בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי צריך אשורית

גם במדינות הנאורות והמפותחות ביותר במערב הולכת ונעלמת הדאגה לקיומו של כלב השמירה החשוב ביותר בהגנה על התרבות: האוניברסיטאות, ובעיקר הפקולטות למדעי הרוח. בלעדיהן יהיה עולמנו ישימון רוחני

תגובות

לפני חודשים אחדים מלאו מאה שנים לפרסום "המכונה מפסיקה לעבוד" מאת א"מ פורסטר, סיפור מדע בדיוני שהוא חזון בלהות על חברת העתיד. כל בני האדם מתגוררים בה מתחת לפני הקרקע, כל אחד ואחד בתא נפרד ומבודד, וכל צרכיהם ניתנים להם על ידי מכונה: האקלים ממוזג, המזון מגיע כסדרו והתקשורת הבין-אישית מתנהלת באמצעות מסך, שדרכו שומעים ורואים את דמותו של בן-השיח. אין ספרים בתאים, למעט כרך עב-כרס ובו הוראות הפעלה לפונקציות השונות של המכונה. כל ניסיון לצאת מן התא ולראות מה מתרחש מעל פני הקרקע נחשב מעשה חתרני ומסוכן; חשיבה מקורית ויצירה רוחנית אסורות. כיוון שאין כל זיכרון היסטורי, בני האדם שוכחים במרוצת הזמן כי המכונה נוצרה בידי אדם. הם מתחילים לסגוד לה, והוראות ההפעלה נהפכות לכתבי קודש. הסיפור מסתיים כאשר המכונה מתקלקלת בהדרגה ובא הקץ על שוכני התאים.

חוקרי ספרות, שכתבו על ספרי מדע בדיוני, התפעלו מדמיונו העשיר של פורסטר, אשר איפשר לו לחזות כבר בראשית המאה העשרים את הרובוטיקה, האינטרנט, שיחות ועידה, סקייפ ושאר נפלאות הטכנולוגיה של שלהי המאה. באותו אופן נהוג להתפעל מדמיונו של ז'ול ורן, אשר חזה כבר במאה ה-19 רבות מן ההמצאות של המאה העשרים ושילב אותן בספרי הרפתקאות. אך כפי שרק מעטים הדגישו את הממד האפוקליפטי בסיפור של פורסטר, כך גם לא רבים נתנו דעתם על הספר הדיסטופי של ז'ול ורן, "פאריס במאה העשרים", שנכתב ב-1863 אך פורסם בראשונה רק ב-1994 (מהדורה עברית בתרגום של מיכה פרנקל, הוצאת כתר, 1995): חזון של חברה אומללה, שמייחסת חשיבות אך ורק לעסקים ולטכנולוגיה.

ז'ול ורן אכן הקדים את זמנו, לא רק בניבוי הטכנולוגיות, אלא גם בתיאור חברת עתיד, שתהא דלת רוח ועלובה כתוצאה מהתמכרות לאמצעים לשיפור החיים החומריים. במאה העשרים פתח סיפורו של פורסטר סדרה של דיסטופיות (או אנטי-אוטופיות) וביניהן: "עולם חדש, מופלא" (1931) מאת אלדוס הקסלי, "1984" של ג'ורג' אורוול (1949), "פרנהייט 451" מאת ריי ברדבורי (1953), "ילדיהם של בני-אדם" (בישראל נקרא הסרט מ-2006, המבוסס על הספר, "הילדים של מחר") מאת פ"ד ג'יימס, ואחדים מספריה של מרגרט אטווד, "מעשה שפחה", "בז וניאלה", ובאחרונה "שנת המבול".

החרדות שהניעו כל אחד מן המחברים היו שונות זו מזו: היו שפחדו מן המשטרים הטוטליטריים, היה מי שחרד דווקא מקפיטליזם חסר רסן, והיה מי שחזה שחורות בגלל האפשרויות הגלומות בהנדסה גנטית. כל החיבורים האלה תיארו, מזוויות שונות, לאן צועד עולם שבו פוליטיקאים וטכנוקרטים רותמים את המדע והטכנולוגיה לצורכיהם.

בחברות העתיד הבדיוניות באים הצרכים החומריים על סיפוקם: תוחלת חיים ארוכה, תרופות לכל הפגמים, גלולות אושר, מזון סינתטי בשפע. אך יש להן מכנה משותף אחד: בכולן נמחקה התרבות - אין ספרים, אין אמנות, מוזיאונים היו לתלי חורבות, אין היסטוריה, אין הגות, נאסר חופש היצירה ודוכא חופש המחשבה. העולם היה לישימון רוחני.

דיסטופיות ממלאות תפקיד דומה לתפקידן של אוטופיות, אך במהופך. תמרור האזהרה שבדיסטופיות נראה כיום רלבנטי מתמיד, חרף קריסתם של המשטרים הטוטליטריים ומעמדן האיתן לכאורה של הדמוקרטיות, שמנסות להציב כלבי שמירה על חירויות הפרט וזכויותיו. אבל גם במדינות הנאורות והמפותחות ביותר במערב הולכת ונעלמת הדאגה לקיומו של "כלב השמירה" החשוב ביותר בהגנה על התרבות: האוניברסיטאות, ובעיקר הפקולטות למדעי הרוח.

אווירה אנטי-אינטלקטואלית מובהקת, שהיתה בעבר אופיינית למשטרים טוטליטריים או לתיאוקרטיות ולכיתות פונדמנטליסטיות, מורגשת היום ברבות ממדינות אירופה, בארצות הברית ובישראל. הביטוי המעשי הברור ביותר שלה הוא הקיצוץ במשאבים וההתערבות הגוברת של המדינה במערכת ההשכלה הגבוהה. על התהליכים ההרסניים, שמתרחשים בימים אלה בעולם האקדמי במערב בכלל ובאנגליה בפרט, התריעו באחרונה שלושה הוגי דעות נודעים. ראוי לנו להאזין לדבריהם שכן הם נוגעים במישרין גם למתרחש במדינת ישראל.

אנתוני גרפטון, היסטוריון מאוניברסיטת פרינסטון, פירסם ב"ניו יורק רוויו אוף בוקס" (ב-10 במארס 2010) את המאמר "בריטניה: חרפת האוניברסיטאות", שבו סיפר כיצד, עקב הלחץ הכספי שמפעילה הממשלה, מפטרים באוניברסיטאות החשובות של אנגליה פרופסורים ידועי שם בפילוסופיה ובפליאוגרפיה (חקר הכתב העתיק), בהיסטוריה ובתולדות האמנות - כלומר, בתחומים שאינם "מחוללי הכנסות" ואין בהם תועלת מעשית מיידית.

גרפטון מיטיב להסביר את המסורת האקדמית בבריטניה, שאיפשרה בעבר למלומדים להעמיק במחקריהם ולחבר יצירות מופת - הוויה אינטלקטואלית שהוא משווה ל"בישול אטי", בניגוד ל"מזון המהיר" המיוצר במקומות שהדגש הוא על העיקרון "פרסם או היעלם" ועל גיוס קרנות מחקר. אלא שעתה, בתהליך שהואץ בשנה-שנתיים האחרונות, גם על האוניברסיטאות הבריטיות משתלטת הדרישה לקיים רק תחומי מחקר "מועילים" המולידים תוצאות פרקטיות מיידיות. היזהרו, אומר גרפטון בסוף המאמר, שכן כאשר אתם שומעים דיבורים על "טיפוח מוקדי מצוינות" באקדמיה (מצוינות שנמדדת במספרי פרסומים, מענקי מחקר והכנסות), הדרך מובילה היישר למקדונלדס.

מרתה נוסבאום, פרופסור למשפטים ואתיקה באוניברסיטת שיקגו, פירסמה ב-30 באפריל 2010, במוסף הספרות של ה"טיימס" (TLS), את "כישורים לחיים: מדוע מאיימים הקיצוצים במדעי הרוח על קיום הדמוקרטיה?" - מאמר המתמצת את הטיעון בספרה, שעומד לראות אור בקרוב, "מדוע אנו זקוקים למדעי הרוח?" וכך היא פותחת: "אנו נמצאים בעיצומו של משבר ענק-ממדים ולו משמעות גלובלית חמורה ביותר". הכוונה אינה למשבר הכלכלי, אלא למשבר כלל-עולמי בחינוך, שהשפעותיו ההרסניות תורגשנה בטווח ארוך הרבה יותר מאשר ההשפעות של המשבר בכלכלה.

מדעי הרוח, הלימודים ההומניסטיים, נמחקים מתוכניות הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות מפני שהם נחשבים בעיני קובעי המדיניות למותרות ולקישוט שאפשר לוותר עליהם. גישה זאת תמיט אסון על החברה המודרנית, היא פוסקת; רק הידע על העבר, החשיבה הביקורתית על החברה והמשטר, הספקנות והנכונות ללמוד מן האחר והשונה - תכנים ומתודות שמונחלים רק במדעי הרוח - הם שמקיימים מאז ימיו של סוקרטס לא רק את התרבות, אלא גם את הדמוקרטיה ואת האזרח האוטונומי.

בגיליון 7 במאי של אותו שבועון, TLS, הופיע מאמרו של ההיסטוריון הנודע מאוניברסיטת אוקספורד, קית' תומאס, שכותרתו "מה תכליתן של האוניברסיטאות?" הוא סוקר את השינויים שחלו במרוצת המאות בתפקידיהן של האוניברסיטאות במדינות אירופה, החל כמוסדות להכשרת כמרים בימי הביניים ועד להגדרתן במאה העשרים כמרכזי מחקר והוראה בעלי ארבעה תפקידים: לאפשר ליחיד לממש באופן מרבי את יכולותיו האינטלקטואליות; להרחיב את הידע ולהעמיק את ההבנה; לשרת את הכלכלה המושתתת על ידע; ולעצב חברה דמוקרטית ותרבותית.

לדברי תומאס, המדיניות הנוכחית בבריטניה מבקשת לצמצם את תפקידיה של האוניברסיטה להגשמת המטרות התועלתניות בלבד, תועלת שנמדדת אך ורק בממון ובהישגים חומריים. הוא קורא להחזיר לאוניברסיטאות את הייעוד שמילאו מן המאה ה-18 ואילך: חקירה לשם חקירה, השכלה לשם השכלה. מערכת ההשכלה הגבוהה צריכה לטפח מחקר מדעי טהור גם בלי קשר ליישומיו המעשיים; ועליה לטפח את מדעי הרוח, המרחיבים את הבנתנו באמנות ובספרות, במוסיקה, בהיסטוריה ובפילוסופיה, ובכך הופכים את קיומנו למהנה יותר, מובן יותר ובעל משמעות רבה יותר. שגשוג כלכלי ובריאות גופנית הם האמצעים לחיים טובים; ואילו התכלית היא האושר הרוחני המושג באמצעות המדע והאמנויות. אילו ביקשנו לבטא את דבריו בלשון המקורות העבריים, היינו אומרים: הקמח הוא רק אמצעי, ואם אין תורה - מה בצע לנו בקמח?

אותם תהליכים, שמפניהם מתריעים גרפטון, נוסבאום ותומאס, פוגעים באקדמיה הישראלית זה כעשור שנים. הצמצומים, שנובעים ממדיניות הממשלה ומן המשבר הכלכלי, גרמו לפיטורי מאות מרצים, לבריחת מוחות ולהתכווצות של תחומי מחקר חשובים באוניברסיטאות בישראל. בתנאים אלה, ובהשפעת האווירה האנטי-אינטלקטואלית השוררת בחברה הישראלית, הקורבנות הראשונים הם מדעי הרוח. מאחר שאי אפשר לכמת את תרומתם וקשה להצביע על התועלת המעשית, החומרית והמיידית בלימודים ההומניסטיים, קל להגדירם כמותרות, שצריך לוותר עליהם בימים של צנע.

האם צריך להשקיע משאבים, בייחוד כספי ציבור, בחקר שפות ותרבויות שנכחדו לפני אלפי שנים, כמו למשל הלשון האשורית? (האשורית, הניב הצפוני של השפה האכדית, הפכה משום מה לדוגמה הנפוצה ביותר לתחומים האזוטריים שבהם עוסקים חוקרים בפקולטות למדעי הרוח. המלגלגים אינם יודעים בדרך כלל דבר על חשיבותה של השפה השמית העתיקה לתרבויות של המזרח הקדום ולהתפתחותה של השפה העברית). ובכלל, אומרים המקטרגים, למי נחוץ העיסוק בתרבות, בהיסטוריה ובהגיגים של כמה "גברים לבנים אירופאים שמתו מזמן" (Dead White European Males, DWEM הוא הנוסח המזלזל באמריקה)? מה הוא תורם לתל"ג? לכל היותר אין הוא אלא תחביב לשעות הפנאי, לסיפוק הסקרנות.

טענות כאלה מושמעות כלפינו - מרצים וחוקרים בפקולטות למדעי הרוח - מן הציבור, ולא רק מפי "האיש הפשוט ברחוב", אלא גם מפי ידידינו ועמיתינו המהנדסים ורואי החשבון. אכן, הם אומרים, נחמד לבוא מפעם לפעם למתנ"ס, לשמוע הרצאה על יצירתו של עמוס עוז או על החפירות בבית שאן, בייחוד כשהיא מלווה בשקופיות; ואכן, חשוב שילדינו ילמדו בבית הספר מעט תנ"ך והיסטוריה יהודית. אבל בשביל ההנאות האלה אין צורך שנשלם משכורות למאות חוקרים ומלומדים באוניברסיטאות ובמכללות של ארצנו הקטנטונת והענייה.

טענות דומות מושמעות בתכיפות גוברת גם מפי אנשים המופקדים על ההשכלה הגבוהה בישראל: פקידי משרד האוצר, ראשי מל"ג וות"ת, רקטור אוניברסיטה. "מה אפשר לעשות? אם אין קמח, אין תורה". יש אמנם "תורה" חיונית לייצור ה"קמח": הנדסה, מחשבים, מדעים יישומיים, כלכלה; אבל כשהעוגה התקציבית מצטמצמת, אין ברירה אלא לוותר על המותרות. ננוטכנולוגיה במקום אשורית, הם אומרים לנו, אף אם אין לדוברים מושג ננוטכנולוגיה מהי, כפי שאינם יודעים אשורית מהי; מינהל עסקים במקום פילוסופיה; מחשבים במקום ספרות.

מותר האדם מן הבהמה בחופש הרצון, כתב פיקו דלה מירנדולה ב-1486, בחיבור שנחשב למניפסט של הרנסנס, המסה "על כבוד האדם". ייחודו של האדם ביכולתו לעצב את עצמו ולבחור את מקומו בסולם הבריאה. אם יבחר לנהות אחרי טבעו החומרי והחומרני יהיה כצמח או כחיית פרא; אם יבחר בזרע האינטלקטואלי יהיה שמימי כמלאך ובן אלוהים. כיום היינו אומרים: אם יישב ויבהה במסך המרצד יהיה כצמח; אם ילמד, יקרא, יחשוב, יאזין למוסיקה - יהיה בן תרבות.

בפקולטות למדעי הרוח אנו מנסים להעניק לצעירים מוכשרים הזדמנות לבחור בזרע האינטלקטואלי ולהיות להומניסטים ולמלומדים של הדור הבא. אם מדעי הטבע הטהורים משולים לתאי המוח שבהם נאגרים הידע, ההבנה והתובנות על היקום הסובב אותנו, הרי הדיסציפלינות השונות של מדעי הרוח מזינות את תאי הזיכרון ואת תאי הביקורת במוח האנושי: הן מייצרות את הידיעה וההבנה של היסודות שעליהם מושתתת התרבות. ויתור על היכרות עם השלבים והצדדים השונים של הציביליזציה פירושו חיים בבניין ללא יסודות וריק מתוכן; ויתור על תאי הזיכרון פירושו אמנזיה. בני אדם שלוקים באמנזיה נעים כזומבים חלולים. לזומבים צפוי עתיד של תוחלת חיים ארוכה, שיניים בריאות, שפע אדיר של חפצים ומכשירים, ואפילו עורכי דין לפתרון הסכסוכים על הנכסים החומריים. אבל תוכן לא יהיה לחייהם.

אפשר כמובן לייעל את אופן פעולתן של האוניברסיטאות. אולם אם לא נדע להגן על נשמתן - המדע הטהור וההגות העיונית - הן תיהפכנה לבתי ספר להכשרה מקצועית גרידא. ההגנה על האקדמיה טמונה בשמירה מכל משמר על העיקרון הרואה בה בראש וראשונה מוסד ליצירת ידע ולהנחלתו. לכן "אשורית", הווה אומר המחקר המוקדש להשכלה הומניסטית לשמה, היא שתבטיח לנו את העולם שבו אנחנו רוצים לחיות, היא שתגן על הדמוקרטיה ועל האזרח האוטונומי. בלי הגנה זו פנינו מועדות היישר אל חלום הבלהות. "אשורית" היא חומת המגן מפני הברברים שבשער.

הרוח האנטי-אינטלקטואלית הנושבת כיום מכל עבר עלולה להפוך את גן התרבות לישימון המתואר בדיסטופיות שנכתבו במאה העשרים. אבל אם ייעלמו מדעי הרוח, הרי איש ממילא לא יקרא את הספרים הללו. ומי יידע אז כי הכתובת היתה על הקיר?



איור: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו