בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בדידותם של המספרים הראשוניים" מאת פאולו ג'ורדנו | עת בדידותי נגעה בבדידותך

הטרגדיה של האהבה בין גיבורי הספר "בדידותם של המספרים הראשוניים" היא שמה שמפריד בינם הוא בדיוק מה שמחבר בינם מלכתחילה

2תגובות

בדידותם של המספרים הראשוניים

פאולו ג'ורדנו. תירגמה מאיטלקית: יערית טאובר. הוצאת כתר, 292 עמ', 92 שקלים

דרכן של אהבות מעוותות להיות חזקות יותר מאהבות רגילות, העיוות כמו מקנה להן ממד נוסף, עומק וכוח. לא ברור אם אהבה אפלטונית נכנסת תחת ההגדרה של אהבה מעוותת, אבל ודאי שאין זו אהבה רגילה, סטנדרטית, יומיומית. מה מתחזק אהבה שאין לה מימוש פיסי, איך היא נמשכת אם אין מגע שיפדה אותה וירכך את קצותיה? ובעצם, איך בכלל אפשר לדעת שזו אהבה? פאולו ג'ורדנו, ילד הפלא החדש של הספרות האיטלקית, חושב שכן.

אהבה אפלטונית היא הכמוסה המרוכזת ביותר של רומנטיקה שיש. היא האידיאל בתצורתו הטהורה. מקורה באהבה החצרונית, צורה ספרותית של סרנדות ורומנים שנכתבו במאה ה-12 ועסקו באהבה המותרת והמשוררת, זו של אביר לאשה שלעולם לא תוכל להיות שלו, לרוב גבירה נשואה. הטרגדיה של האהבה בין מתיה לבין אליצ'ה, גיבורי "בדידותם של המספרים הראשוניים", היא שמה שמפריד בינם אינו חוזה נישואים, מנהג או מלך. מה שמפריד בינם הוא בדיוק מה שמחבר בינם מלכתחילה.

הספר מתחיל מהילדות וטראומות העבר של השניים והן מדויקות ומפלחות. מתיה הילד השאיר את אחותו המפגרת בפארק כי לא רצה שיצחקו עליו במסיבת כתה. האחות נעלמה לנצח והותירה את מתיה לקרוס תחת האשמה ומבטם השופט של הוריו; אליצ'ה הילדה נשלחה לעשות סקי על ידי אביה, שחלם שתהיה אלופת ההר. הפחד מהכישלון הוביל אותה במורד המדרון לתאונת סקי. אליצ'ה נותרה נכה לנצח. גוררת מאחוריה רגל ושנאה לאביה.

השניים נפגשים לראשונה בתיכון בגיל 15. אליצ'ה היא נערה אנורקסית ומבודדת, הנכנעת ללחץ של נערות מרושעות, מקובלות ונורמליות שהיא מתאווה להשתייך אליהן; מתיה הוא סוג של אוטיסט חברתי וגאון במספרים שנוהג לחתוך את עצמו. חברו היחיד הוא אאוטסיידר אחר, הומו צעיר שמאוהב בו. תיאורי התיכון ותחילתו של הקשר בין השניים משגרים את הקוראים הישר לגיהנום הקטן של שנות ההתבגרות. משחקי אמת וחובה כפויים, השפלות של התפשטות בתאי ההלבשה, מגע קל שמפציץ את כל החושים. כשידה של אליצ'ה נוגעת בידו של מתיה "זה היה כאילו כל קצות העצבים שלו מרוכזים כולם באותה נקודה וכשהוא ניתק אותה נדמה לו שמהיד שלו יוצאים ניצוצות כמו מכבל חשוף".

זה הגיל שבו אהבות אפלטוניות גדולות מתרחשות באופן טבעי - בחירה מדויקת מצדו של ג'ורדנו. למעשה, אין בחירה לא מדויקת בספר הזה. התחושה היא של ספר שלישי ולא רומן ביכורים. אם ללכת עם הקו המתמטי ששמו של הספר מתווה, כל כולו משוואה מושלמת ומאוזנת הנעתרת לכל חוקי העלילה והסיפור - כולל שמו המדגיש את המטאפורה שמבהירה את מהות מערכת היחסים בין השניים.

הקשר בין מתיה ואליצ'ה ממשיך ומתהדק אל שנות ה-20 לחייהם, אך נותר נטול מגע פיסי. הוא נדמה למתיה המתמטיקאי כקשר שבין מספרים ראשוניים מסוג מיוחד: ראשוניים תאומים. אלו מספרים ראשוניים שקרובים זה לזה, אך תמיד נמצא ביניהם מספר זוגי שמונע מהם לגעת ממש (לדוגמה, 11 ו-13). מתמטיקאים מניחים שככל שממשיכים לספור, תמיד יופיעו עוד זוגות כאלו. זו אחת הבעיות הפתוחות המפורסמות בתורת המספרים. אך ג'ורדנו, פיסיקאי בהכשרתו, לא מותח את גבולות הסבלנות למתמטיקה של קוראיו ונשאר ברמת המטאפורה המעוכלת והברורה.

עם חלוף השנים, הפחד מקירבה פיסית נהפך מתבקש פחות, אך הם ממשיכים להתבצר. מתיה מתרכז במספריו האהובים. אליצ'ה מוצאת את עצמה ונחמה באמנות הצילום. תיאורי הצילום והתצלומים קצת קיטשיים (אבל ג'ורדנו כל כך צעיר, 27, וחתיך שאפשר לסלוח לו). רק ביום שבו מתיה מקבל את התואר באוניברסיטה אליצ'ה פועלת לראשונה - מותנעת על ידי כאב חיצוני ומחזר מפתיע - במאמץ שברור שהוא כמעט על-אנושי עבורה. כשהיא נושקת למתיה על לחיו, היא "במשב רוח פיזרה את כל החרקים"; וכשהיא נושקת לו על פיו, לאחר שהוא מגלה לה את סודו הגדול, הוא מרגיש שידיה הקלות "אחזו בראשו בחוזקה ותפסו את כל מחשבותיו". אלה רגעים נדירים, מאחר שג'ורדנו מקפיד לדבוק בתיאורים של מעשים ופעולות וגולש רק לעתים רחוקות, בעדינות מרובה, לתודעה של גיבוריו, כמו מאשר בכך את נכותם הרגשית. באופן מפתיע מאוד, הניתוק הכפול הזה, המרחק של הדמויות מעצמן ושל הכתיבה מהן, עובד היטב.

הספר ממשיך ומתאר ללא רחם את חייהם הבוגרים של השניים. הפתעה אחת בלתי מבוטלת ממתינה בסופו, כזו שאסור לספר. אפשר רק לומר שרומנטיקה אפלה וכאב נפשי כרוני מבליחים מכל דף. הטרגדיה, כמובן, טמונה בכך שברור ששני אלו יוכלו להיות מאושרים יחדיו, לנצח, לראשונה בחייהם; ובו בזמן, ששני אלו דומים כל כך, דומים מדי. כשנפשות תאומות פצועות באותו מקום, פציעה אנושה, איש מהם לא יכול לרפא את השני, לחבוש את הפצע. הם רק לוחצים זה על החתך של זה. הדימום אולי נעצר, אך הכאב גדל.

פאולו ג'ורדנו גרף את פרס סטרגה היוקרתי, תורגם ברחבי העולם, התארח בשבוע שעבר בפסטיבל הסופרים בירושלים, ובאופן בלתי מפתיע ספרו יעובד לסרט. מה פשר ההצלחה של רומן על שני אנשים כל כך פגועים ובודדים? יכול להיות שזה הסיפור המהודק, שיכול היה להתרחש בכל מקום בעולם. ואולי נוח ומנחם לחמול על גיבורים שהליקויים הגדולים שלהם הם כל כך מוחשיים, ונראים לעין - ומקורם בילדות המוקדמת. ואולי הסיבה להצלחה היא שכל הכל הקוראים מכירים את התחושה של קריעה מאדם אהוב (בני המזל עברו זאת רק פעם אחת). הנחת הבסיס לכל מערכת יחסים שיש בה אהבה אמיתית היא האפשרות לפגוע ולהיפגע. זו לא סיבה טובה להימנע מאהבה, אבל בהחלט תירוץ מצוין לקרוא ספרים עליה.

/ Le Solitudine Dei Numeri Primi Paolo Giordano



פאולו ג'ורדנו. משוואה מושלמת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו