"סוף שבוע אחד" מאת ברנהארד שלינק | הגדירו: לוחם חירות

ההסבר המרכזי שמנפיק ברנהארד שלינק, מחבר "נער קריאה" המצליח, לאי-ציות לחוק ולמוסריות של מעשים לא-מוסריים הוא החסך הרגשי של הגיבורים

יובל אלבשן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יובל אלבשן

סוף שבוע אחד

ברנהארד שלינק. תירגמה מגרמנית: חנה לבנת. הוצאת מחברות לספרות, 205 עמ', 88 שקלים

הספרות אוהבת את סופי השבוע. כשאלוהים עוצם עין ומסדיר את נשימותיו היא נהנית לאגף אותו ולאתגר את מאמיניו. הוא הבטיח להם רגעים של מנוחה, היא כבר תדאג לספק להם דקות בלתי נגמרות של דריכות ונשימות מואצות. הוא ציווה על התכנסות שתייצר סולידריות, היא תפרק את אותה התגדרות אנושית לפרטים שיתעמתו זה עם זה. אצלו ההתכנסות בסוף השבוע היא חלק משגרה מבורכת של פולחן, הספרות תהפוך אותה למשהו חד פעמי, מהסוג שקורה פעם בחיים, כדי להבטיח מרד במצב הדברים.

במובנים רבים, האלוהים מחפש שקט והספרות מרעישה כאילו במתכוון. כמו ילד שעושה דווקא. זאת למרות שהשניים (או שמא עלי לכתוב השתיים? מי יודע?) - גם הספרות וגם האלוהים - מבקשים להוביל לאותה תוצאה נשאפת: הלא הוא הקתרזיס המובטח בסיומו של אותו סוף שבוע מדובר.

מעטות הן הסיטואציות הספרותיות שהן שחוקות יותר מאשר אותה התכנסות של חברים שלא ראו איש את רעהו שנים ארוכות ומגיעים לסוף שבוע אחד של שהייה באזור מבודד. המאפיין האחרון הכרחי כדי שלגיבורים לא תהיה אפשרות לברוח והם ייאלצו להתעמת זה עם זה, כלומר: להוציא את השטרות שהם הפקידו האחד אצל השני בצעירותם ולהגיש אותם לעצמם לפרעון, זמן רב אחרי שתוקפם פקע. זה הנוף הספרותי המוכר לעייפה, שבו ממקם ברנהארד שלינק, מחבר "נער קריאה" המצליח, את עלילת ספרו החדש.

קבוצת חברים שבעבר היו כולם אידיאליסטים שהזדהו ופעלו למען קידום רעיונות חתרניים, כחלק מקבוצת טרור שביקשה לקדם את רעיונות השמאל בגרמניה (קבוצת באדר-מיינהוף). היום, למותר לציין, הם בורגנים שמרנים (בעלי עסקים, אנשי דת וכולי). בסוף השבוע הקצר הזה הם מתעמתים עם עברם שאינו עוד ועם ההווה המאכזב. העילה למפגש היא שחרורו של אחד מחבריהם מהכלא - גיבור הספר ירג, שהוא היחיד שהלך עם האמת של המהפכה עד הסוף, הרג את אויביה וישב במאסר ארוך בשל כך. אליהם מצטרפים אנשים נוספים: דמות שמייצגת את רוח המהפכה העכשווית ואת הצורך להמשיך ולחתור אליה; בנו של הגיבור שאותו לא פגש שנים רבות; צעירה אחת, ועוד.

היש דבר קשה יותר לאדם מאשר להישיר מבט אל מפת חייו ולהודות - קודם כל לפני עצמו - כי הוא חי הרחק ממחוז חפצו, חיים שונים לגמרי מאלה שהוא ביקש לחיות? היש הודאה קשה יותר מאשר זו של אדם שמודה כי טעויות הניווט שלו עצמו הן, ולא אחרות, שהובילו אותו לכלות את ימיו בחיים אלה? נדמה לי שלא. ועל כן רובנו מבכרים שלא לשוב אל המפה שציירנו בנעורינו, טרם החל המסע, כשעוד האמנו שההגה המדומיין שאנו אוחזים הוא שיקבע לאן תגיע סירת חיינו. הוא ולא הגלים החיצוניים שמסעירים את הסירה. הוא ולא אלוהי הימים.

גם ירג, גיבור הספר, לא מבקש לאחוז במפה שעל פיה צעד, אולם נדמה כי כל משתתפי המפגש מתעקשים איש איש בדרכו להציבה לפניו. כדי לא להרוס את חוויית הקריאה לאלה שטרם קראו את הספר, לא ארחיב במלים ודי אם אכתוב כי כצפוי מגיע הרגע שבו נלכדות עיניו של הגיבור בחייו ומושלכות לעברו האשמות שאין קשות מהן (בוודאי לבני הדור השני בגרמניה): "אתה אטום לגמרי לאמת ואטום לגמרי לצער, ממש כמו הנאצים. אין ביניכם שום הבדל... אתם הייתם נרעשים ונסערים לנוכח דור אבותיכם - דור הרוצחים - אבל נעשיתם בדיוק אותו דבר. אתה יכולת לדעת מה המשמעות של להיות בן של רוצח ונעשית אבא רוצח". התגובה החלושה של הנאשם, "אני לא חייב להקשיב לכל זה. שילמתי על הכל", מלמדת עד כמה הסיטואציה בלתי אפשרית למי שהתרגל לראות את עצמו כל חייו בצד הצדק, חבר בקבוצה שמבקשת למגר את העוול ולתקן את החברה, והנה במבט לאחור מתברר לו כי הוא, דווקא הוא, כילה את חייו בצד שגורם את העוול.

למעשה, כל הספר מתנקז לעבר רגע נורא זה, רגע של כישלון קולוסאלי. רגע שבו נשמע קול ניפוץ המראה שהוצבה מולו. אלא שמהר מאוד מתברר שלא המראה היא שנשברה, אלא החיים שהשתקפו מבעדה. החיים האמיתיים. "אני לא חייב להקשיב לכל זה", אמר ירג וצדק - אבל הוא גם איחר את המועד - שכן הוא כבר הקשיב. הוא כבר לא יוכל יותר להתעלם. עצימת העיניים שאיפשרה לו לשרוד עד עתה במסגרת אידיאולוגיית הצדק שהניעה את חייו - נלקחה ממנו. "אתה רוצח בן רוצח", מכנה אותו אחת הדמויות ונדמה כי שלינק מכוון את הקריאה לגרמנים כולם ובעיקר לבני הדור השני, אלה שבאו לאחר המלחמה.

הכינויים ושמות התואר הם לב העניין. כידוע, במתן שמות יש ממעשה הבריאה. בשינוי שם יש אפשרות לבריאה מחדש ולהתחדשות. למאמינים בכך השינוי מאפשר שיקום המזל והחלפת הגורל. לא זה המקרה בספר הזה. שינוי שם התואר הפנימי אינו מביא לבריאה מחדש כי אם דווקא למיתה מאוחרת: כשאתה מבין שתוארך השתנה מ"לוחם חופש" ל"עבריין" ו"רוצח", כשאתה מבין שאינך "מתקן עולם" אלא דווקא ממחריביו, זה פצע שלא באמת יכול להגליד. כשזה בא משני צדי המתרס, זה אך טבעי. כשזה מחלחל לנפש אחת, נפשו של מושא העניין, זה בלתי נסבל. הדימום כבר לא יכול להיפסק. זה מה שקורה לירג ובמובן מסוים לגרמניה כולה. לא בכדי שואלת אחת הדמויות "איך בעצם אדם אמור להתמודד עם עברו כטרוריסט? האם יתייחס אל עצמו כאל שבוי מלחמה שנטל בה חלק? האם יתייחס אל עצמו כאל קורבן? האם יתקומם ויתריס? האם יתחרט? איך היינו רוצים לראות את הטרוריסטים שלנו?"

הצגת השאלות הללו בקול רם פוגמת מעט בסיפור הנרקם. היא מרדדת אותו יתר על המידה, כאילו המחבר אינו סומך על קוראיו שיבינו בעצמם את השאלות שצריכות להישאל. בכך חולשתו של הספר. כתב האישום שמכוון כנגד גרמניה כולה - לא רק זו של המלחמה, אלא גם זו שלאחריה - היה מובן גם בלי המלים המפורשות והמיותרות הללו.

למרות זאת זהו ספר מרתק, שנקרא באחת ומהדהד בראש זמן רב לאחר תום קריאתו. דמויות הספר - שכמיטב המסורת אמורות לייצג כל אחת חלופה אחרת של התנהלות החיים, משעול נוסף שהגיבור היה יכול (ואנחנו יכולים) לצעוד בו לולא בחר בדרכו שלו - משכנעות. בעיקר בגלל ששלינק בוחר שלא להציבן כדמויות קיצוניות. בניגוד לסיפורים דומים שבהם אין דמויות אמיתיות אלא סמלים, כאן אלה דמויות אמיתיות וברור שהן מורכבות ומכילות יותר מאשר מאפיין מוקצן אחד. "האשה יכולה להיות נחמדה גם אם היא לא התשוקה בהתגלמותה, הבית יכול להיות יפה גם אם אין עצים רבים סביבו, והמקצוע יכול להיות מכובד ומכניס גם אם הוא לא משנה את העולם. לכל דבר יכול להיות ערך גם אם הוא לא מה שחלמנו שיהיה. אין בזה שום סיבה לאכזבה ולתסכול, ובוודאי לא סיבה לכפות על מישהו משהו", כותב שלינק ולקוראים לא נותר אלא להנהן.

התחושה שמלווה את הגיבורים אינה של בחינת גמר או של קרב חשוב, שיש להצליח בהם, שכן כל כישלון או הפסד ימוטטו את החיים כולם. להיפך: למרות התפאורה הדרמתית מצליח שלינק להשרות נינוחות אצל גיבוריו. נינוחות אמת שלא נובעת מעצימת עיניים או חוסר ידיעה, אלא דווקא מהבנה אמיתית שכך הם פני הדברים. בזאת מציב שלינק חלופה חדשה לפני גיבוריו המהפכניים, חלופה שמרככת את זעקת הכישלון: "את זה עוד לא עשינו אף פעם, לחכות בסבלנות, להניח לדברים לקרות, לקבל את החיים עם הדינמיקה שלהם, לתת לדברים להסתדר בעצמם. אף פעם לא למדנו איך לעשות את זה".

בראיונות שהעניק עם פרסום הספר ציין שלינק כי לדידו הטרור נובע מחוסר יכולתם של מפעיליו להתמודד עם הזרות המובנית של כל אדם בעולם: "אנחנו חיים בגלות. את מה שהיינו ורצינו להמשיך להיות, ואולי גם את מה שנועדנו להיות, אנחנו מאבדים... אולי זה מה שמעצב את הטרוריסט. הוא לא יכול לשאת את העובדה שהוא חי בגלות. הוא רוצה לנפץ את החלום שלו על המולדת". בניגוד לאחרים שמשלימים עם כך שאנו בני האדם נולדנו לחיות כזרים על פני האדמה הזו, הטרוריסט לא מקבל את זה, ואחת מהשיטות היא להחריב את הבית שגורם לו לקנא. כאילו הזרות תיעלם כשלאיש לא יהיה בית, כשכולם יהיו זרים.

בניגוד למקצועו ה"אזרחי", שלינק לא שופט את הדמויות אלא רק מנסה להבינן. כמו ב"נער קריאה", גם כאן ההסבר המרכזי שמנפיק שלינק לאי-ציות לחוק ולמוסריות של מעשים לא-מוסריים הוא החסך הרגשי של הגיבורים. זה אפשרי משום ששלינק מעניק משקל רב לתודעת גיבוריו ולהבנת נפשם הכה-מסוכסכת. גם כאן נמשך הבירור שעורך שלינק לגרמניה ולאלימות שטבועה בעברה וגם כאן משתדל שלינק להבין את גיבוריו שפשעו ולעמוד על מניעיהם ברובדי הנפש והתודעה. לטעמי, זה מפשט מדי את הדברים ומקל עם מחוללי הפשע. זה גם מבטל את הרובד השכלתני של המחאה וחותר בכך תחת ההיגיון שבה, שאפשר לא להסכים לו, אבל אי אפשר לבטל אותו כלא היה - גם לחתרנות, לאי הציות ולמהפכות יש היגיון. אין זה רק מעשה רומנטי מתחום הרגש. ממש לא. כאמור, הספרות אמורה לאהוב סופי שבוע כאלה. לא ברור שזה קורה גם בספר זה: "במוחו של אולריך צץ הרעיון להעביר ביניהם דף שעליו ירשום כל אחד מהם את מספר הטלפון ואת כתובת הדואר האלקטרוני שלו, והוא יעביר את הרשימה לכולם, אבל הוא ויתר על הרעיון. קארין לא פצחה בברכות הדרך, כריסטיאנה לא השמיעה דברי פרידה של מארחת וירג לא הודה לנוכחים על קבלת הפנים לכבוד שיחרורו. הם שתו מים ולא אמרו הרבה". נדמה שהפעם אפילו הספרות יצאה תשושה מסוף השבוע הזה ורק לאלוהים שלום.

יובל אלבשן הוא מנהל מרכזי הזכויות של עמותת "ידיד". ספרו "תמיד פלורה" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ