ארז שוייצר
ארז שוייצר

בספרו הנהדר "הלא ייאמן פשוט ישנו" (הקיבוץ המאוחד, 2007) כתב ישראל אלירז: "כדי להיות לידינו היש צריך למלים/ וכדי שנהיה לידו עלינו למחוק אותן/ ואין אפשרות לקצר את הדרך בין שתי התנועות". אלירז אכן אינו מקצר. בעשור האחרון לבדו פירסם בממוצע ספר שירה אחד בשנה (נוסף על הפריון המוקדם יותר שלו כמחזאי, סופר וכותב ליברית) וברובם, במיוחד באחרונים שבהם, ניכר אותו שיטוט-ריחוף סביב שאלת היש והשפה, סביב הניסיון הפיוטי וההגותי לתפוש את היום-יומי והחולף ולאתר בתוכו את גרעין ההוויה המוחלטת. בספרו החדש, "בשבח הדברים החולפים", הוא מנסח גרעין זה כך: "כל פרי הוא כוס טהור למיתי".

אלירז קורא אפוא להתבונן בעולם בעיניים חדשות, חודרות ותמימות כאחד, ולהזכיר את מה שנשכח, את "פלא היותנו בתוך העולם". לשם כך, הוא מציע לעתים לוותר על הידיעה, על כלי ההכרה: "שעה ארוכה אני מחפש משהו/ תוהה איפה הנחתי אותו./ פתאום ברור לי,/ עלי להפקיר עצמי לידי/ הבליטה שהעין אוהבת/ על גדר האבן". ההתבוננות הישירה, החפה מהנחות מוקדמות, עשויה לעורר במתבונן תחושת סוד, תחושה של חדירה אל מהותם של הדברים, שעצם קיומם יכול להיחשב נס. "אנו יושבים מול פלא התפוח/ המתחולל על הענף/ בתוך כללי התגשמותו./ לבנו יוצא אליו ואל סוד/ יופיו הלא נראה./ זה ההלוך ושוב של רוח האדם".

שירתו של אלירז נמצאת בזיקה הדוקה לתורה המזרחית של האי-שניות (נון-דואליות), שמבין זרמיה מוכר ביותר במערב הזן. אבל אם הזן מציע שירת הייקו מזוקקת וקצרה ככלי לתפוס בו את הרגע ואת הפלא המתחולל בתוכו, אלירז מאריך ומהרהר ומסתכל בדברים שוב ושוב, עד שלעתים הם עצמם אובדים ומה שנשאר הוא הסיפור ההולך ונטווה סביבם, יומן המתעד מסע מחשבתי שיעדו העצמים וטבעם ורוח העולם המגולמת בהם ונגלית דרכם.

אלירז אינו תמים, הוא מכיר בקוצר ידה של ההכרה לחולל קפיצת דרך אל תודעת האי-שניות, שאין בה הבדל בין המתבונן למושא ההתבוננות ובין עולם האידאות לעולם התופעות. על כן שירתו היא ביסודה תיאור של מאבק אינסופי, של התקרבות ושל נסיגה, של תסכול ושל הצצה מפעימה אל מה שאפשר להשיג בכל זאת, כלומר אל הבזקים זעירים של הארה.

אלירז אף מודע למכשולים העומדים בדרכו להארה גדולה יותר, ובראש וראשונה למגבלות השפה, שהיא, ככלות הכל, הכלי היחיד העומד לרשותו. המלים הן כלי מתווך ומפריד כאחד, העומד מול הדברים "בידיים ריקות". אלירז אף מתבונן ורואה, "באוויר צפה יונה שאינה/ מעזה להתרחק/ מן האדמה/ מן האוויר ומשמה". ואם היונה, שהיא בעל חיים חף מתודעה עצמית, והיא גם סמל לרוח, אם היונה אינה מעזה להינתק מן השפה, כיצד יעז הוא, האדם?

אלירז מודע גם לפרדוקס שבניסיון לכבוש בכוח את הידיעה התמימה או ליהירות שבעצם הניסיון להבין את "האש והאהבה/ שהן תנאים למאגי". ואולם נדמה כי מאחורי הדברים מסתתר מכשול אחר, ארצי ואנושי הרבה יותר. "האדם רוצה שירצו בו, וזה מעסיק אותי", הוא כותב שוב ושוב, באות דגושה. הטבע הטהור, אדיש לקיומו של האדם ולצרכיו, ואת הצרכים האלה יתקשו לספק ההתבוננות, ההגות, שכלול התודעה. הצורך הבסיסי הזה, אם הוא צורך נרקסיסטי פתולוגי ואם הוא צורך בריא באהבה, יכול להיענות, גם אם בעירבון מוגבל, רק על ידי אדם אחר, ובמקרה זה, רק על ידי האשה שהיא נמענת הספר כולו.

בחלקו השני של הספר תודעתו היגעה של אלירז אכן מעומתת עם התודעה הנקייה יותר של אותה אשה, בת זוגו כנראה, אשר עוקצת אותו לא אחת, מבקשת ממנו להרפות, לספר "מה עובר עליך", וגם מציגה לפניו אפשרות להיעתר לפלאי העולם ללא סימני שאלה רבים וללא צורך כפייתי להצביע עליהם. בסיכומו של דבר, אליה, אל רוחה ולא פחות מכך אל בשרה, פונה המשורר בבקשה כי תכניס אותו אל עצם ההוויה. "מה כבר ביקשתי? שתשימי את ידך,/ שתחזיקי לי, שתאנקי/ יש (...) אמרי לי שיש./ לטפי את מצחי. אמרי/ לי/ אתה תתעורר".

אם כן, "בשבחי הדברים החולפים" הוא במידה רבה סיפור של כישלון, כישלונן של ההכרה ושל הלשון ושל הפילוסופיה ושל המיסטיקה להכיר את העולם בצורה מוחלטת ומספקת. האם יש להבין מכך שזהו גם כישלון ספרותי? מובן שלא. להיפך. גם בלי לכבוש את היעד, הוא מוליך את הקוראים במסע שירי עשיר ומרגש, שמפעמת בו תשוקת הגות עזה ולשונו בהירה ורעננה מאוד. יתרה מזו, "בשבח הדברים החולפים" הוא בעצמו אובייקט מוצלח מאוד להתבוננות ולהרהור. הרי לא רק בטבע נגלה הפלא דרך "רכב מיתי ממוזער, הנמלה". גם במלים זה קורה. "גל אבנים/ הוא ביטוי מכושף", כתב, למשל, אלירז.

בשבח הדברים החולפים. ישראל אלירז. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 124 עמ', 68 שקלים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ