ארז שוייצר
ארז שוייצר

לפחות מבחינה אחת, הספר של חגית גרוסמן, "לויתני האפר", נדמה נבואי. צילום הכריכה שלו, המציג ענן אפור-שחור ענקי המחשיך את השמים, אינו יכול שלא להזכיר את ענן האפר שכיסה בחודש האחרון את שמי אירופה. אין זו אלא הצטרפות מקרים, כמובן, אבל יש בה כדי להדגיש את שאיפתה של גרוסמן לכתוב שירה בעלת ממד מאגי. הנה, כך נפתח הספר, בקריאה, בהזמנה לייעוד: "בין עלטת קירות התא/ שמעתי קריאה ברורה/ לצאת אל הסיפון הנעלם/ שם הים/ הוא מכונת הנשמה/ ומים חיים בוקעים מקולו".

גרוסמן מקבלת על עצמה את הייעוד הזה מתוך התמסרות מוחלטת. השירה שלה, האקספרסיבית והעשירה, נעה בין בחינה עצמית אכזרית לעתים ובין הבלחות רגעיות של תמונות כמו-מיתולוגיות או ספק-פנטסטיות, שגם הן אינן אלא השתקפות של עולמה הפנימי, הרווי זיכרונות ילדות מציקים, יחסים זוגיים עכורים וחרדה אורבנית מתמדת. השירה, מבחינתה, נמצאת מעבר לכל אלה, והיא אירוע של תשוקה ושל קדושה, של חיוניות ושל דחף מוות, של סכנה אבל גם של מקלט. "היכן שישנה שירה, שומר השאול נרדם", היא כותבת.

הכתיבה של גרוסמן אינטנסיווית מאוד. יש משהו מרשים דווקא במחויבות שלה, שלפעמים נדמית כשייכת לעידן אחר, לשירה שאין חיץ בינה ובין החיים והיא אינה מבקשת לרסן את עצמה, לא באיפוק צורני ולא באירוניה ולא בהעדפת התבונה על האופל. "גדלי להבה, לא נביית אותך אש, רוצי לך, עלי בפתיל/ אחר כך נעצום את עינינו היפות ונתעורר לחיים. נמס כל יצר מוות".

הרגישות הלשונית ומבטה החודר של גרוסמן מניבים לא מעט תובנות מעניינות ותמונות מרטיטות. משפטי החיווי הרבים שלה והכנות החושפנית שבה היא מתארת את חיי הרגש שלה אינם מצטרפים לתמונה חד משמעית ומשאירים די מקום לקריאה מושהית, מהורהרת. עם זאת, שיריה נדמים לעתים מופשטים מעט, אולי עד כדי עמימות, ונטייתם זו לא תמיד עולה בקנה אחד עם כוונותיה. נפשה כמו מתערטלת בפומבי ואשד המלים שב ומכסה עליה.

אבל למרות החיטוט בקרביים, העמדה של גרוסמן בעולם אינה אגוצנטרית. בעצם, נדמה כי כתיבתה נמצאת במיטבה דווקא כאשר היא מפנה את מבטה החוצה. יש בה להט מוסרי הבא לידי ביטוי לא רק ברגישותה לכוחנות מכל סוג, לאלימות גלויה ונסתרת, אלא גם ביציאת לבה אל הזולת. כמה מהשירים היפים בספר מציירים תמונות של דמויות אבודות שבאות אתה במגע כמו מקרי. "אשה עם נשמה עברה היום ברחוב/ היו לה עיניים ולב/ היא היתה מבוגרת והיה חמסין/ ישבנו בצל. קראנו שירה גרועה... הרמנו את המבט לעברה/ היא נזקקה ליותר... אנשים עם נשמות אדירות כמו שלה, כאלה שנעצרים בפליאה באמצע הרחוב ומשתפים/ זרים בהשתהותם, הם בדרך כלל/ בודדים. היא נעצרה לידינו וחייכה חיוך ענקי/ שלא הצלחנו להשיב".

יתרה מזו, מרגשים במיוחד, ואולי לא במקרה, השירים שבהם לדמויות אלה יש שם. "הלווייתו של המוסיקאי קלמן שטרן", למשל, "בערב השישי", המוקדש למשורר דויד מור, או מחזור השירים המעולה, המזעזע, "אשכבה למשורר משולח". מחזור זה, המוקדש לנדב ברזילי, שהתאבד והוא בן 28 בלבד, נפתח בשורה "אהובי שהיה מוזר בעיני אחיותי נטש את העולם" ומתקרב לקצו במלים "בבית חסדים נושבים / בדבש ולחם". כישרונה של גרוסמן, הגחלים הלוחשת בקרביה ושאפתנותה הניכרת באים בו לידי מימוש שלם.

וגם: מלכה נשר נולדה ב-1907 בעיר קטנה בהונגריה. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה הספיקה לפרסם משיריה במוספי ספרות בארצה, להוציא לאור קובץ שירה אחד ולהתקין קובץ נוסף, שנגנז בשל פלישת הנאצים להונגריה. בתום המלחמה עלתה לישראל, למדה עברית, תירגמה משיריה בכוחות עצמה וניסתה לחדש את פרסומם. חלקם מצאו להם בית עיתון "דבר" ובכתב העת "מאזניים". פרט לכך, הדה לא הגיע לאוזניים רבות, וחבל. קובץ משיריה, הרואה כעת אור ביוזמת משפחתה, מגלה כי היתה משוררת של ממש ומכיל לא מעט טורים רבי יופי. טוב לחלץ אותה משכחה.

במשקל ובחרוז, בעברית המגשרת בין לשון המקרא לשירה המודרנית, נשר כתבה שירה אינטימית חזקה בעלת ממד רליגיוזי מובהק. על פניו, אין בינה ובין כותבת חילונית כחגית גרוסמן דבר, לא בשפתה ולא במהלך חייה.

ובכל זאת, נדמה כי אפילו גרוסמן היתה סומכת את ידיה על שורות רוויות ייסורים ואמונה ובקשת מרפא כאלה שכתבה נשר. "ולו אהיה זכה, בלי חטא/ בפני עצמי - שופט חמור/ אמצא מרום קריר, שקט/ פסגות הרים, ראשי הצור!// הטוב עוטה שם על עוון/ כזיו השלג שיא-גבהים/ העננים ישאו שלום/ הלב יחוש סוד-כוכבים// אטהר בנהר האור/ כזוך שרף, מלאך שרת/ והקדוש מכל, נאור/ תוכי ישכון/ ירון כל עת".

"לויתני האפר", חגית גרוסמן. הוצאת קשב לשירה, 89 עמ', 65 שקלים

"כל כתבי מלכה נשר בעברית", כרך א', 1953-1959. הוצאת המשפחה, 123 עמ', לא צוין מחיר

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ