"מאוס: סיפורו של ניצול" מאת ארט ספיגלמן | הפלנטה המצוירת

יתרונו הגדול של "מאוס" על פני יצירות אחרות נעוץ ביכולתו לדבר אל בני דור הנרתע מקריאת ספרות שואה במקרה הטוב ומקריאה באשר היא במקרה הפחות טוב. "מאוס", כפי שאומרת בנובלה עכברה חכמה אחת, הוא "ספר חשוב מפני שיעניין אנשים שבדרך כלל לא נוהגים לקרוא סיפורים כאלה"

שהם סמיט
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שהם סמיט

מאוס: סיפורו של ניצול. חלק 1: אבא מדמם היסטוריה, חלק 2: וכאן החלו צרותי

ארט ספיגלמן. תירגם מאנגלית: יהודה ויזן. הוצאת מנגד, חלק 157:1 עמ', 75 שקלים; חלק 2: עמ', שקלים

קומיקס על השואה? "הצירוף נראה בעיני בלתי-אפשרי, וולגרי, פוגע בטעם הטוב", אומרת גיבורת הרומן "לב משוגע" מאת דורית אבוש בהתייחסה ל"מאוס", יצירתו פורצת הדרך של ארט ספיגלמן. האם אפשר כי גם היום, 24 שנים לאחר צאת הכרך הראשון של "מאוס" - הנובלה הגרפית שסללה את הדרך ליוצרים נוספים בני הדור השני, כגון ברניס אייזנשטיין (הייתי ילדה של ניצולי שואה, כתר, 2009), ואף זיכתה את יוצרה בפרס פוליצר (1992) - יהיו מי שייבעתו מן החיבור קומיקס-שואה?

"מאוס" (השם התעתיקי מוצלח אפילו מן השם הלועזי) הוא דוגמה נפלאה - ככל הנראה הדוגמה המפורסמת ביותר - לשימוש מזהיר בקומיקס, סוגה ששורשיה (היהודיים) בספרות הפופולרית והבידורית, אך כבר מזמן ביססה את מעמדה החדש כספרות גבוהה, אמנותית וביקורתית. עצם בחירתו הנועזת של ספיגלמן לספר את סיפורו של אביו ולאדק, ניצול אושוויץ, דרך קומיקס, בוודאי מעניקה לו ייחוד ומבדלת אותו מאלפי סיפורי ניצולים אחרים; השימוש בבעלי-חיים כמייצגי בני לאומים שונים (יהודים כעכברים, גרמנים כחתולים, פולנים כחזירים) הוא שימוש ערמומי התוקף את הגזענים בנשקם הם; אבל יתרונו הגדול של "מאוס" על פני יצירות אחרות שמספרות על השואה נעוץ ביכולתו לדבר אל בני דור המסכים, זה הדור הנרתע מקריאת ספרות שואה במקרה הטוב ומקריאה באשר היא במקרה הפחות טוב. "מאוס", כפי שאומרת בנובלה עכברה חכמה אחת - אשתו הגיורת של ספיגלמן, הוא "ספר חשוב מפני שיעניין אנשים שבדרך כלל לא נוהגים לקרוא סיפורים כאלה".

למדיום יש כאן חשיבות מרכזית - "מאוס" מדבר אל נמעניו בשפה הטבעית להם, ויזואליה, אך הוא גם מדבר אל לבם במובן רחב יותר, בשמשו מראה לרוח ימינו, ימי מלאת 65 שנים לסיום מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה. ספיגלמן נמנה עם הראשונים שהעזו להסיר את הילות הקדושים מעל ראשי הניצולים ולהביט בהם כבני אנוש ועם הראשונים להבין כי ניצולי שואה, בחלקם לפחות, אינם רק קרבנות אלא גם מקרבנים - של ילדיהם, של בני-זוגם ושל כל מי שנקלע לסביבתם.

אנטי-אנדרטה

"סיפורו של ניצול", כותרת המשנה של הנובלה, נטענת בדו-משמעות כבר בפרולוג הקצרצר (שני עמודים) שבו שב ספיגלמן הבן, הוא ארטי, אל יום בילדותו, בניו יורק בסוף שנות ה-50. כמו בסרט קולנוע - שהרי קומיקס הוא מעין קולנוע של נייר - לפנינו פלשבק, זיכרון מרגע שבו, לאחר שחבריו של ארטי לועגים לו, הוא בא הביתה לבקש ניחומים אצל אביו, וזה, במקום לנחמו, לועג לתפישתו את מושג החברות: "חברים? אם תנעל אותם יחד בחדר במשך שבוע בלי אוכל...אז היית רואה מה זה חברים".

פתיחת הפרק הראשון, המתרחשת באותו המקום - דירת האב ברגו פארק שבניו יורק - כ-20 שנה לאחר מכן, אף היא מציגה את האב כזקן נרגן וקטנוני שאינו חדל למתוח ביקורת על בני משפחתו. ספיגלמן מפליא לצייר סצינות קטנות "מהחיים", וגם לתת בפי הדמויות משפטים רבי ניואנסים ("אני תמיד התפרנסתי" מספר האב, והביקורת המובלעת על חיי הבן האמן לא נעלמת מהקוראים). כך, בתוך עמודים בודדים, זוכים הקוראים להיכרות אינטימית עם הדמויות ושועטים קדימה עם שני סיפורי הניצולים: סיפורו של האב ששרד את אימי השואה וסיפור התמודדותו של הבן האמן עם אביו, אדם בלתי נסבל היורד לחייו ולחיי מאלה, אשתו השנייה שלעולם לא תצליח להיכנס לנעלי אשתו הראשונה והאהובה, אניה, היא אמו של ארטי שהתאבדה ב-1968. החשיבות העצומה שמייחס ספיגלמן לחומרי המציאות שאותם הוא מתאר (עלילת העבר באירופה ועלילת ההווה בארצות הברית) ולפרטי היומיום הקטנים המרכיבים אותם עולה מן העיצוב הקפדני של הסצינות והמיזנסצינות (ניכרת כאן גם עבודת התחקיר האדירה והשימוש במסמכים, תצלומים, תרשימים ומפות), אך גם מן הטקסטים ששם ספיגלמן בפי בן-דמותו המאויר, כפי שעולה מדו-שיח בין הבן לאב בתחילת הכרך הראשון. לאחר שוולאדק מספר על עצמו כעלם צעיר ("תמיד אמרו לי שאני דומה לרודולף ולנטינו") ואגב כך גם על מחזרת עיקשת ולוהטת, הוא מודיע לארטי: "אבל את זה, מה שאני סיפרתי לך על לוסיה וכו', אני לא רוצה שאתה תכתוב בספר שלך". "מה, למה לא?" תמה הבן, והתשובה הפסקנית: "אין לזה שום קשר להיטלר ולשואה!". "אבל אבא", מוחה הבן, "זה חומר נהדר. זה הופך את הכל לאמיתי יותר, לאנושי יותר. אני רוצה לספר את הסיפור שלך בדיוק כפי שהתרחש". אך האב בשלו: "אבל זה לא ממש ראוי. זה לא מכובד. אני יכול לספר לך סיפורים אחרים, אבל דברים פרטיים שכאלה אני לא רוצה שתזכיר". "בסדר, בסדר. אני מבטיח", מפטיר ארטי.

ארטי אינו מקיים את הבטחתו לאביו - כפי שמעיד הספר - אך לא רק משום שקיום ההבטחה משמעו בגידה באמנותו, אלא משום שספיגלמן הבן, שלא כמו אביו המצטייר כטיפוס ארצי שאינו נוטה להרהר במשמעות מעשיו בעולם, מבין כי הדרך היחידה לעשות חסד עם אביו ועם זכר השואה היא להפר את ההבטחה. שלא כאביו, שהפנים את יחס הממסדים השונים לניצולי השואה, יחס המוחק את הסובייקט, האדם הפרטי, והופכו ל"ניצול שואה", פרה קדושה שבקדושות, ספיגלמן הבן מסרב לתת ידו למעשה שימחק, בשנית, את אביו האדם הפרטי. לכן "מאוס" הוא אנטי-אנדרטה. לפנינו דיוקן של אדם זקן ואטום, קמצן חולני, גזען - "במובנים מסוימים הוא כמו הקריקטורה הגזענית של היהודי הזקן והחמדן". ובכל זאת זהו דיוקן של אדם, ואדם שעמד מול המוות אין ספור פעמים, הפגין תושייה, תעוזה, חוסן נפשי וגם, לא אחת, חמלה, נדיבות וגדלות נפש. לכל אורך הקריאה, ובפרט כאשר ספיגלמן חושף את מצוקותיו ואת רגשי האשם שלו ביחס לכתיבה על אביו, קשה שלא לחשוב איך היה הספר נראה אילו היה היוצר נכנע לרגשותיו ולמוסכמות, ובוחר לספר רק את סיפור ההישרדות. אפשר מאוד כי אז, תחת שייראה לנו כדמות מורכבת ורבת סתירות, היה ולאדק מצטייר בעינינו כגיבור, סמל ליהודי רב התושייה, ואפילו גיבור רומנטי הדבק באשתו, אניה, מסכן למענה את חייו ולמעשה, לאורך כל שהותם באושוויץ - שם הופרדו זה מזה - נאחז בחיים למענה בלבד.

סיפור הישרדותה של אניה, שכמו לא מעט ניצולי שואה התאבדה שנים רבות לאחר השואה (אניה התאבדה זמן קצר לאחר שחרורו של ארט ספיגלמן עצמו כשהיה בן 20 מאשפוז במוסד פסיכיאטרי, שם שהה בעקבות התמוטטות עצבים) - הוא החלל הריק שאותו נכסף ספיגלמן למלא. "הלוואי", אומר ארטי לעצמו, "שהייתי שומע את הסיפור של אמא כשהיא עוד היתה בחיים. היא היתה קצת יותר רגישה. זה היה נותן לסיפור קצת איזון". לאורך כל הכרך הראשון, ארטי מפציר באביו למצוא את המחברות שבהן כתבה האם את זיכרונותיה, ואולם האב, שביתו מלא בגרוטאות שמהן אינו מסוגל להיפטר, חוזר וטוען שאינו מוצא את המחברות. רק בעמוד האחרון של הכרך הראשון הוא מתוודה כי לאחר התאבדותה, בדיכאונו, השמיד אותן, בלי שקרא את הכתוב בהן. "רוצח" היא המלה שמטיח אז ארטי באביו, והיא המלה החותמת את הכרך הראשון. בחירתו של ספיגלמן לתת לארטי את זכות המלה האחרונה ולא לחתוך את הסיפור עמוד קודם לכן, בשערי אושוויץ ("וכך הגענו למחנה הריכוז אושוויץ. וידענו שמכאן כבר לא נצא יותר"), היא מן האמיצות שבספר האמיץ שבאמיצים הזה, ושוב, מפנה אותנו להרהר על הקשר שבין זיכרון לבין היסטוריה ובין השכחה לבין הכחשת השואה, ובניצולים אשר הפכו, שלא באשמתם, למעניהם של אחרים.

ארטי מצטער שלא היה באושוויץ

הכרך השני של "מאוס", "וכאן החלו צרותי", יצא לאור ב-1991, חמש שנים לאחר צאת הכרך הראשון. על המשבר שחווה ספילגמן עם כתיבת הכרך הזה, על הקושי האדיר שלו לגעת במכחולו בתופת של אושוויץ, ובעיקר על הקושי הנובע מן ההכרה ביומרנות שבתיאור מקום בלתי נתפש, לומדים הקוראים משיחותיו עם אשתו - "אני יודע שזה מטורף, אך משום מה אני מצטער על כך שלא הייתי באושוויץ עם הורי כדי לדעת מה עבר עליהם"; ועם פאבל, הפסיכיאטר שלו: "חלק ממני לא רוצה לצייר או לחשוב על אושוויץ. אני לא יכול לדמות בבירור איך זה היה, ואני לא יכול להתחיל לדמיין איך זה הרגיש". בסופו של דבר ארטי ספיגלמן מצליח להתגבר על המחסום וליצור ליצירת המופת המשך לא פחות מופתי. גם כאן הוא מפליא להשתמש בדיו שחורה כדי ליצור סרט אפל ובו פריימים רבים המוכרים לנו מסרטים דוקומנטריים ומתצלומים אך מקבלים צביון משלהם באיורים. גם השימוש בדמויות העכברים - עכברים במדי אסירים - ודווקא מפני שהם מופיעים בסצינות שנצרבו בזיכרוננו הקולקטיבי, מייצר כאן אפקט סוריאליסטי שמעצים את הסוריאליזם השורה ממילא על המראות הבלתי נתפשים מן הפלנטה האחרת (המכונה בספר "מאוסוויץ").

אבל גם בכרך השני, ואפילו מול אושוויץ וזוועותיה, ספיגלמן אינו חוסך שבטו מאביו. יתרה מזאת, נדמה שעם העלייה במדרגת הסבל באושוויץ, גדל גם סבלם של הסובבים את ולאדק בהווה. אשתו בורחת ממנו ובנו לא מסוגל לשהות בחברתו וקץ בקמצנותו החולנית ("אז פשוט תשמור את דגני הבוקר המתוקים-מלוחים שלך למקרה שהיטלר יחזור"). ובכל זאת, לעומת הכרך הראשון של "מאוס", הנגמר במלה "רוצח" ומותיר את הקוראים מוטרדים, הכרך השני נחתם בקתרזיס, ברגע המתוק שבו בתום צעידה של שבועות בדרכיה החרבות של אירופה מגיע ולאדק שניצל מאושוויץ אל עיירת נעוריו ונופל בזרועותיה של אניה, שאף היא שרדה כנגד כל הסיכויים. השתחררותו של ספיגלמן מן התסכול המתמיד ואי היכולת להתחרות ברישיו, אחיו המת, בנם של אניה וולאדק שנרצח בגיל שלוש ולכן המשיך להתקיים בתודעת הוריו כבן מושלם, מוצאת את ביטויה המרגש בהקדשת הכרך השני לרישיו ולאניה. פניו שבתצלום, יחד עם פני המון העכברים הלוטשים בקוראים מבט מן הכריכות הפנימיות של שני כרכי היצירה האדירה הזאת, יוסיפו לרדוף את הקוראים עוד ימים רבים.

שבחים מקיר לקיר להוצאת "מנגד" שהוציאה את "מאוס" מחורו לאור, על שני כרכיו (הכרך הראשון יצא לאור בעבר, בתרגומו של יעקב רוטבליט, אך אזל) וברמת הפקה מוקפדת ביותר. הדבר הקטן האחד הפוגם מעט בחוויית הקריאה ובזרימה הטבעית של הטקסט הוא הניסיון הלא מוצלח והמסורבל לשמר בעברית (כך אני מניחה) את האנגלית העילגת של ולאדק, למשל על ידי השמטת הא הידיעה או שין הזיקה. יש לקוות שהדבר יתוקן באחת המהדורות הבאות - כן ירבו.

מעל לכל יש לייחל לכך שהממונים על תוכניות הלימוד במשרד החינוך יבינו איזו הזדמנות חינוכית טמונה בספריו של ארט ספיגלמן, וישלבו אותם בתוכניותיהם וברשימות ספרי-החובה. אם כבר קיימות רשימות שכאלה, חובה שיהיו בהן ספרים ראויים.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ