בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שבשירה | שמישהו אחר יחזיק את השמש

תגובות

גיורא פישר שכל את בנו מרום בפעולה של צה"ל בג'נין ב-2002. האם יש לזכור זאת כדי להתרשם ולהזדהות ולהתרגש מהשיר הפותח את קובץ שיריו הראשון, "אחרי זה"? נדמה שלא. נדמה שהכאב המובע בו הוא קיומי, אוניוורסלי. "אני חושב שמגיע לנו ציון לשבח/ לא בזכות משהו מיוחד שעשינו... בגלל החלומות מגיע לנו./ החלומות שחלמנו בלילה/ וכיבינו ביום./ בגלל המחשבות שחשבנו/ ולא העזנו... כל אלה - שלשלאות ברזל על רגלינו/ שעם משקלן/ אנחנו מצליחים בכל בוקר/ להרים את הרגליים/ ללכת/ לפעמים גם לרקוד/ בגלל זה".

אפשר להזדהות, אפשר להתרשם, אלא שלאט-לאט, ככל שהספר היפה הזה נפרש לפני קוראיו, מתברר כי קריאה כזאת בו היא פריווילגיה. זו אינה פריווילגיה השמורה למעטים דווקא, אבל היא מנועה ממי שהתנגש פנים אל פנים ב"זה". "הכחול באוויר/ ילך ויחוויר/ אחרי זה/ מעוות לא יתקון/ וטוב לא ישכון/ אחרי זה/ מה שהיה הוא/ לא שיהיה/ אחרי זה/ דבר לא יכסה/ את החור בחזה/ אחרי זה".

"זה" הוא אובדן הבן, מציאות שאין לה מלה הולמת, ולכן היא רק "זה". זהו אותו "זה" ששימש את המשורר הפולני צ'סלב מילוש כשביקש לדבר על משהו ש"דומה לרגע שבו יהודי מכותר רואה קסדות כבדות,/ קרבות, של קלגסים גרמנים.// מפני שהדבר הזה פירושו להיתקל בקיר אבן ולהבין/ שהקיר הזה לא יזוז, חרף תחנונינו כולם". אלא שמילוש התכוון בדבריו לידיעה המופשטת של המוות, ולפישר זו ידיעת ממש.

אין מלים לידיעה זו, אבל פישר מצליח לסובב את "זה" ולשלוח אליו מבט לא ישיר, מרוחק לעתים, מקורב עד בהלה לעתים, ולבטא משהו ממנו. הוא יכול לבקש, בלא-שירה-כמעט, "להיות ילד קטן/ להתיישב באמצע הרחוב/ לבעוט... לצרוח", אבל לרוב הוא מתבונן בעצמו במבט קר כמעט, צורב ברגישותו, פשוט ומשוכלל בעת ובעונה אחת באופני הבעתו. "תלמידים מצטיינים היינו/ עד אין/ שיעור"; "הישבר!/ הנח למישהו אחר/ להחזיק את השמש/ שמישהו אחר/ יאסוף את השברים/ ואם אין להם אוסף/ פסע עליהם"; "מי ייתן/ ואהיה כבר זקן/ מבולבל/ אם אז אשאל:/ למה הוא לא בא לבקר... אמרו: הוא היה פה אתמול/ ואמר שיבוא גם מחר".

לא כל שירי "אחרי זה" עוסקים במות הבן. יש בו גם זיכרונות ילדות והרהורים של גבר המתבונן לאחור על חייו, וגם שירי מסע אחדים. ולא כל השירים בקובץ אחידים ברמתם, יש לומר, אבל בכולם יש איזה טון תבוני מאופק של אדם בעל ניסיון, של משורר המבכיר בשנות ה-50 לחייו. יפים מאוד, למשל, שירי הטבע בספר. אבל מהו הטבע בשביל פישר אחרי "זה"? בעצמו הוא מבקש להצליח "לקלף את כל המטאפורות/ מהחיטה/ החרציות/ הפרגים/ ולשוב לראותם". וקצת כמוהו, הקוראים בשיריו, בשורות כמו "הפרחים הוסרו/ בוגנוילאה חשפה/ את ציפורניה", אולי מבקשים בכל מאודם שלא לראות בהם אלגוריה, אך מגלים שאין זה עוד בגדר האפשר. נדמה שחלק מהישגו של הספר נובע בדיוק מכך. הוא ממחיש לקוראים את הכאב הצובע הכל, אבל לא עד כדי עיוורון.

יש הרבה אומץ בשיריו של גיורא פישר. זהו לא רק האומץ לסרב לרתום את השכול הפרטי למפעל הלאומי, זהו גם האומץ לכתוב שורות כמו "אמא מתה בזמן/ הנכון בשבילי/ מוקדם מדי בשבילה", או לתאר את הנחמה הפורתא שמוצאים הורים שכולים בחדר המיטות, "עד זרמי דמע יפרצו מן הנקבים". ובכלל, יפים ומרגשים וכואבים במיוחד השירים שמפנה פישר לאשתו. כך הוא בחר לחתום את ספרו המרטיט לעתים, הנוקב: "אני ישן/ לבי ער/ אורב לאשתי... ורק לאחר ששמע אנחה/ שאין בה כאב/ ולא חרטה/ רק שבר רועד של ערגה/ נרדם גם לבי/ ונרגע".

וגם: "כינוס דומיות", המבחר המקיף משירי אברהם סוצקבר שראה אור ב-2005 הוא בו בזמן הקובץ העברי הטוב ביותר של שירת המשורר ומפעל ההנצחה שהוא ראוי לו. רבים מן השירים הכלולים בו מצדיקים ומבארים את התארים שסוצקבר הוכתר בהם עם מותו השנה, ובהם - אחד מגדולי המשוררים של המאה ה-20.

במלאות 30 למותו ראה אור ספרון צנוע הרבה יותר, העתק של "חרות עלי לוח", קובץ השירה הראשון של סוצקבר בתרגום מיידיש לעברית, שראה אור במקור ב-1949. אין בו רוחב היריעה המשכנע של "כינוס דומיות", וגם לא מרוכזת בו פסגת יצירתו, אבל יש לו ערך משלו, החורג מעצם המחווה היפה של ספרית פועלים בחידושו. משהו בקובץ המוקדם הזה משמר באופן מזוקק ומתומצת יותר את תחושת הטראומה שסוצקבר צמח ממנה. במידה רבה, דווקא בשל ממדיו, הפיסיים והספרותיים כאחד, הוא כמו בוער בכף היד. "הכו מצילתיים!/ החרישו הזעק בצחוק לועגים/ על פני השדות/ זו אמי שם מרודפת/ גופה - קרן אור במראת השלגים".

"אחרי זה", גיורא פישר. עם עובד, 120 עמ', 69 שקל

"חרות עלי לוח", אברהם סוצקבר. ספרית פועלים, 54 עמ', 52 שקל




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו