בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלח הארץ מר-מתוק

שני סרטים (וכוריאוגרפיה) של תומר הימן מתארים את המשפחה השבורה והמאוחה לחלקים חדשים

תגובות

תומר הימן, בימאי הקולנוע הדוקומנטרי, מצמצם ומצמצם. סדרת הטלוויזיה שלו "בדרך הביתה" - רומאן קולנועי משפחתי על תהליך ההתפרקות וההיפרדות של בית אב לפרטים בודדים - היתה צמצום של 15 שנה לשמונה פרקים. סרטו החדש, "I Shot my Love", הוא צמצום הסדרה לשעה אחת. כל צמצום הוא יצירה חדשה, ואי אפשר לברוא עולם בלי להצטמצם. הסדרה והסרט נעשו מאותם חומרים - צילומי וידיאו של הימן (וסרטי 8 מ"מ ישנים של אביו) - אך אלה הן שתי יצירות שונות בתכלית, כמו "בית בודנברוק" ו"טוניו קרגר" של תומאס מאן. "I Shot my Love" הוא נובלה קולנועית שבמרכזה היוצר עצמו ושתי אהבותיו הגדולות: אמו ואהובו (והמאהבת שברקע: האמנות).

כולם מכירים את התסכול שבצילום. היומרה להכניס "הכל" לצמצם נכשלת תמיד, כי רק מעט מן המעט של שדה הראייה נכנס, וכל השוליים נשארים בחוץ. אבל הימן מצלם מלכתחילה את השוליים, מאז צילם את חבורות הנוער בסרטו "תומר והשרוטים" ואת הטרנסווסטיטים הפיליפינים של "בובות נייר", ואת בית הספר הערבי-יהודי בגליל "גשר על הוואדי". לכאורה אין דבר רחוק יותר מהשוליים ממשפחתו של הימן, שאותה הוא מצלם מכל זווית בסדרה "בדרך הביתה": משפחה צברית-אשכנזית ממושב כפר ידידיה במרכז הארץ. הימן רואה ומראה את ההתבזרות של כל משפחה, ואפילו היא "מלח הארץ": הוריו נפרדים, שלושה מאחיו עוזבים את ישראל ומהגרים לארצות הברית, וגם הוא אינו מוצא בן זוג בין המאהבים הרבים שעוברים בחייו.

הוא תועה, והמצלמה שלו אתו, בצילום מגומגם ומגושם, אקצביסיוניסטי, ומצד שני גם מתחבא מאחורי המצלמה. המצלמה שלו צברית מאוד, אבל לצבר של הימן אין עציץ אחד. הוא מנסה לגדול במקומות שונים, גם אם רובם בתל-אביב, ואינו מפחד מקוצים. כשהוא עובר לחיות ביפו, בשכונת עג'מי, כלומר מבקש להזיז את השוליים, הורסים לו השכנים את המכונית אחרי שגילו שהוא הומו. הימן חוזר לשוליים מרכזיים יותר בתל-אביב, הפעם לאזור התחנה המרכזית. הסצינה הזאת עצובה ואמיצה, והיא מאפיינת את הסדרה והסרט; אין בהם אירועים הירואיים, אבל התמונות היומיומיות מסתדרות ומתחברות לסיפור מרתק, שיש לו חיבור אלגי. הסדרה ארוכה, אבל לא מדי, בין השאר בזכות הצמצום.

אם יש בכל זאת דמות גדולה בסדרה ובסרט, הרי זו אמו של תומר הימן, נעה. היא דמות חזקה עד כדי כך שהיא מחזיקה את הסדרה ואת המשפחה כולה. מכל משפחת הימן היא נשארת בסופו של דבר לבדה בכפר ידידיה, אבל מה שנשאר בסוף הסדרה "בדרך הביתה" הוא התחלת הסרט החדש, "I Shot my Love": בניית המשפחה של תומר הימן ושל אנדראס מרק, רקדן גרמני. הם נפגשים בברלין, ולאחר זמן מה בא מרק לחיות עם הימן בישראל. גם הוא "ממשפחה טובה", גם היא טובה כביכול. אפשר לומר שהימן מצליח להראות שוב שכל משפחה אומללה, ולאו דווקא על פי דרכה. יש הרבה מן המשותף באומללויות הללו (למשל גרמניה, המוצא המשותף של משפחות הימן ומרק).

באחת הסצינות היפות בסרט נראה ערב חג המולד בבית הוריו של אנדראס מרק בגרמניה. הסצינה הזאת היא הקבלה וניגוד ברור למוטיב החוזר ב"בדרך הביתה": סצינות ליל הסדר במשפחת הימן, שתחילתן במשפחה השלמה והגדולה ובסופן, המשפחה השבורה והמאוחה לחלקים חדשים. בניגוד לבלגן של הסדר, מנסה אביו של אנדראס לקרוא בקול חנוק מדמעות את סיפור לידתו של ישו בבית לחם, שעה שיושב לפניו הבן האובד עם בן זוגו הישראלי. הצילום של הימן, כמו צילום רנטגן, מגלה את השברים גם במשפחת מרק: הסב שאביו התכחש לו (מדוע? מה עשה במלחמה?), ההתעללות המינית של הכומר המוודה באנדראדס הנער.

כל החומרים הללו עלולים להיות "יותר מדי" ולגלוש לקיטש, והסכנה גדולה עוד יותר בדיוקן עצמי קולנועי. הימן מרוכז בעצמו, בסרטים התיעודיים שביים עד עכשיו וכמובן בסדרה ובסרט החדשים. רבים ממצולמיו מאשימים אותו בנרקיסיזם. אבל גם המציאות שהוא מצלם נרקיסיסטית: החברה הישראלית והקהילה ההומואית, ששתיהן קשוחות ורכרוכיות בדיבור אחד. הימן מכיר את החולשות הללו והופך אותן ליתרון; דווקא באמצעות השפה הזאת הוא מצליח לצלם בדיוק ובכנות.

יצירה נוספת, דומה ושונה, שנעשתה מאותם חומרים, היא מופע המחול "BUTT it's OK!", מופע המחול שהעלה אנדראס מרק באחרונה בתיאטרון תמונע. אחרי הווידוי על הכומר, בתחילת המופע, באים ניסיונות אובססיביים למצוא את עצמו, למצוא עוד ועוד מפגשים מיניים; אלה הם ניסיונות אנונימיים (הוא רוקד בעירום אבל מסתיר את פניו בקסדת אופנוע), עד כלות הכוחות, בתנועות נכנעות וחזקות. בסופו של דבר מרק לובש תחתונים, מסיר את הקסדה, מתיישב עליה ונושם. וגם הצופים יכולים לחזור ולנשום.

האם הוא הגיע למנוחה ונחלה? האם גם הימן, אחרי שמצא את מרק, מתקן את השברים ומעביר את המצלמה מהשוליים למרכז? הרי אנדראס מרק אינו אחת הדמויות שהימן פוגש ב"בדרך הביתה". הוא גיבור אמיתי: יפה, חכם, רקדן מחונן. כך הוא נראה כבר בהתחלה: יושב בדירה תל-אביבית, בקיץ, לבוש תחתונים ומנגן בפסנתר. עכשיו, אנדראס אומר לו להפסיק לצלם ולחיות בלי מצלמה.



אנדראס מרק, נעה ותומר הימן. מתמקד בשוליים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו