אסתי אדיבי-שושן
אסתי אדיבי-שושן

אמן הסיפור הקצר, מאת מאיה ערד, הוצאת חרגול, 2009

"אמן הסיפור הקצר" של מאיה ערד, סופרת ישראלית החיה בארה"ב, מציג משמעות חדשה למושג "מקומיות": מקומיות של החיים הספרותיים בישראל בשנות האלפיים.

במרכז הספר עומדת דמותו של אדם טהר-זהב, סופר המתייסר על היותו נמוך קומה או "קצר", ככינויו על ידי הביקורת. והתואר "אמן הסיפור הקצר" שהודבק לו נראה בעיניו כהקטנה המדגישה את "קוצר ידו, קוצר אמנותו, קוצר יריעת הבד שלו, אפילו (...) לעג התואר גם לקוצר קומתו (...) מטר שישים ושבע".

סביבו נפרשים לפני הקורא "החיים הספרותיים" בני זמננו: עולם סדנאות כתיבה, המפגשים ספרותיים השונים וטיפוסי סופרים כמו "יוסי פס" ו"תמיר קציר", פארודיות על דמויות יוצרים מוכרים. ערד לועגת לשמות הכמו-מודרניים של העורכים ושל ההוצאה, כמו "רותם בר", עורכת המקור של הוצאת "פטל", שעורכת אנתולוגיה ושמה "אפס שמונה: סיפורי דרום". הסופר מציין שסיפורו ראה אור בשתי אנתולוגיות שונות, אך העורכת טוענת: "זה בכלל לא חשוב. אנחנו עובדים על קונספט אחר לגמרי. זה נושא מאד חזק עכשיו: לוקאליות, ספרות ומקום". פנייה טלפונית זו היא מסגרת הזמן והעלילה של הספר: בסופו, שנה מאוחר יותר, מגיעה האנתולוגיה המוכנה לביתו.

הרחובות שבהם חיים גיבורי העלילה נקראים על שם סופרים: טהר-זהב גר ברחוב מאפו, מיטל ענבר, המבקרת שנהיית לאהובתו, ברחוב פרוג הסמוך. ממרפסת ביתו הם רואים את רחוב פרץ סמולנסקין, ומאוחר יותר הם קובעים להיפגש בבן-יהודה פינת גורדון. היבט נוסף של הזמן הוא הצורך למדרג את הסופרים ואת יצירתם במודלים טלוויזיוניים פופולריים. מזכירת העיתון מבקשת מהסופר "משהו חדש שכתב השנה", שיתפרסם במוסף "דירוג של שישים ספרי הביכורים הטובים ביותר מאז קום המדינה".

הציר המרכזי השוזר את כל פרטי הספר לרומאן הוא הקונפליקט בין הסיפור הקצר לרומאן, על כפל המשמעות של מושגים אלה, הן כז'אנרים ספרותיים, והן כסוגי אהבה. "רומאן" מחזיק תשעה סיפורים קצרים שכתב גיבורו, אמן הסיפור הקצר. למשל, פרשת האהבה עם מיטל - היא רואה בה "סיפור קצר" והוא מייחל ל"רומאן". המבקרת כותבת: "הסיפור העברי הקצר בן זמננו הוא קצר וצולע", ומוסיפה שכל הרעות החולות מתגלמות בצורה בולטת ביצירתו של טהר-זהב. מאמר תיאורטי זה משמש הגרעין של הרומאן, על ריבוי משמעויותיו.

לאורך הספר נבנית דמותו של הסופר כאנטי גיבור מובהק, המגלה חולשה וחוסר אונים בכל תחום בחייו. יחסו לצבא - מיתוס מרכזי בגבריות הישראלית - מבטא אף הוא את גבריותו הפגומה, ואת חולשתו ועליבותו. בצעירותו "הציל עצמו משירות בלבנון", את לימודיו האקדמיים לא סיים, ובהווה של היצירה הוא חסום לחלוטין מבחינה יצירתית. ביטויים מטונימיים למצב הזה של דלות ועקרות רגשית באים לידי ביטוי סמלי בכל הקשור לבילוי הרומנטי, בים, עם מיטל אהובתו. הוא אינו מוצא את בגד הים, וכאשר הוא מתקרב למים הוא משכשך בהם את קצות האצבעות בלבד.

הוא גם אינו יודע לנהוג ומובל דרך קבע על ידי נהגים אחרים, ביניהם אביו, למרות גילו המבוגר. במשך חודשים הוא מנסה לעבר את נורית ולהוליד אתה את ילדם המשותף. כבר בתחילת הקשר הוא נוזף בה שאינה מתעברת ומודיע בשחצנות גברית: "הזרע שלי בסדר גמור, כל כדור מלמיליאן". בחלוף הזמן הוא מבין שהוא האשם: "אולי הזרע שלו לא כל כך משובח כמו שהוא אוהב לחשוב. עובדה שאף פעם לא הכניס מישהי להריון. אפילו לא בטעות".

הביקורת נראית לו הכוח המשמעותי העיקרי המעצב וקובע את גורל יצירתו. הסופר נוכח וקיים לא דרך יצירתו שלו, אלא דרך טיעוני הביקורת. אדם טהר-זהב הוא "כל-אדם" במובן הנמוך והמשמים, נעדר סיפור חיים אמיתי משל עצמו, המחשיב את הפורמלי והחיצוני, ללא כל מעורבות רגשית.

הספר עמוס בהדהודים בין-טקסטואליים ליצירות ספרות אחרות. הסיפור "העיוורת" של יעקב שטיינברג חוזר ומוזכר בספר פעמים רבות, ומעצב את מוטיב העיוורון ביצירה. אדם טהר-זהב עיוור להיבטים המשמעותיים בחייו, וביניהם לכל הקשור בכתיבתו. הוא חוזר וטוען שלא יכתוב על עצמו, שעה ששכל הסיפורים שכתב, המשובצים ברומאן, עוסקים בבעיות העיקריות של חייו, כמו משאלת הלב לילד, תחושת ההחמצה, הבחירות השגויות ועקרות הרגש. באופן דומה הוא עיוור לכל הקשור בנשים בחייו - האשה שהוא חי אתה במשך שש שנים, ומיטל, המבקרת החריפה שלו ומושא אהבתו. לאחר שהבהירה לו את העדר הפוטנציאל הרומנטי של הקשר ביניהם, הוא מתכנן לעבור ולגור אתה כשותף בביתה, עד שהוא שומע מפי חברתו לשעבר שמיטל חזרה לחברה לשעבר.

לרומאן ארס-פואטי זה מבנה לולאתי החוזר, מתבונן ומתכתב עם חלקיו השונים. דוגמה בולטת לכך הוא העיסוק החוזר ונשנה בסיפור הפותח "מש"קית ת"ש". הסופר מוזמן, במסגרת ימי מילואים, לבה"ד חינוך לדון בסיפורו, ונורית, מפקדת הבסיס, מציינת שרוב החיילות קראו אחד מהסיפורים שהוא שונא והיא אוהבת מפני שהוא כאילו נכתב עליה.

מוטיב העיוורון, המרכזי ביחס לאישיותו של הסופר, חל גם על הקורא. הקורא מובל לאורך הספר כולו להשתכנע בעליונותו של ז'אנר ה"רומאן" ובחולשתו העקרונית של ז'אנר ה"סיפור הקצר". אלא שבסוף הקריאה מבין הקורא שהולך שולל, ושדווקא ה"רומאן", על כפל פניו, נכשל כישלון חרוץ. הסופר לא מצליח בשום רומאן, כל קשרי הזוגיות שלו מתבררים ככושלים והוא נותר לבדו.

בהתאם לכך, גם ה"רומאן" הכתוב הוא כישלון מפני שהדמות המרכזית המוליכה אותו - הסופר אדם טהר-זהב - היא דמות רדודה, חלולה, משועממת ומשעממת. דווקא מתוך כישלון הרומאן באשר הוא מזדהרת הצלחתו של ה"סיפור הקצר". כך, בסוף הספר נמצאות בידי הקורא שתי יצירות ששמן זהה: "אמן הסיפור הקצר", אחת "רומאן" ושנייה "סיפור קצר", ושתיהן עוסקות באותו נושא ארס-פואטי: דמות הסופר החסום ומפגשיו עם דמויות נשיות שונות המפצירות בו לכתוב את עצמו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ