"שנת הגנן" מאת קארל צ'אפק | העבודה היא לא העיקר, אלא הפעמונית

חיי הגנן החובב, לפי קארל צ'אפק, אינם פסטורליים כלל וכלל. אמנם תשוקה רומנטית אדירה מניעה אותם, אבל רוב-רובם הם חיי תסכול

ארז שוייצר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ארז שוייצר

שנת הגנן

קארל צ'אפק. איורים: יוסף צ'אפק. תירגמה מצ'כית: רות בונדי. הוצאת בבל, 134 עמ', 88 שקלים

"נראה שבכל אחד מאתנו טמון שריד של עובד אדמה, שעבר אלינו בתורשה", כותב קארל צ'אפק, וכמו מסביר את הקסם שמהלך ספרו "שנת הגנן" על קוראיו. אבל רגע לפני שקוראים אלה, החשים פתאום כמיהה לריחם האבוד של רגבי האדמה הלחים, רגע לפני שהם ממהרים לקנות לעצמם מזלף וזרעים, מעדר ומזמרה, מבטיחים לעצמם שהשנה יחדשו ויזבלו וידשנו ויפריחו את שממת גינתם הקטנה, אם היא פרושה בשדה הקוצים שבפאתי ביתם צמוד-הקרקע ואם בשלוש אדניות הפלסטיק או בשני דליי הפח התלויים להם מחוץ לחלונם העירוני ספוג הפיח, רגע לפני שהם נחפזים אל המשתלה, צ'אפק מתריע: "ברגע שזורחת עלינו השמש שבוע ימים ברציפות, אנו מתחילים להביט בדאגה לשמים".

שכן חיי הגנן החובב, לפי צ'אפק, אינם פסטורליים כלל וכלל. אמנם תשוקה רומנטית אדירה מניעה אותם, אבל רוב-רובם הם חיי תסכול, דאגה, קנאה וכאבי גב. מבחינתו של הגנן, מזג האוויר לא נועד אלא להתאכזר לצמחיו האהובים וחוט השדרה הוא איבר מיותר לחלוטין, שהרי "גם לתולעת הגינה אין גב". גם נפשו, נפש הגנן, שאינה מבקשת לעצמה אלא את השלווה שבמלאכת הכפיים, מוטרדת עד טירוף - קודם כל במרדף אחר זנים נדירים כמו דיקמנטוס (המכונה גם הסנה הבוער) וקמפנולה גיגאנטיה (שאינה אלא חזרת, כך מתברר לו בדיעבד), ואחר כך ברקיחת שיקוי קסם לטיפוח האדמה, שבין מרכיביו ההכרחיים אבקת שיש, זבל בקר בן שלוש שנים וחופן אדמה מקבר בתולה שתלתה את עצמה.

נכון, לגנן החובב מובטח גן עדן עוד בחייו, שהרי מה יפה ומרגש יותר מנס הלבלוב באפריל, למשל. "זו חוויה בל תתואר", כותב צ'אפק, "בדיוק כפי שקשה לתאר במלים נשיקה". אכן, נדמה שרק הפרוזה הקלילה והגאונית שלו עצמו מצליחה לעמוד במשימה הזאת. "ניצנים שהיו עוד הבוקר כרוכים בחיתולים נוקשים הוציאו חודים פריכים, ענפי הפורסיתיה זוהרים בכוכבי זהב, ניצני האגסים והתפוחים התרחבו מעט ועל חודי ניצנים נוצצות עיניים זהובות-ירוקות... אל תתבייש, עלה סמוק. היפתחי, מניפה מקופלת, התמתח, ישנוני מכוסה מוך, כבר ניתן האות לצאת לדרך".

טוב ויפה, רק שאת הגנן האמיתי כל זה אינו מעניין כלל, או מעניין רק במידה מועטה. מה שמרגש אותו באמת הוא זבל, קומפוסט, רקבובית וגללי סוסים טריים, שאין כמותם להשבחת הקרקע. "גנן אמיתי אינו אדם המגדל פרחים, אלא אדם המגדל אדמה", קובע צ'אפק. אבל אם האדמה עודנה נושאת את בשורת השיבה הנכספת אל הטבע, מתברר שגם היא אינה האובססיה העיקרית של הגנן. מבחינתו, הרי, "פרח ללא שם, אם לומר זאת בלשון אפלטונית, נעדר כל משמעות מטאפיסית וחסר מציאות אמיתית וערכית. כמוהו כעשב שוטה". על כן, כנראה, "שנת הגנן" נקרא כלקסיקון בוטני כמעט. עמודים שלמים בו, עשרות שורות ממש, לכודים באובססיית התיוג ואינם נקראים אלא כרשימת מצאי: סומקן, אצנה, באהיה, סגינה וכלריה, ברוניקה, נחלית, דרבה, דו-כנף, סלסלי כסף ושלהבית, אזוביון וחמשן וכלניות ובבונג וארביס, וכן הלאה וכן הלאה, וכן הלאה, וכן הלאה.

נכון, כל סופר מתחיל, כל תלמיד בסדנת שירה, מוזהר כי יש לקרוא לפרחים ולציפורים בשמם, אבל צ'אפק מציית להוראה הזאת עד אבסורד. משום מה, לקוראים אין זה מפריע כלל. להיפך. הם מגלגלים את השמות הללו על לשונם בעונג רב. הדיבוק מדבק, כך נראה.

אבל בל ניתמם, גם שמותיהם של הצמחים אינם עניינו האמיתי של "שנת הגנן". קרל צ'אפק, שחי בצ'כיה בעידנו של הנשיא ההומניסטי טומאש מסריק ומת בה ב-1938, רגע לפני הכיבוש הנאצי, נושא את מבטו אל "גידול הטבע המשונה מכולם, האדם", כלשונה של אחרית הדבר. קל אפוא לחלץ מהספר אינסוף אלגוריות ומשלים ומטאפורות שעניינם נפש האדם, בתפארתה וברגעיה הנלעגים יותר, בזיקתה לחומר ובערגתה ליופי. אלא שגם בהקשר זה מתקיימת השניות שביחסו של צ'אפק אל הגינון. הוא מתבונן בהולכים על שניים ברצינות גמורה, אפילו בחומרה, ובה בעת כותב עליהם באירוניה משועשעת, קלה. הוא חושף את חולשותיהם ללא היסוס, אבל תמיד מתוך הזדהות גמורה ואהבה, ואף פעם אי אפשר לדעת מתי הוא רציני ומתי לא.

אולי לכן אחדות מאבחנותיו עשויות להזכיר את אבחנותיו של שונסי גרדנר, גיבור "להיות שם" של יז'י קושינסקי, אותו גנן רפה-שכל שהיה למועמד לנשיאות ארצות הברית. "הגינה לעולם אינה גמורה", כותב צ'אפק, "בכך דומה היא לעולמו של האדם ולמעשיו". נו, זה ברור ומובן. אלא שלא תמיד הדברים פשוטים עד כדי כך. הנה צ'אפק חודר ללב הסוגיות הבוערות של זמנו: "לא אשיר שיר תהילה לחג העבודה, אשיר לכבוד חג הבעלות הפרטית... אדם שבבעלותו כמה מטרים רבועים של אדמה והוא מגדל בה, אכן נהיה יצור שמרני יותר, מפני שהוא תלוי באלפי חוקי טבע. יעשה אשר יעשה, שום מהפכה לא תחיש את תקופת הנביטה או תפריח את הלילך לפני מאי. על כן מחכים האדם ומבין שעליו להיכנע לחוקים ולמנהגים". חוץ מזה, "העבודה היא לא העיקר, אלא הפעמונית. אינכם עובדים מפני שהעבודה יפה או מאצילה או בריאה, אלא כדי שהפעמונית תפרח... גם לו ארגתם בנול או עבדתם במחרטה, לא הייתם עובדים לשם העבודה עצמה, אלא מפני שתמורתה תאכלו בשר מעושן עם אפונה או מפני שיש לכם הרבה ילדים". מה מציע צ'אפק, אם כך? "בסדר, עדיין חג העבודה הזה הוא יום רציני ומחמיר. אל תיקח ללב, פרח שלהב קטנטן, ופתח את הגביע הוורוד הראשון שלך".

אלגורי או לא, ספרו המרנין של צ'אפק הוא, בסיכומו של דבר, שיר הלל מצחיק מאוד, עצוב מעט וכתוב להפליא לפרח הקטנטן וליחסי הגומלין בינו לבין האדם.

חשוב להזכיר כי נוסחו העברי ליבלב ופרח בערוגותיה של המתרגמת רות בונדי. אין להמעיט בתודות לה. החל ב"החייל האמיץ שווייק" וכלה ב"שנת הגנן", גינת הספרות בישראל היתה חסרה לא מעט צבעים וריחות, ובוודאי היתה משובבת עין ולב הרבה פחות, אלמלא טיפחה בונדי בהתמדה ובאהבה את מפעל החיים היקר שלה. "רעמו, תופים. שרקו, חלילים", לכבודה.

Zahradnikuv Rok \ Karel Capek

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ