רויאל נץ
רויאל נץ

פיידרוס

אפלטון. תירגמה מיוונית עתיקה: מרגלית פינקלברג. הוצאת חרגול-עם עובד, 156 עמ', 59 שקלים

מאורע כמו תרגום "פיידרוס" לעברית בידי מרגלית פינקלברג מעורר קודם כל הכרת טובה ואף השתאות, אולי בדומה לתרגום "טביה החולב" בידי דן מירון. מרגלית פינקלברג היא מחשובות חוקרות ספרות יוון הפועלות כיום. שדה המחקר שלה יוצא דופן בהיקפו - "פורמליסטי" אבל גם "היסטורי", לעתים כמעט פרה-היסטורי (בין מחקריה הרבים, פינקלברג היא גם אחת ממתי-מעט החוקרים ברצינות את הכתב העתיק ביותר שנמצא באדמת יוון, ה-Linear A). ובתוך כך תירגמה לעברית תחילה את "המשתה" (ב-2001, חרגול) וכעת את "פיידרוס", שניים מהדיאלוגים האהובים ביותר של אפלטון. מובן מאליו גם שהתרגומים מהימנים מאוד ועם זאת - ודווקא חוקר נחשב יכול להרשות זאת לעצמו - בשום אופן אינם "מילוליים". כך שלפנינו, לראשונה, פיידרוס עברי מדויק וקריא.

"המשתה" ו"פיידרוס" אהובים כיום כל כך משום שהם עוסקים באהבה, כפי שמצפה הקורא המודרני בעצם מכל יצירת ספרות שהיא ובוודאי מיצירה מתוחכמת של פרוזה. אכן, העתיקים גם הם יצרו את ה"רומן העתיק", או ה"נובלה", סגנון פרוזה שעיקר עניינו עלילות אהבה והרפתקאות מסמרות שיער. אלא שסגנון זה צמח הרבה אחרי זמנו של אפלטון, ואף פעם לא היה מרכזי. נראה שקוראיו העתיקים של אפלטון לא חיפשו בכתביו דווקא את האהבה. רבים מאוד קרעי הפפירוס שנמצאו מיצירתו של אפלטון, ואפשר לראות בהם כעין "מדגם" מייצג של הפופולריות של כתבי אפלטון (כשלעצמו, אחד הסופרים הפופולריים ביותר בעת העתיקה).

"פיידון" הוא המוביל, קרוב לוודאי בגלל תורת הישארות הנפש כמו גם בגלל הסיפור הביוגרפי על מותו של סוקרטס. בזכות "פיידון" סוקרטס היה למופת, exemplum, לשוויון הנפש הראוי לנוכח המוות. מיד אחריו במדד הפופולריות - "פיידרוס". ובכן, בכל זאת, טעם עתיק שאינו שונה כל כך מזה המודרני? לא כך: שכן ה"משתה", ודאי המסעיר ביותר בכתבי אפלטון בעבור הקורא המודרני, כמעט אינו נמצא בעדויות הפפירוס! ובכן, הדעת נותנת כי "פיידרוס" היה בין החיבורים האפלטוניים הפופולריים ביותר בעת העתיקה משום שבעיני הקורא העתיק היה זה לאו דווקא חיבור על אהבה, אלא חיבור על תורת הנאום. "פיידרוס" עשוי סדרה של נאומים בנושא האהבה, ובסופם דיון בתורת הנאום. לקורא המודרני, שהאהבה בראש מעייניו ואילו תורת הנאום זרה לו, נראה הדיאלוג כהדבקה מוזרה של דיון על הארוטי, ההופך בהדרגה לנשגב ממש - יחד עם דיון טכני בחלקו, על כל פנים ארצי מאוד, בתורת הנאום. אך לקורא העתיק הדיאלוג היה מלכתחילה, מעל הכל, דיון בתורת הנאום, שכן כאשר קראו העתיקים נאומים הם היו מרותקים, קודם כל, להצלחתם של הנאומים הללו בתור נאומים. העניין הטכני הזה, של המצאת נאום - באשר הוא נאום - היה לב החינוך העתיק. ולכן "נאום על אהבה" הוא בשביל הקורא המודרני קודם כל "על אהבה" ובשביל הקורא העתיק היה קודם כל "נאום".

חיבורו זה של אפלטון על תורת הנאום עשוי, כפי שמסבירה היטב פינקלברג, במבנה "דיאלקטי": כל נאום חותר תחת קודמיו והדיון שבתום הנאומים - חותר תחת מעשה הנאום עצמו ולמעשה חותר תחת עצם מעשה הכתיבה, כולל כתיבתו של חיבור כגון "פיידרוס". הדיאלקטיקה המסוימת הזאת, של יצירה כתובה המסתייגת מן הכתיבה, היא כנראה המהלך המפורסם ביותר ב"פיידרוס", ועליה נבנו כבר מגדלים גבוהים של פרשנות ביחס לכתוב ולמדובר בעולם העתיק, בפילוסופיה ובכלל; ואולי אין למגדלים הללו על מה להיסמך ואפלטון אינו אלא משתעשע בקונוונציה ספרותית של אירוניה עצמית.

מגוחך במקצת להעתיר שבחים על אפלטון, אבל כדאי לומר שהדיאלוג "פיידרוס" הוא באמת, בין השאר, יצירת מופת של פרוזה קומית. זוהי קומדיה עדינה מאוד, הדורשת תשומת לב רצופה. העיקרון הקומי הזה מסביר, לדעתי, גם את בחירתו של אפלטון בהקשר הדרמטי של השיחה. אנחנו מדמיינים את סוקרטס ופיידרוס פורשים לבדם לצל עץ מבודד, הרחק מן העיר. כפי שאפלטון עצמו מזכיר לנו ("למען האמת, סוקרטס, הנושא מתאים לך למדי"), לסוקרטס יצא שם של גבר המחזר אחרי נערים, והקורא הערני אינו יכול אלא להרהר בפוטנציאל הארוטי של צל עץ הדולב: האם ינסה סוקרטס דבר אל פיידרוס? מתברר שלא - התוכן הארוטי של השיחה נותר אקדמי לגמרי, וסוקרטס אף מפליג הלאה אל דיונים יותר ויותר פילוסופיים, יותר ויותר אבסטרקטיים.

אולי אפשר לדמיין את האפקט המיועד בכך שנשווה לעצמנו קומדיה פוליטית, שבה נכנסת מתלמדת צעירה לחדרו של הנשיא קלינטון ומציעה לדבר אתו על פוליטיקה - והנה, השניים מתדברים על פוליטיקה בלהט גובר והולך, עד כדי כך שהנשיא מאלתר מעין הרצאה של ממש על ענייני השעה - ואף לתיאוריה פוליטית הוא מגיע, בשעה מאוחרת, והם נפרדים. ובעצם, למה להרחיק עד קלינטון? הקורא העתיק חשב בוודאי על הלילה שאותו בילה סוקרטס עם אלקיביאדס, הלילה המסופר ב"משתה", שבו, בניגוד גמור לציפיות הקוראים ובניגוד לציפיותיו של אלקיביאדס עצמו, לא עשה סוקרטס דבר אלא דיבר. "פיידרוס" מגולל לעינינו - בנימה קלילה ושטופת שמש הרבה יותר - מעין לילה שכזה.

אפלטון היה גאון של סגנון פרוזה. מסופר כיצד במותו מצאו רשומות גרסאות שונות בטבלת השעווה - כיצד לסדר את המלים הראשונות של ה"רפובליקה"? - ובאמת ניכרת תמיד כוונה מיוחדת בכל ניסוח. המלים הראשונות של "פיידרוס", "o file faidre, poi de kai pothen", כבר מרמזות, במצלוליות ובבינאריות שלהן, לתוכן ה"רטורי" של הנאום, ואולי כבר מרמזות לאיזושהי אירוניה כלפי הרטוריות, שהרי כל תוכן הדברים אינו אלא פרוזאי מאוד: "ידידי פיידרוס, מאיפה ולאן?". את זאת תירגם יוסף ליבס, לפני כ-50 שנה, כך: "פיידרוס ידידי, מאין ולאן?", ואילו מרגלית פינקלברג, כעת: "מאין אתה בא ולאן אתה הולך, פיידרוס ידידי?". נמצא כי תרגומה של פינקלברג אינו שואף לדיוק מילולי, וגם אינו שואף לשפה שהיא במובהק "עדכנית". פינקלברג, כמו ליבס לפניה, מחפשת איזו רוממות לשונית שתהיה הולמת לסגנונו של אפלטון, ומוצאת אותה, באופן טבעי, בשפת המשנה (כלומר: בעברית שהתפתחה תחת השפעה יוונית). האופן שבו אפשר להביע עברית משנאית בשפה בת זמננו השתנה מאוד בין ימי ליבס לימינו, ולכן ניכר הצורך להחליף את תרגומו של ליבס בתרגום חדש. אבל הפרויקט המהותי של ליבס ושל פינקלברג אינו שונה כל כך: היחס ביניהם המשכי, ואינו דיאלקטי. ובדרך אגב, נמצא שאין תרגום "נכון" או אפילו "מספק" לסגנון פרוזה מושלם ומדויק כל כך, בעל אינטנסיביות של שירה, כמו זה של אפלטון.

אולי ההבדל המהותי שבין פינקלברג לליבס הוא הבדל הפורמט. ליצירה משמעות שונה, בהקשר שונה של פרסום וקבלה. אין דין "כל כתבי אפלטון", חמש כריכות קשות ועליהן "שין" כבירה של "שוקן", מסודרות בסדר כרונולוגי-משוער ובסופן 150 עמודי אינדקס, כדין כריכה רכה, מקושטת באמנות עתיקה, פעם "המשתה", פעם "פיידרוס". בעבור הקורא הישראלי בן זמננו, עולים בדמיון קודם כל תרגומי הטרגדיה של אהרן שבתאי, ואולי גם ספרי העיון של הוצאת רסלינג. הוצאת שוקן הקימה מקדש משיש לאפלטון הנשגב; הוצאת חרגול מציעה אותו כעת כחפץ חינני, שאותו אפשר לרכוש לצד שאר החפצים בשוק הרעיונות התל-אביבי.

משהו משוק זה נוכח במאמרים המצורפים לכרך זה, של אהרן שבתאי ושל ורד לב-כנען וחגי כנען. שבתאי כותב על "פיידרוס" בהקשר השירה הלירית היוונית הקדומה, בדומה למאמריו המצורפים לתרגומי המחזות שלו (היכן שלעתים קרובות הוא מצביע על הרקע הלירי לכתיבה הדרמטית). אין ספק שיש תועלת ואמת באבחנותיו של שבתאי, וביחוד משכנעת האבחנה בדבר האופי ה"פינדרי" של נאומו האחרון של סוקרטס. שבתאי מוסיף גם כמה מלים אישיות: אלו, מאת משורר גדול כל כך, כמובן יקרות ערך. אבל חשוב לדעתי לסייג כאן. בעולם הרוחני של המאה השישית לפני הספירה - עולם השירה הלירית, או המוקדמים שבין הפילוסופים הפרה-סוקרטיים - יש אניגמטיות והוד קדומים פרה-רציונליים (אניגמטיות המוכפלת במקרה ההיסטורי, ששימר את ספפו ואת הרקליטוס בפרגמנטים בלבד, שאותם עלינו לפענח). האניגמטיות הפרה-רציונלית הזאת קוסמת לרבים מקוראי הספרות היוונית העתיקה.

אבל "פיידרוס" לא בא מן העולם האניגמטי, הקסום הזה. הוא חיבור של המאה הרביעית לפני הספירה, כמעט הייתי אומר של עידן ה"נאורות" היוונית - זהו חיבור הקרוב הרבה יותר ל"רטוריקה" של אריסטו מאשר לספפו או להרקליטוס. ומאותו הטעם, הייתי מציע שלא בצדק נטפלו קוראים פוסט-סטרוקטורליסטיים, כדוגמת דרידה או קריסטבה, דווקא ל"פיידרוס". על כל פנים, לדרידה וקריסטבה עניינים משלהם שאינם נוגעים לאפלטון ההיסטורי, וממילא איני משוכנע שמאמרם הדרידאי-קריסטבאי - ובקיצור, הרסלינגאי - של ורד לב-כנען וחגי כנען אכן מוליך בדרך המלך אל הבנתו של "פיידרוס". מה שאין כן מאמרה של מרגלית פינקלברג שבפתח הכרך, המציג בבהירות ובענייניות את העיקר הנחוץ לקריאה בדיאלוג.

הספר שלפנינו הוא מהאחרונים שאותם ערך דן דאור ואולי האחרון שהוציא לאור בחייו. זהו ספר יפה, המציג בצורה מדויקת אבל לא פדנטית, יצירת מופת. כזה היה הטעם המושלם של דן דאור: דווקא "פיידרוס" (ודווקא מרגלית פינקלברג, שתתרגם אותו!). זהו ספר אירוני על תשוקה, וספר תל-אביבי מאוד, כלומר ספר מאוד משל דאור, ואוהביו - וכולנו הרי אהבנו אותו - שמחים בו. ואם גם דברי ביקורת השמעתי... הרי דן דאור לא היה מרשה אחרת.

הפרופ' רויאל נץ מלמד בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת סטנפורד

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ