כבר שכחתי ואיני יכול לתאר ברור בנפשי

המרחק הגיאוגרפי מטריד הרבה פחות ממרחקי הזמן שבין הסופרת למי שהיו גיבורים צעירים

מאיה ערד
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מאיה ערד

השאלה חוזרת על עצמה, בווריאציות שונות, בכל מפגש, בישראל או מחוצה לה: איך אפשר לכתוב עברית מחוץ לישראל. בעיני השאלה תמוהה: אני לא מכירה שום מציאות אחרת. אני חיה בקליפורניה, זו עובדה. השפה שלי היא עברית, גם זו עובדה. אחד ועוד אחד, והתוצאה היא כתיבה בעברית מחוץ לישראל.

יתרון? חיסרון? אף פעם לא חשבתי במושגים כאלה. הנתונים היו קבועים. אפשרויות אחרות לא עלו. לגור בישראל ולכתוב באנגלית נראו לי רחוקים ממני באותה מידה.

לכתוב בלי לשמוע עברית? כתבתי כך את שני הספרים הראשונים, בחרוזים, כשחייתי בבוסטון ובז'נבה, והכתיבה אכן היתה דרך להחיות את השפה. את הספרים שאחריהם, בפרוזה, כתבתי כבר בקליפורניה, בלב הקהילה הישראלית של עמק הסיליקון. בכל מקום שומעים עברית. יש ישראלים בגן, ישראלים בבית הספר, ישראלים באוניברסיטה ובסופרמרקט וברחוב. ויש ספרייה אוניברסיטאית עם אוסף עברי עצום. ויש אינטרנט, שחוץ מזה שהוא מבזבז את מיטב הזמן שהיה צריך להיות מוקדש לעבודה, הוא מאפשר לקרוא את החדשות ומוספי הספרות ולצפות במערכונים מהעונה האחרונה של "ארץ נהדרת".

והמרחק, ממשיכים לשאול, לא מטריד אותך? מטריד. מובן שמטריד. אבל יותר מהמרחק הגיאוגרפי מטריד המרחק שבזמן. 16 השנים שבהן גרתי מחוץ לישראל הן גם 16 השנים שבהן התרחקתי מראשית שנות העשרים שלי. והמרחק בזמן, בניגוד למרחק גיאוגרפי, הוא מוחלט וחד-כיווני: בישראל אפשר לבקר, אבל לא בראשית שנות העשרים בחייו של אדם. כבר היום קשה לי לדמיין את עצמי כותבת על אנשים צעירים ממני ב-15 שנה.

איך זה להיות לפני הכל: לפני הלימודים, לפני העבודה, לפני המשפחה. מי האנשים האלה? מה מעניין אותם? מה הם רוצים? אין לי מושג. כמובן, אני לא היחידה שהמרחק הזה מטריד אותה. ב"שחף" של צ'כוב מתלונן טריגורין באוזני נינה: "כבר שכחתי ואיני יכול לתאר ברור בנפשי, איך מרגישים עצמם בני השבע-עשרה שמונה-עשרה, ועל כן בסיפורי ובנובלות שלי העלמות הצעירות הן, בדרך כלל, מזויפות" (תירגם אברהם שלונסקי).

כוונותיו של טריגורין אינן בדיוק טהורות, והרבה אירוניה מסתתרת מאחורי המשפט הזה. ובכל זאת, מרחק השנים הוא עובדה. ובניגוד למרחק הגיאוגרפי מישראל, שנשאר קבוע, הוא רק הולך וגדל. לפעמים, כשאני רואה איך סופרים מבוגרים ממני בדור כותבים על אנשים בני גילי, מתארים את המאבקים של הזוגיות, גידול הילדים, המתחים בעבודה - ברור לי שהם רואים את הדברים מבחוץ, ולעתים קרובות הגיבורים בני השלושים והארבעים שלהם, כמו הנערות של טריגורין, מזויפים.

כמובן, שני המרחקים שלובים זה בזה. המרחק הגיאוגרפי מתרחב על פני ציר הזמן. העולם לא נשאר כשהיה. להיות בן ארבעים פירושו לא רק שחלפו עשרים שנה מאז היית בן עשרים, אלא שהעולם שבו היית בן עשרים שונה מאוד מהעולם שבו חיים בני עשרים היום. נופים מתחלפים. מקומות נהרסים ונבנים. השפה משתנה. ביטויים חדשים מופיעים. אחרים נעלמים. אבל אני לא לבד: ישראל שלפני 16 שנה התרחקה ממני כמו שהתרחקה מכל אחד שחי בה והיה בה צעיר. ישראל של ילדותי רחוקה עוד יותר. כלואה בנגטיב של זיכרון שמחכה לפיתוח. אולי בספר הבא.

מאיה ערד היא סופרת אורחת במרכז טאובה ללימודים יהודיים באוניברסיטת סטנפורד. ספרה האחרון, "אמן הסיפור הקצר", ראה אור בהוצאת חרגול-עם עובד בשנה שעברה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ