"אנשים טובים" מאת ניר ברעם | הקונפורמיסטים

האתגר האמיתי בספר "אנשים טובים" מצוי דווקא ברבדים הצורניים של הספר, המעוררים תחושות השאולות מעולמות אמנותיים אחרים וגם מחשבות על זהות אישית ולאומית

נעמה שפי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעמה שפי

אנשים טובים

ניר ברעם. הוצאת עם עובד, 511 עמ', 88 שקלים

כבר בעמוד הראשון של "אנשים טובים" ממקם ניר ברעם את היצירה. הרהוריו של גיבור ספרו נודדים אל אנשים שהתפעלו מ"דמדומי האלים" של ריכרד ואגנר ומן המחזה האחרון של גרהרט האופטמן (כנראה מתוך מכלול שלוש הטרגדיות האחרונות שלו). ואגנר נחשב ליוצר האהוב והמשפיע ביותר על היטלר; "דמדומי האלים" הוא החלק המסיים את הטטרלוגיה "טבעת הניבלונגים", שכולה אמירה נוקבת על אחריתם האיומה של מי שפונים עורף למוסר ולאתיקה; האופטמן, שהיה חביב הביקורת העברית בארץ ישראל, נדחה על ידה כליל לאחר שאומץ על ידי הנאצים. לימים נבחר לאחד משישה סופרים בשורת האמנים שהרכיבה את "רשימת מתת-האל" של הנאצים, רשימה שתכליתה לסמן את הגאונות הארית במיטבה.

הפתיחה הפלקטית הזאת, ואתה תחילת הפרק השני של הספר, הותירו אותי ספקנית באשר ל-500 העמודים הצפויים לי. לא היה בהם כדי לחשוף, ולו ברמז, את הטלטלות הצפויות לגיבורי הספר. משיחות המכחול הגסות שהתוו את מתארן של שתי הדמויות המרכזיות ברומן הן כרטיס ביקור שאינו הולם את המשך העלילה. משעה שהגיבורים הוצגו, עבר ברעם לשרטט את הלכותיהם האינטימיות, תוך שהוא פוסע בשבילי ההיסטוריה אתם, לעולם לא לפניהם. והעלילה המפתיעה הצליחה ללפות גם אותי.

"אנשים טובים" אינו עוד רומן היסטורי המגולל סיפור בדיוני בתוך מסגרת מציאותית. האתגר האמיתי שבו אינו טמון דווקא בשתי העלילות הנמזגות לסיפור אחד, ואפילו לא בשאלה הטריוויאלית באשר לקשר שבין סיפור לבין היסטוריה - הגדרה שבשפות אחדות היא אחת (דוגמת Geschichte הגרמנית או Historia הספרדית) - ולמידת המחויבות של עלילה בדיונית למציאות היסטורית. האתגר מצוי דווקא ברבדים הצורניים של הספר, המעוררים תחושות השאולות מעולמות אמנותיים אחרים וגם מחשבות על זהות אישית ולאומית.

לצד הקריאה, את הספר הזה אפשר גם לשמוע. פרקיו הראשונים ארוכים ונעים בין רומן בסגנון גרמני קלאסי לרומן בסגנון רוסי קלאסי. בהדרגה מתקצרים הפרקים ומתרכבים לסגנון אחד, קולו האוניוורסלי של ברעם. רק מי שבקי בספרות הרוסית והגרמנית הקלאסית של לפני מלחמות העולם יכול לתזמר רומן כזה. מוזר שישראלי צעיר, שלעמו חשבון נוקב עם משטריהם של היטלר ושל סטאלין כאחד, בחר בכלים התרבותיים הללו כדי לספר סיפור. ובעצם, אולי טבעי הוא שכאלגוריה להתקרנפות, לאכזריות החברה האנושית ולאיוולת המלחמה, בחר ישראלי למקם את העלילה בעולם שעליו קל לכעוס; שימוש במלחמות המזרח התיכון כמסגרת היה מסיט את נקודת הכובד משאלות של מוסר לקביעות של צדק.

שתי עלילות טוות את "אנשים טובים", שראשיתו בסתיו 1938, ערב "ליל הבדולח", ואחריתו ביוני 1941, מועד פלישתם של הכוחות הנאציים לבלארוס. עלילה אחת מוקדשת לתומאס הייזלברג הברלינאי, איש חקר שווקים, מחלוצי התחום. גיבורת העלילה האחרת היא אלכסנדרה (סאשה) אנדרייבנה וייסברג, בת לאינטליגנציה של לנינגרד. התנהלות החיים של השניים סימטרית. עולמם של תומאס ושל סאשה חרב עליהם. זה בשל העזיבה של מעסיקיו האמריקאים ומות אמו, ספק מזקנה ומחלה, ספק מהתקף אימה בליל הבדולח; זו בשל המאסר של הוריה ה"בוגדים", שליחתם לסיביר והפרדת אחיה התאומים המועברים לחינוך מחדש. תומאס וסאשה נותרו עירומים מן הדמויות שסוככו עליהם, שניהם אבודים ושניהם יתלו באילן הראשון שייקרה בדרכם. כל אחד מהם יפלס את דרכו חזרה לצמרת על ידי התחברות לשליטים החדשים. אצל תומאס נחוץ הטיפוס לשם הצלת האגו, סאשה משוועת למצוף שיבלום את שקיעתה למצולות הדיכאון.

תומאס מגויס למשרד החוץ הנאצי, שם הוא מתאים מודלים של חקר שוק לפענוח עמים זרים - ובראשם הפולנים - לצורכי המשטר. מה שבעבר היה טוב לזיהוי פוטנציאל למכירות, משמש מעתה כאמצעי לשליטה על הקבוצות האתניות הכפופות לנאצים. הפולנים הם המטרה, היהודים הם שייפגעו. בעודו משרת בוורשה, גואה בתומאס תחושת הגדלות המסמאת אותו מעת לעת. הסנוור העצמי סולל את דרכו לתהום, ומכאן להכרה בנזק שגרמה תוכניתו ליהודים. מוסר הכליות של מי שיהודים תרמו לחינוכו כילד ועכשיו היו המפתח להתנהגותו כבוגר, מדרדר את שפיותו.

סאשה הגלמודה נאספת על ידי אהוב נעורים שצבר עוצמה במנגנון הסובייטי. בסיוע אויבם המר של הוריה, היא נחלצת מגורלם וצועדת אל עתיד נורא עוד יותר. כמגויסת לנקוו"ד היא פועלת להענשת המעגל החברתי של משפחתה. כמו תומאס המבקש להציל יהודים, גם היא כמהה להציל נפשות - את אחיה התאומים. אבל כמו תומאס, גם היא מבינה את גודל האסון מעט מדי ומאוחר מדי. גורלה נחרץ ל"דמדומי אלים" מענים.

עד כמה מחויב הסיפור הבדיוני הזה לאירועים היסטוריים? ברעם עשה הכל כדי לשמור על מסגרת עלילה המעוגנת במציאות של אירופה הניצבת על לועו של הר הגעש המכונה מלחמת העולם השנייה. הוא לא זייף ולא ייפה, והצליח להימנע מחנופה לקוראים הישראלים. הדמויות היהודיות שלו פגועות, מסולקות מגדולתן בגועל, ואפילו מרוטשות בלינץ' קצר ומבחיל באמצע הרחוב. אין חמלה כלפיהן, לכל היותר כעס על התנהגות שאינה הולמת אירופים מהוגנים. הדיסידנטים מתקיימים בעלילה רק כדי להאיר את עבודתם של פקידי השלטון הסובייטי העריץ. הדמויות אינן מורכבות במידה שתאפשר לקוראים לפתח אמפתיה כלפיהן.

מה שמרשים עוד יותר בהתבוננות של ברעם על הפרק האפל הזה בהיסטוריה האירופית הוא נכונותו לפעול בתוך המסגרת ההיסטורית יחד עם ברואיו, שאינם יודעים מה צופן להם עתידם. הוא מרשה להם להישאר בידיעה המוגבלת של בני אדם רגילים, החיים את היומיום. כך ויתר על האפשרות המפתה להפוך את תומאס ואת סאשה לתבניות מפיסטופלס שחוקות. לאחר שמכרו את נשמותיהם לשטן, הוא נתן להם הזדמנות להימלך בדעתם ולהיזכר איפה מונח הלב שלהם. רגע אחד מאוחר מדי מגלים הגיבורים כי הבחירה החדשה אינה טובה מקודמתה. במקום חיי זוועה, הם נידונו לאבדון.

בזכות היכולת לנטוש את הידוע על העתיד ולראות את העולם מבעד לעיניהם של בני התקופה, הצליח ברעם להשאיר את הקוראים מחוברים לחלוטין אל תומאס ואל סאשה. הוא נמנע ממה שעלול היה להסתיים בכתיבה שכולה דטרמיניזם והטפת מוסר, והעניק גם לקוראים רגע של התחבטות יחד עם הדמויות, התלויות בין חיים עם נשמה חלולה לבין מוות פיסי או רגשי. רק בדיעבד מתברר כי הבחירה אינה עתידה לשנות את גורלם; המשטר יכתוש אותם ממילא. חבל שרגע הכתישה החותם את הספר מופיע בשני הפרקים האחרונים, המיותרים לטעמי, של הספר. שני פרקים אלה מחזירים את הרומן לסימני הקריאה שבהם נפתח וחוסכים מן הקוראים את התחושה הכבדה של סימני השאלה המבעיתים שנולדו עם ההבנה כי כל בחירה היא בחירה גרועה.

כמו כל רומן היסטורי טוב, גם "אנשים טובים" מעורר הרהורים על יכולתם של יוצרים לשרטט דיוקנאות מדויקים של חברות במצוקה. אי הדיוקים המחויבים בכתיבה יוצרת מעוררים תמיד חשש שמא דורות שלמים יתחנכו על יסוד אלגוריות מטעות ולא מתוך ידיעת ההיסטוריה לשמה. די אם נזכיר את המהומה שחולל "החיים יפים" (1997) של רוברטו בניני, בשל האיום שהטיל על הזיכרון הקאנוני של השואה. ברעם חמק מן הגורל הזה, משום שגיבוריו אינם משתעשעים עם ההיסטוריה; להיפך, ההיסטוריה חורטת בהם את רישומה. כאופורטוניסטים המבקשים להציל את עורם, הם נאחזים בכל קש שימנע מהם שקיעה מיידית. גם אם אינם מועתקים מתוך מציאות החיים על סף קריסתה המוחלטת של אירופה הישנה, הם משמשים כדמויות מפתח לפיענוח החיים תחת משטר טוטליטרי. אי אפשר ללמוד היסטוריה מן הספר של ברעם. אבל אפשר להבין היטב כיצד מיליוני בני אדם רגילים לחלוטין פעלו תחת דורסנותם של משטרים רודניים. אפשר ללמוד ממנו גם משהו על טבעם של בני אדם ועל יכולתם להבחין בין טוב לרע; וגרוע מזה - על האיחור בהבחנה שבין מסלול ההתרסקות לבין הדרך לחמוק ממנו.

הפרופ' נעמה שפי היא היסטוריונית של גרמניה, ראש החוג לתקשורת במכללת ספיר

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ