שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

או שנמות או שנצא לדרך החדשה

אלבום שיצא לאור בצרפת מציג את הניסיון הנועז ליצור אוונגרד יהודי באמנות בעקבות המהפכה הבולשביקית - לא רק בברית המועצות

בער קוטלרמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בער קוטלרמן

"Futur anterieur", קטלוג בהוצאת המוזיאון לאמנות והיסטוריה יהודית והוצאת פלאמריון, 2009

"אני הולך בחזית שורותי?, / אנושות צועדת, / צעד אחר צעד / גאה, אמיץ, רוגש וקר" - כך כתב משורר היידיש דוד הופשטיין בעקבות המהפכה הרוסית. כעבור שנה תיקן את המלים הראשונות, בהתאם לצו הזמן, ל"אנו הולכים...". התיקון המינורי-לכאורה שיקף את התזוזות הטקטוניות שסחפו, אם לא את האנושות כולה, חלקים משמעותיים שלה, ובתוכם המוני יהודי מזרח אירופה, שפרצו את גבולות תחום המושב וחדרו לזירת הפוליטיקה והאמנות.

זה היה שינוי פנימי דרסטי, כפי שהתריס הופשטיין באותו שיר: "על מוטות הכלימה מתנודד לו / האל הישן". העבר וההווה התנקזו למערבולת אחת, שבלעה לתוכה רצונות בודדים וישויות אוטונומיות, כדי לטהרם ולשגרם לעתיד המזהיר. תחושת הזמן התחדדה עד כאב וגרמה להיסטוריה לצאת מדפי הספרים ולהתהלך בקרב בני אנוש. היצירה הפכה למציאות: פתיח שירו של הופשטיין התגלגל לשם ביטאון בית הספר היהודי לעובדי דפוס במוסקבה, "מיר גייען" (אנו הולכים). המציאות השתקפה ביצירה וחוזר חלילה - עד התנפצות החלום.

תחושת הזמן הזה אוחזת בכל מי שמעיין באלבום החדש של המוזיאון לאמנות ולהיסטוריה יהודית בפאריס. האלבום הוצא לרגל תערוכה שהוקדשה לאוונגרד היהודי האמנותי ולספר ביידיש בשנים 1914-1939. שמו, "Futur anterieur" (העתיד שבעבר), מבטא היטב את תסבוכת הזמנים של המהפכה ההיא. מלבד עשרות צילומי עטיפות ספרים, איורים וכרזות צבעוניות, כולל האלבום גם שלושה מאמרים אקדמיים, שהראשון בהם הוא "די גאלדענע פאווע איז געפלויגן אוועק (טווס הזהב פרח לו) - התרבות האשכנזית, 1860-1940, רנסאנס קצר למדי", מאת סת ווליץ. טווס הזהב של איציק מאנגר יצא לחפש את ימי האתמול, את התקופה הגדולה שהבטיחה עתיד מזהיר לספר ביידיש, אך עתיד זה נמוג, והספרים שיצאו בתקופה ההיא נשארו בספריות, בארכיונים ובמוזיאונים.

אחד המדורים של האלבום משקף את זמניות התופעה: "יידיש להמונים: סופו של חלום" (עמ' 174-179), ובו עמודי השער של הוצאות סובייטיות למיניהן ביידיש שמבשרות כל אחת בדרכה על "מות אלוהים" נוסח הופשטיין. מדובר בהוצאות שחלפו מן העולם - כגון "צענטערפארלאג" (הוצאה מרכזית לאור) ו"עמעס" (אמת) המוסקבאיים, או "מעלוכע-פארלאג" (הוצאה ממלכתית לאור) של אוקראינה הסובייטית. בעמודי השער הללו עדיין צועדים אל המהפכה העולמית תלמידי בית הספר היהודי לעובדי דפוס, בביטאונם "מיר גייען", ולצדם "אדעסער ארבעטער", פועלי אודסה שמביטים מגובה עשר שנות מהפכת אוקטובר על פרי עמלם. בין ארובות המפעלים וצווארי העגורנים, בין הרכבות שמפלסות את דרכן בגוף המדינה הענקית והמטוסים שחגים בשמיה, אפשר להבחין ב"די רויטע האגאדע" (ההגדה האדומה) שהוגשה לפועל היהודי החדש בבוברויסק לקראת פסח תשפ"ד, וכן בכתב העת "אפיקוירעס" (אפיקורוס) שיצא במוסקבה בתחילת שנות השלושים מטעם "איגוד האפיקורסים הלוחמניים".

העריכה הקולקטיבית של האלבום אינה מצייתת להיסטוריוגרפיה המיושנת, שעל פיה נהוג להפריד בין העשייה ביידיש בברית המועצות לזו שמחוץ לה. כך מתוודעים הקוראים בנשימה אחת (עמ' 189-209) לקבוצות אמנים וסופרים מודרניסטיות שפעלו במקביל: "קולטור-ליגע", שנוסדה בקייב ב-1918 והעלתה על נס את הסינתזה של כל זרועות האמנות והתרבות היהודיות; "יונג-יידיש" (יידיש הצעירה) בלודז' של משה ברודרזון, מרק שוורץ ויענקל אדלר; "כאליאסטרע" (כנופייה) בוורשה של פרץ מרקיש, אורי-צבי גרינברג והנריק ברלווי, ו"יונג-ווילנע" (וילנה הצעירה) של אברהם סוצקבר, חיים גראדה ובנציון מחתום. קווים דומים מתגלים הן במראה החיצוני והן בתוכנם של כתבי העת שיצאו במוסקבה, בוורשה ובברלין.

התערוכה מתבססת במידה רבה על האוסף הפרטי העשיר של החוקר העצמאי מירושלים, הלל קזובסקי, שנרכש על ידי המוזיאון הפאריסאי ב-2000. אוצרת התערוכה, נטלי חזן-ברונה, מגלה בהקדמה כי קזובסקי "שינה את מבטנו על התקופה, והצליח לשחזר אותה במלוא מורכבותה" (עמ' 12). חותמו של קזובסקי, המוכר לחובבי האוונגרד היהודי הרוסי הודות לספרו הדו-לשוני (רוסית-אנגלית) "ציירי הקולטור-ליגע" (גשרים, 2003), אכן מורגש לאורך כל הספר, בין השאר במאמרו על איור ספרים יהודיים.

המפגש המרתק בין הציירים האוונגרדיסטים לספר שנועד להמוני דוברי היידיש התקיים דווקא על רקע המרד במסורות הקיימות, בין השאר בשפת האמנות הפלסטית היהודית שרווחה ברוסיה לפני מלחמת העולם הראשונה. אולי משום כך נוסדה תנועה כמו "קולטור-ליגע" לא בניו יורק החופשית, אלא דווקא בקייב מוכת המלחמות והמהפכות.

ואילו האסכולה החדשה חיפשה שפה אותנטית ומיוחדת משלה, כפי שעשו מלחינים יהודים באותה עת בדיוק. הם התבססו על חקר האמנות העממית: פריטי יודאיקה, תשמישי קדושה, קישוטי מצבות, כתבי יד, דברי דפוס, טקסים, מנהגים, פולקלור ואפילו הסמליות שבמטבעות לשון ביידיש. חיפושי השפה האותנטית, כפי שמראה במאמרה רות אפטר-גבריאל (עמ' 52-73), צברו תאוצה בסיורים האתנוגרפיים שיזם חוקר הפולקלור ש' אנ-סקי בשנים 4-1912. בהמשך הם התרכזו בעיקר במשולש שבין פטרוגרד (פטרבורג), ויטבסק וקייב, ומאוחר יותר במוסקבה. פעילות המרכזים הללו והקשרים ביניהם עשויים ללמד דבר-מה על השפעות כאלה ואחרות, שהורגשו אחר כך מערבה יותר - בווילנה, בוורשה, בלודז', בברלין, בפאריס ובניו יורק, וגם בארץ ישראל.

וכך, דווקא בוויטבסק הפרובינציאלית פעל כבר מ-1897 בית ספר פרטי לציור של יהודה פן, מורהו של שאגאל, וכן של הפסל יוסף צדקין והצייר שלמה יודובין, ליסיצקי ורבים אחרים. ויטבסק הפכה בשנות המהפכה הראשונות למרכז האוונגרד האמנותי, במידה רבה בגלל בריחת אנשי האמנות ממוסקבה ומפטרוגרד. כך, ב-1919, התעשרו החיים האמנותיים בעיר עם בואם של קזימיר מלביץ' וקבוצתו הסופרמטיסטית. לפני שובו לוויטבסק, עיר הולדתו, בסוף 1918, הפעם כקומיסר מחוזי לענייני אמנות, שהה שאגאל בפטרוגרד והיה פעיל באגודה היהודית לקידום אמנויות. שאגאל התעכב גם במוסקבה, ונטל שם חלק במפגשי החוג לאסתטיקה יהודית, שהשתתפו בו סופרים ואמנים יהודים שמלחמת העולם הראשונה זימנה ביחד. ואילו ליד "קולטור-ליגע" בקייב נוסדה ב-1918 מחלקה אמנותית שעברה למוסקבה והמשיכה לפעול שם עד 1924. כך נפגשו מרכזי אמנות שונים.

באביב 1922 הכריז שאגאל ש"בזוהר המהפכה הרוסית - או שנמות או שנצא לדרך החדשה שאנו מגששים כעת". בדיעבד מסגירים הדברים הללו התלבטות קשה באשר לעתיד האמנות היהודית להמונים. שאגאל עזב לאירופה והאוונגרד היהודי התחלף בברית המועצות באסכולה הריאליסטית. גם ארגוני האמנים היהודים ירדו מן הבימה ובמקומם באו התארגנויות אוניברסליות. בקייב נמשכו החיפושים אחר אמנות יהודית חדשה קצת יותר: עד סגירת בית הספר האמנותי-התעשייתי בראשות מרק אפשטיין, ב-1931, בפקודת השלטונות. מוסד זה, בעל אופי יהודי מובהק, היה בית גידול לדור חדש של ציירים יהודים. הוא היה אחד משלושת בתי הספר היהודיים לאמנות בעולם, לצד "בצלאל" שבירושלים ובית הספר לאמנות של האגודה החינוכית (Educational Alliance) בניו יורק.

החלום על אמנות יהודית חדשה להמונים נגוז. היוצרים שעבודותיהם מופיעות באלבום היגרו למערב אירופה ומעבר לאוקיינוס, או שהועסקו במוסדות לא-יהודיים או לא-אמנותיים. מיעוטם המשיכו לשתף פעולה עם תיאטרוני יידיש והוצאות ספרים. כך קרה בברית המועצות, אך גם מחוץ לגבולותיה. הקבוצות המודרניסטיות התפרקו, ואף ש"יונג-ווילנע" המשיכה להתקיים עד 1939 ו"אינזיך" (בתוך עצמי) האינטרוספקטיביסטית עדיין פעלה בניו יורק בשנות השלושים, קשה להגדיר את העשייה שלהם באמצעות שירו של הופשטיין שנזכר לעיל. ה"אני" שהתרחב ל"אנחנו" שוב הצטמצם ל"אני" הבודד והאינטימי. יותר מכל מעידות על כך קורות חייהם של האמנים שבסוף האלבום: רובם ככולם נולדו ב"תחום המושב", אך סיימו את ימיהם בכל מקום אפשרי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ