או אוברדראפט. הייתי רוצה שתגלח את שערות בית החזה שלך / לפני שניכנס לסופרפארם. אני כועסת על כל נשות העולם / איך אפשר להיכנס לסופרפארם בשלווה. אתה מזכיר לי את הימים / בהם אני בקושי מצליחה להירדם לאחריהם חוש הריח שלי מתחדד / ולהיכנס לסופרפארם בשבילי זה סיוט. כל הבנות הולכות לשוק ולסופרפארם. העיצוב של הסופרפארם אומר טיפוח / העיצוב של השוק אומר קיפוח. בעצם, העיצוב של השוק אומר / "מוכרים כאן דגים לא תשלמי כאן על סקס". מוכר התפוזים בשוק אמר / "חצי לאכול וחצי למיץ". הוא יודע לדבר אל אישה. ואני דמיינתי שאני בסופרפארם / קונה קונדומים בטעם שוקולד תפוז.


חגית גרוסמן נולדה ב-1976 בראשון לציון. מתגוררת בתל אביב. פירסמה שני ספרי שירה: "תשעה שירים לשמואל" (2007, פלונית) ו"לווייתני האפר" (2010, קשב לשירה). השיר המובא כאן מופיע בספרה השני, בעמ' 34, בחלק "בעורף המלחמה". הוא פורסם לראשונה בעונתון "עכשיו" בסתיו 2008 (א', עמ' 10), כשנתיים לאחר מלחמת לבנון השנייה. מרתקת ההשוואה בין שיר זה לבין שירו של יהודה עמיחי "אבל, אנחנו", המופיע בספרו "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות" (1989, שוקן) בפרק "יובלות אהבה", שבא מיד לאחר הפרק "יובלות מלחמה". הנה קטע מתוכו: "במרחקים התחילה מלחמה. אבל אנחנו / ישבנו בבית. העתיד היה קרוב, / הוא התחיל ליד החלון בלי רווח. // העתיד היה צהוב... // אהבנו בפרדס על אדמת החול / הפרדס נתן לנו מכוחו ואנחנו נתנו לו מכוחנו" (שם, עמ' 21).

חגית גרוסמן

נחלת בנימין 107

הלכנו בערף המלחמה רכונים זה על זה כבתים שקרסו הגשם פסק ברחוב הצר וכל אדם וכלב רחקו באותם ימים חפשנו אחר הקסם שבסרטים על אמנים מתים ולא קראנו בעתונים על הגויות גרנו מעל שוק התבלינים והנגריות היכן שהעסקים דפקו ומי שתפס את מקום החניה הקבוע נחתך בגרונו גם בשש בבקר כשהשמש הקר נגלה הסתובבנו אל הקיר ועשינו אהבה בכל הרצינות הנחוצה לנפשות שטרם דממו.


ענת לוין נולדה ב-1973 בראשון לציון. מתגוררת בתל אביב פירסמה ספר שירים אחד: "אנה מסתובבת לאט" (2007, אחוזת בית), שהשיר המובא כאן לקוח מתוכו (עמ' 13). בראיון שעשתה ורד קלנר עם המשוררת ב"מעריב, סופשבוע", דיברה לוין בגילוי לב נדיר על נסיבות כתיבת השיר ועל התלאות הרבות שהיא עוברת בדרך אל הפריון המיוחל (15.12.2007). המראיינת מתארת את השיר כ"שיר עירום... מופשט מקישוטים, נקי ממסכות". זה כמובן לא מדויק. בין ילדותם הסגורה והחתומה של המשוררת והילד בשיר מתנהלת דרמה פיסית ונפשית גדולה, המתוארת בלשון שירית מיומנת ומדויקת ביותר, רבת יפעה, הבאה לידי ביטוי גם בשירים הליריים יותר שבספר, בהם המשוררת מדמיינת את הילד שיהיה לה.

ענת לוין

לקסיקון הפריון

בילדותי איש לא בא בי. סגורה הייתי וחתומה. ד"ר ברוש ממשש את שדי. "רואים שאת אוהבת לאכל", הוא אומר בעודי מתלבשת. ד"ר זילברשטין אינו זוכר איש אלא את ילדיו, מטפלותיו גוף אחד, לב אחד, פת אחת פתוחה לצעקה. ד"ר לוין אינו מרים ראשו מן המרשמים, מכה בשרשי המלים, פני סבוכות באי מבטו. ד"ר יפת צוחק, "גם קיר יכול להכנס היום להריון". בתוכי נשברים ענפים נמוכים. ד"ר באומן רושם איקקלומין, שלוש פעמים ביום, גלוקומין פעמים, זריקה אחת אחר הצהרים. מזודות גופי הולכות וכבדות. ד"ר גולד סבור שבענינים שכאלו הכסף אינו משחק תפקיד, מגרד פדחתו, פימתו נרעדת. אני סופרת את הימים עד שיתרחש המפץ הגדול ואז יום כן יום לא, אני נפתחת לכדי מעשים והשעות שורטות בי זמנן אני מחכה ובינתים מתלבשת, מתפשטת, פוערת. נכנסת ויוצאת. פני עגלות והילד סגור וחתום במגרות התחתונות, ובעליונות עוד שנה עברה, בקרוב אהיה בת שלושים ושלוש.


אריאל זינדר נולד ב-1973 בסן פרנסיסקו וגדל בירושלים ובתל אביב. מתגורר כיום בירושלים. פירסם ספר שירים אחד: "אוניות תרשיש" (2007, כרמל), שהשיר המובא כאן לקוח מתוכו (עמ' 10-11, בחלק "עקשן גדול"). זינדר, בנימין המשוררים של קבוצת "כתובת" הירושלמית, פירסם גם מחזור שירים יוצא מן הכלל בשם "זהורית" בספר "כתובת" (2008, אבן חושן, עמ' 39-54) הנושא מחאה חברתית נוקבת על ירושלים של ימינו באמצעות השעיר לעזאזל, חננאל. ד"ר ענבר רווה מתארת את שירתו ככזו שעיקרה מסע של האני השר במרחב ובזמן מתוך התאוות והימלטות בו-זמניות מן הנקרה בדרכו, דבר הבא לידי ביטוי גם בשיר שלפנינו ("יודע את נפשו של האיש הבורח", ארץ אחרת, מארס-אפריל 2008, עמ' 88-89).

אריאל זינדר

ביקור

נכנסת לחלל הזה לפני מספר דקות וכבר אתה מבחין בצרך להיות מהיר: זמנך ותקופתך תלויים על צוארך וכבר ברואים טריים ממך חולפים בנוף החם.

היית עף מיד, אבל כנפיך כנפי דבק. היית כבר מגיע, אך דמותך נשתרבבה אל סבך קורים סמיך ולא נראה לעין השאר; היית מותר, אבל ראשך כבר לא יזוז.

טורי העמודים שבצדיך נרדמים. רצפת האבנים הרצוצות שמתחתיך שולחת גערות חדות ואיומי אסון לזה אשר יפל, זה שיאזל כחו.

ושקט אין. רסיסיו שבים ונגרסים במלתעות הקול המהדהד אשר ממעל נסה שנית לכבש מסלול במהומת השאול אותה בקשת זה עתה, לפני מספר דקות.

היית כבר מגיע, אך כנפיך כנפי דבק. היית ממלט את נפשך, אך אין לאן. חתר, אם כן, גלה את ענג שריר העקשנות המנופף נואש בקללותיך הזהבות.

כמו דג בנחל מזהם, צפור בארבה, אמץ את כשרונך לחיות ותהה כיצד יהיה לעזר מול מה שאוחז כבר את לבך: ידה הצפרנית של אדישות יפהפיה.


דורי מנור נולד ב-1971 בתל אביב ומתגורר בה. פירסם שני ספרי שירה: "מיעוט" (2000, הקיבוץ המאוחד) ו"בריטון" (2005, אחוזת בית) ואת הליברית לאופרה "אלפא ואומגה" ביחד עם המשוררת אנה הרמן על פי סדרת ליתוגרפיות מאת הצייר הנורבגי מונק (2001, הקיבוץ המאוחד). השיר שנבחר לאנתולוגיה מופיע בספרו הראשון בעמ' 6. הוא פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" ב-3.12.1993 (עמ' ב 8) ואחר כך בגבו של הגיליון השני של כתב העת הספרותי "אב", בקיץ 1994, כשמצורף לו מוטו משירו של דן פגיס "אוטוביוגרפיה": "תאי המחתרת שלי מגיעים לכל מקום" (דן פגיס, כל השירים, 1991, הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, עמ' 165-166). שירו של מנור מאפיין יפה ואולי אף מבשר את מהותה הפנימית של שירת הדור החדש מתוך שהיא נישאת ב"פתוס, בדעה צלולה" אך גם "ברעד" ומתוך שזמנה הוא "זמן שירה גדולה" אך גם "זמן נגיף" המסמל את תקופתה, לפחות בעיני רבים ממשורריה.

דורי מנור

Fin de siecle

באה עת שירה גדולה, שירת ה-HIV כי סעד הזמנים הוא שיר. הזמן זקוק לסעד. נשא אחר נשא נצעד, וכל נשא - נביא; באין לנו אלוה, נאליה את הצעד.

אנחנו נשאי שירה: אות-קין חיובי חקוק על לשוננו (האלמות הוא היעד). נפציע על הזמן הזה כשחר על שכוי, נאיר אותו בפתוס, בדעה צלולה, ברעד!

נגיף האלהות עובר בנפש האדם. כתא מחתרת הוא עובר: קבוצת סכון, הכוני! הזמן זקוק לסעד נשאי בשר-ודם -

הקץ להצטנעות, הקץ לפשע הלקוני! את בריח התקופה הזאת נועדנו להגיף: עכשו הוא זמן שירה גדולה. עכשו הוא זמן נגיף!


יעקב ביטון נולד ב-1974 בבאר שבע וגדל בראשון לציון. מתגורר כיום בירושלים. פירסם ספר שירים אחד: "אינה דדה - משירי האם הגדולה" (2007, כתר), שהשיר המובא כאן לקוח מתוכו (עמ' 48). הוא פורסם לראשונה בכתב העת "מטעם" ביוני 2007 (גיליון 10, עמ' 47-48). רוב שירי הספר עוסקים בתיאור הפרידה מסבתו המתה של המשורר, היא האם הגדולה. ספר שיריו השלישי של המשורר שמעון אדף (נולד ב-1972), "אביבה-לא" (2009, דביר), שהוא כולו קינה על מותה של אחותו, נפתח בהצהרה הארס-פואטית הבאה: "ואדברה בו (=במצב האבל) ישירות לא על דרך השירה אלא לפי כאב" (עמ' 7, א). והנה ביטון משכיל בספרו לשלב בין הדיבור הישיר לבין דרך השירה, כשהשילוב הזה גורם לשיריו להישמע. בשיר שלפנינו זה קורה באמצעות החזרה הציוויית המשולשת: "קומו" ושרשרת התיאורים הפיסיונומיים שבמהלכה. רגע השיא של השיר, אגב, שבו המשורר קובע את קצה של השירה, הוא בדיוק המקום שבו היא מתחילה.

יעקב ביטון

אגרטל

צעדים. אם עוד מישהו בעולם הולך אז לא נשברו כל האגנים והשתן נשמר עומד באגרטלי הירכים. בגבעולי גופכם, בכרסים ורפידות עורות יפות יצמחו כותרות פניכם לאנשים קומו צעדים צעדים צעדים משכימות הרגלים לתעות אל מקום חרבה קומו כלכם להתנודד בתעיה זקופים רק מעט מדיני המטה קומו אני מתחנן (נגמרה השירה) לנסיעה, למנוסה, לגלות, להתשה, התרחקו בצליעה משלכת הגוף המתקהלת בתחנות כל התאים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו