המאה של האספסוף

לא היה מי שהבין טוב מחנה ארנדט את הייאוש הגלום בנאורות אשר העניקה את כוחותיה לעריצים שדרסו את הישגי הדמוקרטיה

יצחק לאור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

יסודות הטוטליטריות, מאת חנה ארנדט, תירגמה מאנגלית עדית זרטל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, 743 עמודים

פרויד הלך בעקבות הקדמונים וייחס את ההיסטריה לאשה. היה זה ז'אק לאקאן שהעניק להיסטריה את הכבוד המגיע לה. זה שיח, השיח של ההיסטריה: מרידות סטודנטים, טרור, לינץ', מהומות. השיח ההיסטרי מכוון, לכאורה, נגד השיח של האדון, כלומר השיח השליט. יש לו "רק" חולשה אחת. השיח של ההיסטריה, על פי לאקאן, מופנה תמיד אל האדון, משום שהוא מכיר בו, מבקש ממנו אישור, תשובה, סירוב, כלומר "נשיות" ההיסטריה היא רק דימוי.

מכל מקום, זו היתה ביקורתו של לאקאן על השמאל החדש במהומות 68'. באחת ההתנגשויות שלו עם סטודנטים שמאלנים, אמר: "אתם רוצים אדון, ואדון יהיה לכם!" במלים אחרות, אין כמו התפרצות היסטרית, כלומר "אנטי סמכותית", כדי להוליד עריצות אחרת: מה שפרויד תיאר כ"רצח אב", ואפילו תשוקה ל"אותה עריצות" היא תוצאה כזאת. מבחינה זו, שורש הטוטליטריות מצוי עמוק בתוך המחשבה הדמוקרטית, בהתקוממות מול השיח השליט, אבל מתוך רצון לקבל ממנו אישור ולארגן אותו מחדש סביב השתקפות "אותו דבר": שוב ושוב לקבל אישור ולהשמיד.

ובכן, גם אם הניתוח של לאקאן מבריק, מוטב לפנות לספרה של חנה ארנדט. לא היה מי שהבין טוב ממנה את הזוועה הגלומה בהמונים ההופכים לאספסוף, את הייאוש הגלום בנאורות אשר העניקה את כוחותיה לעריצים שדרסו את הישגי הדמוקרטיה. מהו עמוד השדרה של מחשבת ארנדט? היא מחפשת את המקום שבו האדם מפסיק להיות באמת שותף פעיל בעשייה הפוליטית, והופך, אם תרצו, להיות חיה בעדר ולפעמים לחיית טרף בעדר. כך כתבה ב"יסודות הטוטליטריות: "אין כל חדש בקסם שהרוע והפשע מהלכים על רגשות האספסוף".

הדיון הזה נערך בחלק השלישי של ספרה, העוסק בנאציזם ובקומוניזם. תכופות נאמר עליו כי הוא החלש בין שלושת חלקיו של הספר החשוב. יכול להיות שהוא חלש יותר משום שכאשר נכתב, עדיין לא היו ידועים כל נבכי הרשע של הסטליניזם, ואולי ארנדט לא הצליחה באמת להבין את האופן שבו דמוקרטים לעילא מסוגלים היו לנהות אחרי משטר טוטליטרי מזוויע. "ההיבט המטריד בהצלחת הטוטליטריות", היא ממשיכה, "הוא דווקא חוסר האנוכיות הכן של מאמיניה".

שנים חלפו מפרסום הספר עד למתקפה הברוטאלית נגדה, כאשר פירסמה את "אייכמן בירושלים". כדי לסכם את מה שהעסיק אותה, כפליטה יהודייה מגרמניה, שהספיקה לברוח מצרפת, שקיבלה את אזרחותה מחדש בארצות הברית, ארנדט - אשה פוליטית מאוד - שמה את יהבה על המערכת המשפטית של ארצות הברית, והרבה פחות מכך על המערכת הפוליטית. הפוליטיקאים, אחרי הכל, "קשובים לעם", והעם, בדמוקרטיה המודרנית, הוא ישות חשודה (חנוך לוין כתב: "אהה, העם, העם, אשר אותו לא שואלים, / ואשר בשמו עושים אתם, המדינאים, / את מעשי הפשע הגדולים שבעולם!").

ארנדט הלכה רחוק יותר באיתור הרשע. גם אצלה, כמו אצל לוין, לרשע יש נוכחות מטאפיסית. בניתוח שלה את תולדות הטוטליטריות חשבה ארנדט שהסיכוי היחיד של מדינת האומה לשרוד ולקיים את עצמה כדמוקרטיה, תלוי ביכולתה להתחסן מפני יצירת לאומיות, זו הלאומיות הצומחת מתוכה ובאמצעותה, כלומר מדינת האומה מייצרת תרבות לאומית, הווי, סמלים. בשלב מסוים, בעיקר בחיבורה על המהפכה - חיבור שבדקה בו את המהפכה הצרפתית ו"בתה החוקית", מבחינתה, המהפכה הרוסית, מצד אחד, ומצד שני את המהפכה האמריקאית ו"אמה החורגת", המלוכה הקונסטיטוציונית העתיקה של אנגליה - אפשר לראות כי ארנדט האמינה שהחוקה האמריקאית היא פסגת ההישגים הדמוקרטיים, גם משום שארצות הברית השכילה להיות מדינת אומה בלי לפתח לאומיות (מיהו אמריקאי "אמיתי"? התשובה: אזרח אמריקאי), וגם משום שהחוקה האמריקאית הצטיינה תמיד בצורך להגן על הפרט מפני הממשל, בניגוד למורשת האירופית. כאן, בהבדלים בין המסורת של רוסו למסורת האנגלו-אמריקאית, מחפשת ארנדט את המקום שבו אפשר לדבר על זכויות אדם וזכויות אזרח, על זוועת המודרניות בהפיכת הלא-אזרח ללא-אדם.

אירופה של אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם התמוטטות האימפריות והקמתן של עשרות מדינות אומה, גילתה למחשבה הדמוקרטית את מה שהסתתר מאחורי כל מיני הבחנות: אדם נולד כאדם ועד מהרה הוא מתאזרח וזוכה, הודות לאזרחותו, לזכויות אדם. נניח, תינוק פלסטיני, נולד כאדם, אם אמו עוברת את המחסום בזמן, אבל מיד עם רישומו הוא מאבד את זכויות האדם שלו משום שאין לו זכויות אזרח. שום זכות שלו, לא החופש ממחסור, לא החופש ממפחד, לא החופש מעריצות, שום חירות אינה מובטחת לו משום שבעולם מדינות האומה רק חברי הקולקטיב המכונה אזרחי האומה זכאים לזכויות אדם. את הראייה הזאת, המעסיקה היום את החריפים שבהוגים, העניקה ארנדט. ג'ורג'ו אגמבן, ג'ודית בטלר, אשיל ממבה - כולם עסקו בהבחנה הזאת של ארנדט.

אבל במרכז הדיון של ארנדט ניצבת התפוררותה של מדינת האומה, כמו שזו מתוארת בחלק השני של "מקורות הטוטליטריות", הדן באימפריאליזם האירופי. בקצרה, המסגרת הלאומית של המדינה מאבדת את ההתאמה שאיפיינה אותה בין הקהילה למוסדות. בבת אחת, חברות גדולות פועלות הרחב מעבר לים ומנהלות את העניינים "בבית". החוק והחיים הפוליטיים מתבססים על המסגרת מבית, אבל עולם העסקים שואף להתפשט. הבורגנות שנשאה על כתפיה את המדינה וביססה אותה כמכשיר, מתנערת ממנה בהדרגה, עם הפיתוי הגדול של הישגי עושר ענקיים מחוץ לגבולות המדינה. זה השלב שבו מתחילה מדינת האומה המערבית להתפורר. מדינת האומה ידעה חיים קצרים מאוד, בהתבססה על הסכמה פעילה של אוכלוסיה הומוגנית עם ממשלתה. כאשר כבשה המדינה שטחים חדשים איבדה את היסוד המלכד שלה. לקראת השליש האחרון של המאה ה-19, הוטל עליה לא לשלב אוכלוסיות, אלא לבולל, במקרה הטוב, כדי לאכוף הסכמה, ולא צדק, כלומר להתנוון עד כדי טוטליטריות.

העיסוק של ארנדט באימפריאליזם כעמוד תווך בתהליך ההיסטורי שהוביל לטוטליטריות האירופית - כלומר האופן שבו למד האדם הלבן לשלול זכויות מקודשות מבית מנתיניו הלא לבנים במושבות - אינו עוסק רק ביחסים בין מדינת האומה הצרה מהכיל את הבורגנות האימפריאליסטית, אלא גם בתנועות הפאן-גרמנית ופאן-סלאבית שחתרו תחת מושגי מדינת האומה עוד בטרם תיווצר. תחת שתי הקיסרויות - הרוסית והאוסטרו-הונגרית - צמחה עוד לפני התמוטטותן, הלאומיות השבטית, זו שלא נוצרה על ידי מדינת האומה. כלומר את הלאומיות הצרפתית יצרה המדינה הצרפתית אי שם בין לואי ה-14 למהפכה הצרפתית. את הלאומיות במרכז אירופה ובמזרחה לא ייצרה מדינה. היא עצמה, בתפישותיה השבטיות יצרה מדינות.

כאן גם נולדה הציונות. את זה הבינה ארנדט באמצע שנות הארבעים כאשר התנערה ממנה. תפישתה את הגוף הפוליטי, תפישה שעמדה במרכז הניתוח הפילוסופי שלה, איפשרה לה להבין, באמצעות הניתוח של המצב היהודי, את הטרנספורמציה שהגוף הזה עבר בעת החדשה. בחלק הראשון של הספר, זה המוקדש לאנטישמיות, מתארת ארנדט כיצד האינטרס של מדינת האומה לשמר על היהודים כקבוצה מיוחדת ולמנוע את התבוללותם בתוך חברה מעמדית, עלתה בקנה אחד עם האינטרס היהודי של שימור עצמי והישרדות קיבוצית. על פי הניתוח שלה עירער האימפריאליזם את יסודותיה של מדינת האומה, והיהודים כקבוצה בתוך מדינת האומה, החלו את מסלול הייסורים, שהסתיים בחורבנה של יהדות אירופה.

הפרויקט של עדית זרטל, ששמה הולך לפניה ברחבי העולם, הודות לספריה המתורגמים לעוד ועוד שפות, קורם עור וגידים. הוצאתו לאור של הספר הזה היא מפעל בפני עצמו. בתור, אומרים לנו, נמצאים כתביה היהודיים של ארנדט, וספרים אחרים. התרגום שלפנינו מבריק והספר הוא פנינה בארון הספרים הפוליטי.