"הספר האמיתי של פריחת הדרום" מאת ג'ואנג דזה | שמחת הדגים בנהר

במפגש התרגומי שיצר דן דאור בין הפילוסופיה הסינית לסין העברית היה ממד חדשני, חתרני ומרענן. הוא הציע לתרבות הישראלית דרך של פתיחות ושל התבוננות אחרת על החיים

אלמוג בהר, ספר השירה של אלמוג בהר "חוט מושך מן הלשון" ראה אור בהוצאת עם עובד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלמוג בהר, ספר השירה של אלמוג בהר "חוט מושך מן הלשון" ראה אור בהוצאת עם עובד

הספר האמיתי של פריחת הדרום ג'ואנג דזה. תירגם מסינית: דן דאור. הוצאת חרגול ועם עובד, 317 עמ', 88 שקלים

על כריכת הספר הזה, המופלא, של אחד מגדולי היוצרים וההוגים בכל הדורות, לא מוזכרת העובדה שהרקתו מן הסינית אל העברית היתה מלאכת התרגום האחרונה בחייו של דן דאור. בהתאם לאופיו של דאור עצמו, וגם של ג'ואנג דזה הדאואיסט, אין לערב את כאב המוות האנושי, החד-פעמי, עם החגיגה הפואטית הנצחית הממתינה לקוראים בספר. כלומר, יש לערבב, כמובן, חיים ומוות, חד-פעמיות ונצחיות, חגיגות פואטיות וכאב אנושי, אבל לא בדרך כבדת-הראש והקודרת שבה נוהגים לעשות זאת כאן, בעברית.

זכינו שדן דאור יספיק לסיים את תרגום הספר ועריכתו לפני מותו, ואולי אף אין סמלי מכך שזהו הספר האחרון שהעניק לנו דאור בלבוש עברי, מכיוון שספר זה הוא אולי הקרוב ביותר לרוחו מכל הספרים שתירגם, ולנפש הסינית אשר ביקש להביא אל העברית.

באישיותו של דאור היו צדדים רבים, מגוונים, וכאן יקצר המקום מלפרוש את כולם, ועל כן אזכיר רק את פרויקט החיים הסיני שלו, שהתפרש על פני עשורים ארוכים של לימוד, מחקר ותרגום, ובו תיווך את הפילוסופיה הסינית (בעיקר הדאואיסטית) לעברית, בתרגומיו ל"ספר הדאו" של לאו דזה (יחד עם יואב אריאל, חרגול ועם עובד), ל"ליה דזה" (כתר) ול"מנג-דזה" (ביאליק), והציג לקוראים העבריים את השירה הסינית הקלאסית ("108 שירים", חרגול) ופרוזה סינית מגוונת כמו: "המלומד והזונה: סיפורים מהקלאסיקה הסינית" (כתר), "מחצלת הבשרים" (עם עובד) ו"קורותיו של שו' סאן-גואן, סוחר דם" (עם עובד). לא אפריז אם אומר שקשה לחשוב סינית בישראל ללא דן דאור, ושמאמץ תיווך זה שלו, יחד עם מתווכים נוספים, הביא למעשה למפגש ההיסטורי המשמעותי הראשון של התרבות העברית והיהודית עם זאת הסינית. במפגש התרגומי שיצר דאור היה ממד חדשני, חתרני ומרענן, דווקא משום שהוא נשען לעיתים על תרגום טקסטים רחוקים בני אלפי שנים, והוא הציע לתרבות העברית-ישראלית דרך של פתיחות ושל התבוננות אחרת על החיים.

עתה, בתרגום השלם שהעמיד דאור לספרו של ג'ואנג דזה, הוא הציב אתגר חדש דווקא לפני אלו שעקבו אחר הדרך הדאואיסטית בעברית, והכירו, למשל, את המבחר הנפלא שעשה יואל הופמן לג'ואנג דזה ("קולות האדמה", הוצאת מסדה). המבחר של הופמן יצר דמות שלמה וחיה של אותו ג'ואנג דזה, אשר דיברה על הסתירות במציאות, על פרדוקסליות הקיום ועל פריעת כל סדר רציונלי (או אחר) קיים. כבר במקור, בסינית, הספר הוא מעין אנתולוגיה, המיוחסת אמנם לג'ואנג דזה בן המאה הרביעית לפני הספירה, אך מקובל על החוקרים שחלקים גדולים ממנה לא נכתבו על ידו.

עתה, בקריאה בספר השלם, אנחנו נאלצים לגלות כי גם דמותו של ג'ואנג דזה, המורה והחכם, מטשטשת בתוך כל הסתירות, הפרדוקסים ופריעת הסדר (או כדבריו: "לחכם אין שם").

השמים הארץ ואני

כך אנחנו יכולים, למשל, לפגוש בסוף הספר ניסיון חיצוני להגדיר זרמים בפילוסופיה הסינית, ובין השאר את ג'ואנג דזה: "בטענות הריקות שלו, המלים שלוחות הרסן, המשפטים חסרי השחר, הוא אולי הגזים לעתים, אבל מעולם לא התעקש על עמדה מסוימת, ולא ראה את העולם מנקודת המבט האחת הזאת. הוא האמין שהעולם שוקע בבוץ ושאי אפשר לדבר עליו במלים רציניות... לא התנשא על ריבוא הדברים... חי בשלום עם בני דורו ועם מה שמקובל עליהם. כתביו אמנם מצועצעים ופתלתולים אבל אין בהם נזק. דבריו אמנם מוזרים וסותרים אבל ראויים לעיון, שכן אין לוותר על הממשי שיש בהם... מעורפל! מסתורי! איש עוד לא ירד לסוף דעתו".

מה היא אם כן הדרך, הדאו, העומדת ביסוד הפילוסופיה הדאואיסטית, שג'ואנג דזה נחשב אחד ממנסחיה? "דרך נהיית דרך משהולכים בה", מסביר ג'ואנג דזה, כלומר היא קשורה בחוויה, ועל כן "הדרך... אפשר להנחילו אבל לא ללמדו במלים, אפשר לקבלו אבל לא לראותו"; הקושי בלימוד הדרך, הכוללת את כל ריבוא הדברים, מוליד את הצורך לדבר עליה בסתירות: "את הדרך אי-אפשר לשמוע, ובמקום להקשיב מוטב לסתום את האוזניים... את הדרך אי-אפשר לראות, אם רואים זה לא זה; את הדרך אי-אפשר לדבר, אם מדברים זה לא זה"; "מי שעונה כששואלים אותו על הדרך... לא יודע את הדרך. גם מי ששואל על הדרך לא שמע על הדרך. בדרך אין שאלות, לשאלות אין תשובות"; אין מקום שהוא שבו הדרך לא נמצאת - "הוא נמצא בצרצר ובנמלה... הוא נמצא ביבלית האורז... הוא נמצא באריחי חרס... הוא נמצא בחרא ובשתן".

אופי הדרך קובע גם את אופי הידיעה האפשרית, המצטיירת כפרדוקסלית: "שמעת איך יודעים באמצעות ידיעה, עוד לא שמעת איך יודעים באמצעות אין-ידיעה"; "לא לדעת את זה - זה לדעת! לדעת - זה לא לדעת! מי יודע לדעת לא לדעת?". ההבחנות שבני-אדם עושים במציאות ועסוקים בהן באופן אובססיבי, בין גדול לבין קטן, בין טוב לבין רע, הן מוטעות: "אין מתחת לשמים דבר גדול מקצה של שערה בסתיו, והר טאי קטן... השמים, הארץ ואני נולדנו יחד, וריבוא הדברים ואני הם אחד"; "מנקודת המבט של הדרך, אין בדברים נכבד ונקלה".

הידיעה האנושית המתקבעת בתוך העולם הצר והבחנותיו הצרות, הרחק מן ההשתנות המתמדת ומורכבותו האינסופית של העולם הרחב, ורואה באדם אמת מידה לעולם ולאמת, מובילה לחוכמה שהיא טיפשות, לכן: "עם צפרדע בבאר אי-אפשר לדבר על הים הגדול... שכן היא כלואה בין קירות הבאר; עם יבחושי הקיץ אי-אפשר לדבר על קרח, שכן הם מוגבלים לעונה אחת; עם מלומד צר מבט אי-אפשר לדבר על הדרך, שכן הוא כבול לתורתו".

מה אם כן יכול לעשות אדם המבקש את הדרך ואת האמת, ומבקש לחלוף בעולם שלא כמו אותו מלומד צר? על האדם לשכוח את המנהגים והמוסיקה, המוסר והצדק, השמחה והכעס, האהבה והשנאה, להיפטר משמיעה ומראייה, מגוף ומידיעה, ולנוע מעבר להבחנות אל אי-ידיעה, אי-רציה, להיות ריק ופשוט כתינוק.

מלותיו המשוגעות של המורה

אחד הצעדים הבסיסיים של הריקון והשיכחה הוא הויתור על המלים, ההליכה מעבר למלים, מעבר ללהג המרובה אשר "הטיל בלבול בעולם". "אילו היה די במלים", מסביר ג'ואנג דזה, "היינו מדברים כל היום וממצים את הדרך, אבל אם לא די במלים, גם אם נדבר כל היום לא נמצה אלא את הדברים. הדרך הוא גבול הדברים, דיבור ושתיקה, לא די בהם לשאתו". ובכל זאת יודע ג'ואנג דזה כי קיים צורך אנושי במלים, צורך הקיים גם אצל הפילוסוף עצמו, וגם הוא יודע כי באותה מידה שספרו הוא שער אל אמת הדרך, ואל ההליכה מעבר למלים, הוא גם חלק מן "הפטפוט הטרחני הזה", אשר אין "די בו להציל את העולם". על כן הוא יכול לספק הסבר פילוסופי לחוסר הצורך במלים לאחר שהובנו המלים, הנגמר בבקשה אנושית מכמירת לב: "מכמורת היא אמצעי לתפוס דגים, ברגע שתופסים את הדג שוכחים את המכמורת... מלים הן אמצעי לתפוס רעיונות, ברגע שתופסים את הרעיון שוכחים את המלים. איפה אמצא איש ששכח את המלים, כדי להחליף אתו מלה!".

פרדוקס המלים מצוי גם בספרים, ועל כן אמר חרש הגלגלים לדוכס הואן, בראותו שהוא קורא במלים של חכמים שמתו: "מה שאדוני קורא אלה הם השארית והמשקע של הקדמונים!". אבל למרות היות הספרים השאריות של החכמים, בחרו פילוסופים דאואיסטים דוגמת לאו דזה וג'ואנג דזה להעלות על הכתב חלק מרעיונותיהם, אם בגלל שחששו מפני תלמידיהם - ממה שיקחו אתם לאחר מותם, שיאלצו לומר "המורה מת בלי להשאיר לי את המלים המשוגעות שלו", ואם בגלל הפחד שלהם עצמם. וזאת למרות שאין בחייו של אדם כדי להגיע לידיעה של ממש: "מה שאדם יודע לא שווה למה שהוא לא יודע, הזמן שהוא חי לא שווה לזמן לפני שנולד... איך אפשר לדעת שקצה שערה מספיק כדי לשמש אמת מידה לקטן ביותר! איך אפשר לדעת שהשמים והארץ מספיקים כדי לתחום את הגדול ביותר!"; "לחיינו יש גבול, ולידיעה אין גבול; מי שמנסה לדעת את הבלתי-מוגבל על פי המוגבל, יש סכנה שייעצר, ואם הוא נעצר ורואה בזאת ידיעה, הרי שזאת סכנה ותו לא".

החיים והמוות שלובים זה בזה, הם "גוף אחד", ולכן "החיים טובים בעיני, ומאותה סיבה המוות טוב בעיני". כל שיודע אדם הוא כי "החיים הם בני לווייתו של המוות, המוות הוא ראשית החיים... ואם החיים והמוות הם בני לוויה, מה יש לנו לדאוג?!".

היכולת הדאואיסטית להתבונן על כל דבר מנקודות מבט שונות היא משחררת: "חייו של אדם בין שמים וארץ הם כמו סייח לבן עובר על פני סדק בקיר - צץ לרגע ונעלם... מה שכבר התגלגל ונולד ישוב להתגלגל וימות; היצורים החיים מצטערים על זה, בני-אדם מתאבלים על זה... לא-צורה מקבלת צורה, צורה נהיית לא-צורה, זה משהו שכל בני-האדם מכירים".

אבל דווקא במקום שבו המוות ידוע ומוכר, גם כוחות החיים חזקים, כפי שמסביר השודד ג'ה לקונפוציוס: "עכשיו אני אספר לך על מהותו של האדם: עיניו משתוקקות לצבעים, אוזניו - לצלילים, פיו - לטעים; רצונו ומרצו - להגיע לסיפוק"; על כן על האדם לנצל במלואם את אותם ארבעה-חמישה ימים בחודש אשר נשארים לנו בממוצע כדי "לפתוח את הפה ולצחוק". על כן צריך להסתכן ולחלום בלילה כי אנחנו פרפרים, ולא לדעת בבוקר "אם הוא ג'ו שחלם שהוא פרפר או פרפר שחלם שהוא ג'ו"; על כן צריך להעז ולדבר על שמחת הדגים בנהר האו גם אם מעולם לא היית דג, גם אם הלוגיקן הוי שה ישאל אותך: "אתה לא דג, מנין אתה יודע שהדגים שמחים?".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ