שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"לב מתעורר" מאת גיל הראבן | אחים בלב

בכתיבה מדודה, מאופקת וחכמה, שקולחת בטבעיות, מוליכה גיל הראבן ביד בוטחת את קוראיה דרך תחנות חייהם של הגיבורים לעבר האופק הכוזב

רבקה קרן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רבקה קרן

לב מתעורר

גיל הראבן. הוצאת אחוזת בית, 399 עמ', 88 שקלים

אין בגוף האדם עוד איבר שמעורר כל כך הרבה אסוציאציות, אמונות טפלות, תשוקות ופחדים כמו הלב. איזה שם תואר לא קשרו לו? כבד, אמיץ, קשה, רך, חזק, חלש, קמצן, נדיב, שמן, ריבון, קיסר וכן הלאה. בפילוסופיה, בדת, במדע ובספרויות העולם כולו הלב הוא כוכב עליון, מרכז פיסי, אנרגטי ומאגי, סמל אוניברסלי למשכן הרגש, הרוח והמוסר, מקור הטוב והרע, הנשגב והשפל וכמובן שם שוכנת האהבה על שלל גווניה.

"כי יצר לב האדם רע מנעוריו", נכתב בספר בראשית, וקרל יונג אומר, "האדם המתבונן החוצה חולם, האדם המתבונן פנימה מתעורר". ואכן, דומה שעלילת הספר "לב מתעורר", ספרה ה-14 של גיל הראבן, נע בין תעייה חולמנית לבין יקיצה כואבת.

אך בל יטעו הקוראים - תנודות הנפש הנסתרות מתועדות לא פחות מפעימות לבו של גיבור הספר ששמו אורי. לפנינו אידיליה משפחתית - אמא, אבא, שלושה ילדים. לפתע נהרגים ההורים בתאונת דרכים. איך ממשיכים הלאה? איך מתמודדים עם השבר הנורא? הסיפור מתחיל מנקודת האפס של התא המשפחתי הקטן שחרב, מאותו רגע שבו קם האח הבכור אורי ונהפך לגורם מלכד, תחליף להורים שאינם; אוהב, מגונן, מפרנס, תומך ומרגיע, דמות מופת נערצת וכריזמטית. הוא אהוד על מכריו, שופע תוכניות לעתיד ואינו מניח לדיכאון ולחרדה לפורר את מה שנותר. אין כוח שיבלום את הלב הגועש, והתוצאות מרחיקות לכת.

הדברים נמסרים בפרטנות מופלגת מפיה של האחות אפרת - שחקנית, במאית ואשת חינוך - שמתארת בסבלנות רבה כיצד נעשה אחיה ליזם נדל"ן ואיש עסקים מצליח. הוא נושא אשה, מוליד בן ובת ובתוך כך אינו חדל לדאוג לאחותו ואחיו, להעניק להם ביטחון כלכלי ולעטוף אותם כל השנים בדאגה ואהבה ללא תנאי. הערצתה של אפרת את אחיה הבכור גובלת בהתבטלות עצמית, כעין דשדוש במקום אחד בקריירה שלה ובחייה האישיים, והמלים שנועדו לגולל את מסכת חייו של האח מתארות בנאמנות גם את מוצאות הסובבים אותו ובתוכם היא עצמה, הדמות האניגמטית מכולן.

נראה שהגיבור מעורר במקורביו אמון והערצה, אלא שכפל המשמעות באותו אורים ותומים חבוי לו, מן הסתם, בשורשי הנפש כבר מתחילה - הצעיר הסבלני, האמפטי, שקשוב תמיד לפרטי-פרטים, לוקה בו בזמן בפעלתנות יתר עצבנית, אדם שתוחב את כפות ידיו תחת ירכיו לעתים מזומנות כדי להסתיר אי-שקט וקוצר רוח.

אורים, כפי שנוהגת אחותו לכנות אותו, מתעניין מילדותו במתמטיקה, קוסמולוגיה, מסעות של מגלי תבל ומאובנים בני מיליוני שנים. הוא נוהג לדבר על הזמן הגדול לעומת הזמן הקטן ומלמד את אחיו להרחיק את העדשה שלהם מזירת היומיום ולהסתכל על התמונה הכוללת במבט-על. הוא מרבה להזכיר את "המעלל הגדול" של כל פרט - מושג שמקורו בעלונים של המשק שבו גדלה אמם - באותה תשוקה ייחודית שמניעה אותנו קדימה, לעבר מטרה נכספת "ורחמנות על מי שלא מוצא את ?המעלל הגדול שלו'".

ואז אותו אורי סובל מכמה התקפי לב ששמים קץ להרמוניה ולקדחת העשייה ומובילים אל טבורו של הסיפור - תהליך סמוי של השתנות חסרת פשר וחיבוטי הנפש שמתלווים אליה. אפרת ואחיה הצעיר יותם, שלימים נעשה רופא בחו"ל, אינם מעלים על דעתם שמה שעתיד לקרות הוא בכלל אפשרי. "סימנים מוקדמים. כולם שאלו על סימנים מוקדמים, כי הרי חייבים היו להיות סימנים כאלה, סימנים כלשהם. אדם לא משתגע פתאום".

וגם אם נדמה לרגע שהבלבול והחרדה מפנים את מקומם שוב לסדר המבורך, זהו מקסם-שווא. הכוחות הפועלים עלינו נשגבים מבינת אנוש ולבו המומר של אורים משמש הוכחה ניצחת לכך. הקרע הוא חריף, ההלם מכה בכולם - משפחה, ידידים, עובדים וחברו הקרוב, החוזר בשאלה, יעקב, שעוד נכון לו תפקיד מרגש בסוף הספר.

העלילה משתרעת אפוא בין שתי טראומות מזעזעות - אובדן ההורים ואובדן האח אורים בהווייתו הנפלאה והמוכרת, כמו אוסף כדורי הזכוכית של המספרת אפרת שהם משל לבועה שבה התנהלו חיי המשפחה בין האסונות הללו, משל לאותו ביטחון מוחלט ועיוור שאורים השרה, קבוע ומובן מאליו, עמוד האש שמוליך את יקיריו תמיד בדרך הנכונה ולעולם לא יאכזב.

אפרת מגוללת את מסכת חיי משפחתה בסדר כרונולוגי שזור הבזקים אל מחוזות הילדות ולוויית חן חרישית שורה על ההיסוס שבדפדוף המוקפד הזה - היה כך או כך? ואולי בכלל לא היה? גיל הראבן דנה בכובד ראש בנושאים המהותיים של מציאות, אשליה, זהות, ערכים וקשר. ריאליזם והפשטה אחוזים כל העת זה בזה בספרה וחושפים מודעות חלקית ולקויה, שהיא המפתח העיקרי להבנת הנפשות הפועלות ולשותפות הגורל שהן חשות.

ההזדהות עם הדמויות מתגבשת אט-אט ונהפכת בהדרגה לחוויית הקריאה המרכזית. מהו מקור הקונפליקט בסיפור, תוהים יחדיו המחברת והקוראים, במה הוא נעוץ? במוסר? בתועלתנות? בהרגלים? חינוך? תורשה? אבולוציה? או שמא בממד מיסטי חסר פשר? גם אפרת מנסה לשווא לשרטט את הגבול בין מוחשי לבין ערטילאי. ועם ההתפקחות הצורבת, באה התובנה "לשם, אל המישור שבו הלכו ונעלמו הורינו חזרתי. ושם אורים הלך ובא מולי... ואז אחי חלף דרכי כמו לא-חומר, כמו הולוגרמה".

המקום שאורים האחר, בעל הלב המומר, בוחר לעצמו מוכר היטב לכותבת שורות אלה, זהו אינו מקום לעשות בו חיים - זהו פשוט מקום להיות בו. ואמנם, אורים מבין "שזה הכל שטויות... ה-כול, כל הדברים האלה, בפרספקטיווה רצינית הכל בעצם מצחיק. בני אדם זה דבר מצחיק". בדומה לאורי אחר, גיבור ספרו המצמית של עמיחי שלו "הנפשיים" (ידיעות ספרים), שמפנטז על הכלום המופלא שהוא רוצה להיות חלק ממנו, כך גם אורי-אורים של הראבן שוקע בניהיליזם. הוא הוגה באינסופים גדולים ואינסופים קטנים וקובע, "זמן. זמן הוא הדבר שאין". הקיום הרחוק והמנוכר שאורים מאמץ כצורת החיים האפשרית היחידה שמתאימה לו עכשיו קרוב יותר אל המוות - בהיותו משולל חיות אמיתית, מנותק מכבלי העבר ופטור מן השמחות, הדאגות והמחויבויות של מי שיושב בקרב משפחתו וקהילתו.

התעלומה נותרת בעינה והשאלות פתוחות לפרשנות הקוראים. וכך, בכתיבה מדודה, מאופקת וחכמה, שקולחת בטבעיות, מוליכה גיל הראבן ביד בוטחת את קוראיה דרך תחנות חייהם של הגיבורים לעבר האופק הכוזב. היא נוקטת לשון מלוטשת, ללא גינדור, שעצב עמוק, פליאה ילדותית, הומור ופיוט משמשים בה לסירוגין. "ותחת שמי הענק, רחקנו איכשהו מהחלל שבבית", נזכרת אפרת בטיול למדבר יהודה שאירגן לה אחיה פעם ביום הולדתה, אחרי השבעה על הוריהם. ההשתנות אינה מוחקת את העונג שבהיזכרות ולפעמים זיכרונות הם נחמה מתקנת. כמו שאמר פליני, "אני אוהב לזכור יותר מאשר לחיות".

ספרה של רבקה קרן "הפקרות" יראה אור בהוצאת אגם

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ