פרלודים |"מספר סיפורים" נפלא של השירה העברית

אורי הולנדר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי הולנדר

שלמה גרוניך - המיטב (שלושה תקליטורים), אן-אם-סי הד ארצי, 2010

"המיטב", מארז בן שלושה תקליטורים הכולל מבחר נהדר מיצירותיו של שלמה גרוניך, הופיע - לטעמי לפחות - בדיוק ברגע הנכון. ראשית, מבחינה "גרוניכית" טהורה, יש בהוצאת התקליטורים האלה לאור (ובמופע החדש המלווה אותם) משום שיבה אל חדוות היצירה של גרוניך במובנה הראשוני ביותר, "חדווה" שנדמה שאבדה בשנים האחרונות בין טקסט מקראי מולחן למשנהו. שנית, מבחינה חוץ-"גרוניכית", דיון בתקליטורים אלה בעד פריזמת השירה העברית משייכם לזירה ההולכת ומתרחבת של שיתופי פעולה בין משוררים למוסיקאים; זירה שבמקרים רבים המשורר או המוסיקאי משמשים בה בתפקיד הקיסר (המדומה), השירה מגלמת בה את תפקיד הגלדיאטור המנצח (למראית עין) ואילו המוסיקה - את תפקיד הגלדיאטור המובס.

שיתופי פעולה אלה, במקרים לא מעטים, הם מין גידול משונה שהצמיחה אט אט התופעה המבורכת והמרתקת של הלחנת שירי משוררים; תופעה ששיאיה ניצבים בפסגת הישגי התרבות העברית כולה. גידולים אלה - מיני עירובים לא ערבים שמערבים משוררים ומין תאומים-מוסיקאים מאומצים, דודנים צליליים מדרגה חמישית או בני דמות מדומיינים - נעשו כה פופולריים בעשור האחרון, עד שנדמה כי משורר שלא מצא לו מלחין חצר, המוכן להופיע לצדו לפחות באירוע חגיגי אחד, הוא משורר "פגום" מבחינה ה"מוסיקה" של שיריו.

מיותר לציין כי אותה "מוסיקה" של השירה העברית החדשה (המצריכה בירור נוקב, שיריית הפתיחה שלו היא הספר "יום שני" של נסים קלדרון) אינה יוצאת נשכרת מנגיעות מופזות אלה של מלחיניה לרגע. אם את מבול התקליטורים המתעדים את קולותיהם הצרצריים-עד-היפופוטמיים של משוררינו (הצעירים והבגירים) בליווי מוסיקה שאין בינה ובין השירים דבר וחצי דבר (אף שנכתבה תמיד בהשראתם) עוד אפשר לבטל בתימהון, הרי שמספרן הגדל והולך של הלחנות "שירי משוררים", שמניעיהן אינם אסתטיים טהורים, מעורר חשש ממשי מפני אובדן דרך; מרוב "מוסיקליות" איבדה השירה העברית דבר-מה מהותי, שעדיין קשה לומר מהו, ורוב הלחנותיה החדשות מטשטשות את העובדה הזאת.

שיבתו של גרוניך, דרך זווית ראייה מצומצמת זו, אל מרחב המחיה של השירה העברית, חושפת רבים משיתופי הפעולה החדשים האלה במערומיהם. כי גרוניך, למרות פרסונת ה"לץ" שבחר לעצמו בראשית דרכו, פרסונה שלפעמים שלטה בו יותר משהוא עצמו שלט בה, הוא "מספר סיפורים" נפלא של השירה העברית. לתכונה זו שלו יש הסבר פשוט: בניגוד למוסיקאים רבים הפונים כיום להלחנת שירה (חזיתי מבשרי בדוגמאות כאלה מתחום המוסיקה ה"קלאסית", הרוקית והפופית גם יחד), ובניגוד ללא מעט יוצרים העוסקים בכתיבת שירה - גרוניך מבין שירה באמת ובתמים. הוא לא רק אחד המלחינים הפוריים ביותר של שירי משוררים, אלא אחד המעטים שהבינו את הטקסטים שהלחינו.

דרך אגב, דוגמה מביכה לחוסר הבנה כזה, שבמידה רבה מעידה על הכלל, תימצא בתקליטורה הטרי למדי של נורית גלרון, "ואז בא לנו", המוקדש כולו לשירי נתן זך. מלות השירים בתקליטור הזה שונו לא פעם כדי ש"יתאימו" ללחן, שאף הוא אינו עונה ולו פעם אחת להגדרה של יצירה אמנותית אמיתית, החורגת מן השטאנץ הקבוע - שעוד אקדיש לו פעם דיון עצמאי - המעיד, דרך סימניו המוסכמים והקבועים, על הלחנה של "שירי משוררים".

גרוניך הלחין את ויזלטיר (הלחן הפחות מוכר ל"אפשר לחיות בת"א", מתוך "מאחורי הצלילים 1984" שהקליט עם מתי כספי, אינו נופל משלל הגרסאות הנודעות של "יש לי סימפטיה"), את אלכסנדר פן ("את כולך", מתוך "נדודי שינה"), את לאה גולדברג ("הנהר הלבן", מתוך "נטו live"), את יהודה עמיחי ("אל מלא רחמים", מתוך "קונצרט") את יאיר הורביץ ("בשעת ההתבהרות" ו"פתח לי שער" המופתיים, גם הם מתוך "נטו live"), את "יהי הכל" הברכטי (בתרגום זך) ואת "Spring" של תומאס נאש, ועוד שורה ארוכה של יצירות שעדיין לא פורסמו בתקליטור (התקליטור השלישי במבחר הנוכחי כולל, בהקשר זה, כמה הקלטות נדירות ונהדרות, ביניהן אפשר למצוא את "מעבר לים" של ביאליק ושני פזמונים של יעקב שבתאי: "חצוצרת הגאולה" ו"הלילה עליז ברואן").

בכל פעם מצא את דרכו לשיר ולמשורר, ולא כפה עליהם דבר; לכן מנגינות אלה, עוד לפני שהן יפות, טבעיות כל כך. המונח שנהפך ללא פחות ממעורר חלחלה - ה"מוסיקה הפנימית" או "הניגון הפנימי" של השירה - הבוקע חדשות לבקרים מפי מפלצות-פיט שלא יבינו לעולם מהי מוסיקה, שב אצל גרוניך אל כור מחצבתו הטבעי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ