"סחף" מאת אבי בן בסט | טובעים ברמזים

בסופו של דבר, "סחף" אינו רק שם הספר אלא תיאור לתהליך ולאופן הכתיבה שעבר אבי בן בסט בחלק הראשון, שהוא רובו המכריע של הספר

בת שבע קורסונסקי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בת שבע קורסונסקי

סחף

אבי בן בסט. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 239 עמ', 88 שקלים

חולצת פשתן עם מעוין על גבה, זה מה שנאלצתי ללבוש כדי לכתוב את הביקורת על הספר "סחף", "הרומן הראשון של אבי בן בסט, מבכירי הכלכלנים בישראל" - כפי שנכתב על עטיפת הספר. מצאתי בספר דברים מעניינים ואפילו מרתקים, אבל נתחיל מדברים אחרים, חשובים לא פחות. רובם המכריע של קוראי "ספרים" בוודאי אינם יודעים מהי חולצת הפשתן הזאת. זה היה לבוש אסירים, שאותו גם לבש הסופר פיודור דוסטויבסקי בשנים 1854-1850 כאשר היה בכלא הסיבירי בעיר אומסק, שממנה עליתי אני ארצה (המעוין, אגב, נתפר כך שישמש מטרה מדויקת כדי לירות באסיר שניסה לברוח).

לתושבים האינטלקטואליים של העיר אומסק אין בעיה כלשהי לקלוט את הביטוי תוך שנייה, אבל לרוב האנשים בעולם הוא לא ברור כלל. הרגשה דומה היתה לי בקריאת "סחף". כאשר המחבר מתאר את המצב הפוליטי והכלכלי בארץ הוא משתמש בביטויים שבהחלט ברורים לאותם האנשים שהוא חי ביניהם, אבל איני מאמינה שהמחבר רוצה לפנות רק לקהל המצומצם הזה. כדי להבהיר את דברי אתן דוגמה מתוך הספר: "בניגוד לממשלה הראשונה שהוא (בגין) הקים, אין בממשלה הזו כל איזונים - ויצמן ודיין מזמן בחוץ ובמקומם קיבלנו שני נצים מופלגים - שמיר ושרון. לא מספיק שהכלכלה מנוהלת בידי הרפתקן המבצע ניסוים ילדותיים בניהול תקציב המדינה והמטבע, עכשיו גם הביטחון בידי ארכי הרפתקן" (עמ' 16). בקריאת משפטים אלה, ומשפטים אחרים בהמשך הספר, נשאלות השאלות: מהם הניסויים הילדותיים? ואילו הרפתקאות נעשו? אך השאלות הללו נשארות ללא מענה. בנוסף לכך, גובר הבלבול בקריאת הרכילות המתמשכת והמסורבלת על הדמות המסתורית של מנהל מכון המחקרים הגיאופוליטיים, וסרמן. "עוד באותו יום המליכו עלינו את וסרמן... אתה מכיר את וסרמן הרבה יותר טוב ממני, תמיד סיפרת שהוא בעיקר הצטיין בשירות אדוניו בעיניים עצומות", וכך הלאה לאורך כל הספר.

נראה לי שהמחבר נפל בשבי של צורת הרומן. זהו רומן-במכתבים בין עוזי שטיין, שב-1981 יצא עם אשתו ריקי ושתי בנותיהם ללימודי פוסט-דוקטורט בארצות הברית, לבין חברם בארץ, איתן אבני, חוקר במכון למחקרים גיאופוליטיים בירושלים, אשתו דינה וחברת נעורים של עוזי שטיין, גליה, מורה במקצועה. בהתחלה משפחת שטיין תכננה את שהותה בקליפורניה לתקופה של שנתיים בלבד, אבל עוזי הצליח מאוד בעבודתו באוניברסיטת סטנפורד ולאור זאת הזוג קיבל החלטה להישאר בארצות הברית. כך שהמכתבים מקליפורניה לישראל וחזרה נשלחים עד אמצע ינואר 1993. לאורך כל הספר החברים מספרים על חייהם באותה התקופה. אני מדגישה, זו התכתבות בין חברים טובים המבינים אחד את השני בחצי מלה או ברמז קטן. אבל הקוראים אינם חברים שלהם, הם ניצבים בצד וטובעים ברמזים.

אבי בן בסט הפר למעשה את הכלל המרכזי בכתיבת יצירה ספרותית, שעל פיו הבחירה בצורת הרומן, כמו בשאר האמצעים, נועדה לפתח את רעיון הספר, ולא לסבך אותו. כמובן, ביצירה יש מקום לכל דבר, כולל רכילות, ביטוים ורמזים, אבל רק בתנאי שהשורות מקדמות את הבנת המטרה המרכזית של היצירה. למשל, אצל בל קאופמן (נכדתו של שלום עליכם) ב-"Up the Down Staircase" שני-שליש מהספר יוצא הדופן מורכב מהודעות שנשלחות מהנהלת בית ספר - חומר משרדי ולא ספרותי כלל, אבל תחת עט היוצרת כל שורה בהודעות אלו הופכת ליהלום ספרותי וקולעת לרעיון הספר - להראות את כישלון בית הספר הממלכתי האמריקאי בתקופה מסוימת. גם בספרה של קאופמן יש תקופה היסטורית ושימוש בביטויים, אבל הקוראים לא נאלצים ללמוד על המערכת החינוכית וההיסטוריה של ארצות הברית באותה התקופה כדי להכין את עצמם לקריאת ספרה.

בנוסף לבעיות המתוארות לעיל, המחבר מתפזר בים של נושאים. במשך הקריאה הרגשתי סחוטה. ההתעסקות בנושאים כה רבים הופכת את הספר לאוסף המורכב מתוכניות הרדיו "ציפורי לילה" ו"שעת נפש", ציטוטים מ"נשיונל ג'יאוגרפיק" ומאמרי אקטואליה. בסופו של דבר, "סחף" אינו רק שם הספר אלא תיאור לתהליך ולאופן הכתיבה שעבר בן בסט בחלק הראשון, שהוא רובו המכריע של הספר.

לעומת זאת, בחלק השני והסופי - ב-66 העמודים האחרונים - "סחף" נהפך סוף-סוף לרומן אמיתי: המחבר מפסיק להתפזר באינספור נושאים, מפסיק להיסחף, מייצב את הקו, נכנס לעומק דמויותיו ומגיע לפסגות גבוהות של יצירה.

הצלחתו הגדולה של המחבר היא ביכולתו המפתיעה להפוך את הדמות הראשית ברומן, עוזי - דמות חיובית כמעט לאורך כל הספר: דוגמה למופת, אדם מלא ביטחון, נטול ספקות, המלמד את כולם - לדמות מבולבלת ומפסידנית בסוף הרומן; ואותו הקסם מתרחש עם עוד דמות מרכזית, איתן, חברו של עוזי, שבתחילת הספר מוצג כאדם מתלבט, רכלן ודוחה לעתים קרובות, הנהפך בסוף הרומן לדמות האמינה, המוסרית והאנושית ביותר. זו בהחלט הצלחה. ההצלחה של הרומן ניכרת גם בשפה: לשון המחבר זורמת, זורחת וקולחת.

משתי הסיבות הללו - חלקו השני של הספר ולשונו הרהוטה - נאלצתי ללבוש את חולצת הפשתן של האסירים הסיביריים. במשך ארבע שנים האסירים לימדו את דוסטויבסקי להיות סופר אמיתי. מהם הוא שאב את כל הרעיונות ליצירותיו, המפורסמות עד היום הזה. האסירים לימדו את דוסטויבסקי בדרך מעוותת. הם היו אכזריים, בלתי נסבלים, אבל לא אדישים. וכמו שהאסירים הסיביריים עזרו לדוסטויבסקי, מישהו חייב לעזור לאבי בן בסט להבין מה חסר לו כדי להגיע לפסגות היצירה, כדי שלא יכתבו יותר על עטיפת הרומן החדש שלו "מבכירי הכלכלנים בישראל" אלא "מבכירי הסופרים בישראל". כמו שאמרה אחת מהדמויות של אבי בן בסט - המבקר הספרותי ללא שם - לגליה, דמות מרכזית בספר, על יצירתה שהגישה לו: "שווה לעבוד על זה, יש כאן פוטנציאל... הסוף פשוט מיוחד, לא הייתי משנה אף מלה".

למרבה האירוניה, המחבר הספרותי אומר את דבריו לגליה כדי להשיג מטרות נבזיות, "לסלול את הדרך למיטתה". לעומתו, לי אין שום כוונות רעות ואני כותבת זאת שוב ובשיא הרצינות: יש בספר פוטנציאל. הסוף מיוחד, לא הייתי משנה בו אף מלה.

"דיר בלאק, לוסי!", רומן-במכתבים של בת שבע קורסונסקי, ראה אור בהוצאת גשרים

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ