"לרקוד לרקוד לרקוד" מאת הרוקי מורקמי | געגועיו לסובארו

האמביוולנטיות של מורקמי כלפי ההצלחה שלו משתמעת מתוך הספר בדמותו של השחקן המצליח הנוהג במזראטי אבל מתגעגע לסובארו

יעל הראל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יעל הראל

לרקוד לרקוד לרקוד

הרוקי מורקמי. תירגמה מאנגלית: כרמית גיא. הוצאת כתר, 374 עמ', 94 שקלים

אדם חוזר למקום שהיה בו פעם ומגלה שהמקום השתנה לבלי היכר. כך מתחיל הרומן החדש של הרוקי מורקמי "לרקוד לרקוד לרקוד". זהו מעין ספר המשך ל"מרדף הכבשה" המוכר של מורקמי ובו מגיחה שוב דמותו הסוריאליסטית של איש הכבשה. הפעם הוא קורא לגיבור - שבדומה לשאר הגיבורים המורקמיים נוטה להסתובב יותר ליד החיים מאשר בתוכם - להיכנס פנימה ולרקוד. לרקוד, למרות הסחרחורת, הזיעה והנפילה העתידית, הוודאית. הנחמה היא שגם כשהמוסיקה נגמרת, בדרך כלשהי, היא ממשיכה להתנגן, אם לא מבחוץ, אז מבפנים.

"לרקוד לרקוד לרקוד" אינו מחייב בהכרח הכרות עם קודמו "מרדף הכבשה", אך הגיבור הוא אותו גיבור, גבר תלוש וחסר שם. כאן הוא יוצא לחפש אחר הבחורה המסתורית שהיתה בת זוגו בספר הקודם. שם היא היתה אנונימית וכאן, דווקא אחרי שהגיבור מאבד אותה, היא זוכה לקבל שם - קיקי - ביצירה ובתודעת הקוראים. דווקא העדרה במציאות הטקסטואלית כופה על הגיבור לגלף אותה מתוכו.

במקביל לחיפוש אחר קיקי, הגיבור מלווה נערה בודדה ומרדנית, פוגש חבר נעורים שהפך לשחקן מפורסם, מתאהב בפקידת קבלה במלון ונשאב ליותר מתעלומת מוות אחת. הוא מבין שכל הפיסות בחייו, ובכלל, מתחברות לכדי פאזל אחד. מי שמתפקד כמרכזיית העל, מקשר בין החלקים השונים בנו ובעולם ומוודא שדבר לא יאבד הוא איש הכבשה. זה מחבר לא רק בין הספרים אלא בין העולמות המקבילים ביקום ובתוכנו ופוקד על הגיבור לרקוד "כל עוד המוסיקה מנגנת".

הגיבור חוזר למלון הקטן והמעופש שבו שהה עם קיקי. במקום המלון שהכיר הוא מוצא מלון מודרני ומעוצב. תאגיד מושחת קנה בכפייה את המלון הישן וצופן הסודות מבעליו, ובנה על יסודותיו מלון גדול וחסר אופי. בניגוד למלון הקודם שהשקיף לרחוב ולחיים, מהחלון בחדר שבמלון החדש רואים רק שמים. הביקורת שמשתמעת על החברה הקפיטליסטית, כנהוג אצל מורקמי, היא רק חלק מהתמונה. בהמשך הגיבור מגלה שהמלון הקודם לא נעלם אלא מתקיים בממד כלשהו במלון הנוכחי. בתוך המבנה החדשני, האופנתי והמואר בתאורה מלאכותית פועמת האיכות הראשונית והאפלה שהיתה שם קודם.

בהקבלה, מתחת למשפטים הקריאים כל כך של מורקמי ובין שפע האיזכורים לתרבות המערבית המודרנית (גיבור "לרקוד" אוכל פיצה, קורא פוקנר ומקשיב לבוב דילן ושופן) מתקיים אצלו, כמו תמיד, רובד נוסף ולא מובן: ב"קפקא על החוף", למשל, הדמות הקשה לעיכול של האמן רוצח החתולים נקראת בשם המסחרי "ג'וני ווקר". התבנית מעוצבת, מוכרת ונגישה לכל, אבל נוצק לתוכה תוכן מורכב ואפל.

הספרים של הרוקי מורקמי נעים על קשת רחבה מבחינה איכותית. "לרקוד לרקוד לרקוד" אינו מיצירות המופת שלו והוא בעצמו מודה בכך. הוא מספר שכתב אותו כאקט תרפויטי לאחר הצלחתו המסחרית המסחררת של "יער נורווגי", ספר ההתבגרות הריאליסטי העדין שכתב וזכה בחיבוק של הקונצנזוס. נראה שכתגובה מורקמי רוצה להזכיר לעצמו ולנו מה יש "מתחת" ולהחזיר את הלא מודע, את המוזרות והשוליים, למרכז.

האמביוולנטיות של מורקמי כלפי ההצלחה שלו משתמעת מתוך הספר בדמותו של השחקן המצליח הנוהג במזראטי אבל מתגעגע לסובארו. היא מוצאת ביטוי גם בדמות הסופר המפורסם והנלעג ששמו, היראקו מקימורה, זהה לשל מורקמי בהיפוך אותיות.

אותו סופר מתיימר להיות אינדיבידואליסט ואותנטי, אבל "עתה הוא כבר הסתובב בעולם בחברת פמליות גדולות, אנשי תיאום, עורכים וצלמים. הכל היה מבוים יותר ויותר. כעבור זמן לא רב כולם עמדו על טיבו".

בדומה לגיבור הספר שמחפש את אותה אהובה מסתורית מהספר הקודם, כך מורקמי רודף אחר הכבשה ומחפש את הקול ה"אותנטי" שלו. החיפוש הזה הוא אולי גם נקודת החולשה של הספר. נדמה שהעלילה משלמת מחיר על כך שבעת כתיבתה, צורך זה של מורקמי גבר על חוש הביקורתיות שלו. ככלל, העולם של מורקמי נוטה לחזור על עצמו; נשזרים בו בטבעיות עלילת מתח, פרטי שגרה מציאותית ומרכיבים סוריאליסטיים. יש בו אובדן וריקנות, נשים יפות ומסתוריות וגיבור פשוט ופסיבי שמסתובב כזר בעולם. בניגוד לספרים אחרים שלו, כאן הקסם המלווה את התנועה ביקום המורקמיי הוא דליל יותר. בלעדיו, השוטטות חסרת המעש של הגיבור בעולם פשוט לא מעניינת מספיק.

גם ההחייאה של דמויות מן העבר מעט מאולצת והעלילה אמנם קריאה מאוד ואף מותחת לפרקים, אך יש בה חורים, ולא מהסוג הטוב, שמייצר מרווח לקוראים - אלא מהסוג הלא מהוקצע, זה שמוציא את האוויר מהגלגלים.

בדיאלוג הפנימי שלי עם מורקמי אני מוצאת את עצמי לא אחת מבקשת ממנו לעצור את הרכב ולתת לי להמשיך מפה ברגל, להשאיר אותי במצב של חיפוש. אני רוצה שיסמוך עלי שאצליח לסלול בעצמי את הדרך למלון הישן ואם בסופה מתפצלים שבילים, מה טוב. מורקמי הוא אשף בלספר סיפורים המסרבים להיסגר ונותרים פתוחים, משונים ומוחשיים. אולם לפעמים הוא לא מסתפק בלהראות וטורח גם להסתכל בשבילנו, כמו למשל כשהגיבור מסביר מה שהקוראים כבר הבינו מזמן: "ואז ידעתי: כולנו קשורים זה בזה".

רק כשהטקסט נע בין סטריפטיז לבין מחבואים, בין בהירות לבין ערפול, נוצר מקום לפעול בתוכו ועליו. למורקמי יש יכולת מכשפת לגרום לקוראיו להתהלך ביער שבו הקיום הוא מורכב ומלא רבדים ושהאמת בו אינה מחויבת לעובדות. אבל כשפתאום הוא צץ, כמו מדריך טיולים טרחני, ומסביר לי מה אני רואה משמאלי, הקסם מתפוגג והנוף הפראי נראה פתאום יותר כמו פתח תקוה. הדוגמאות הבולטות לכך בספר מושמות בפיו של הגיבור בשיחותיו עם יוקי המתבגרת. נערה זו היא מהדמויות היותר מוצלחות ונוגעות ללב ברומן אך מורקמי משתמש בתקשורת זו כדי לחנך ולהרצות את משנתו ההומניסטית: "לכן את חייבת לנהוג באחרים באופן שלא ישאיר שום חרטה, בהגינות ובמידת האפשר גם בכנות". אני מאמינה בכנות של הרוקי מורקמי אבל מעדיפה אותה כשהיא מלוטשת ומדודה יותר, כמו בחלק מהיצירות המאוחרות שלו ("קפקא על החוף", למשל). הרוקי מורקמי במיטבו כשהוא נשאר בעמדת המספר ומשאיר לנו לכתוב את הקריאה שלנו.

Dance Dance Dance / Haruki Murakami

יעל הראל היא פסיכולוגית קלינית הכותבת דוקטורט על מורקמי ופסיכואנליזה

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ