"ותכתבו: אהובתנו" מאת אמונה אלון | קריעה לצורך תפירה

אף שיש בספר "ותכתבו: אהובתנו" סדר יום פוליטי מסוג מסוים, אמונה אלון לא חוששת להחדיר לתוך המציאות הזאת עוד ועוד מקלות דינמיט ולפוצץ סלע אחר סלע

עלית קרפ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עלית קרפ

ותכתבו: אהובתנו

אמונה אלון. הוצאת ידיעות ספרים, 343 עמ', 88 שקלים

שני סיפורים פורשת אמונה אלון בספר "ותכתבו: אהובתנו". האחד מתרחש בהווה: אביגדור (דורי) ברטוב, עורך דין שעובד במשרד המשפחתי, אב לשבעה, שמתגורר בהתנחלות ונשוי למיכל, עוזב יום אחד את הבית. משפחתו תוהה מה עומד מאחורי הצעד הזה ואפילו חושדת שיש אשה נוספת ברקע, אבל דורי ברטוב לא יצא בעקבות תענוגות הגוף וגם לא בעקבות האהבה, אלא כדי להגשים את עצמו, לחדש תשוקות רוחניות ולהתקרב לאלוהיו. הוא חוזר אל זכרון-משה, שכונת ילדותו בירושלים, שבינתיים התחרדה מאוד. הוא חדל מעבודתו כעורך דין ומצטרף לקבוצה של חסידי חב"ד, שאל מול אדישותם המסורתית של חובשי הכיפות הסרוגות האשכנזים שבחיקם התחנך נראים לו רבי להט ואמונה.

אשתו, מיכל, בתם של זאב ודבורה, היא אשת חיל: בנוסף להיותה מנהלת אולפנה לבנות, אם שמחנכת ומטפחת את ילדיה, היא גם בעלת בית מבהיק ומצוחצח, מטבח עתיר מטעמים וגינה יפה. היא גם ידועה כעושת חסדים וכמתנדבת באגודות צדקה שונות. על כן נראית החלטתו של דורי לעזוב את הבית משונה שבעתיים: מה בדיוק טורד את מנוחתו של האיש הזה, שבגללו הוא מחליט לעזוב את ביתו, לשבת בדוכן של חסידי חב"ד שממוקם באחד הרחובות המרכזיים בעיר, לשכנע עוברים ושבים להניח תפילין ולגור בדירת חדר וחצי עלובה?

הסיפור השני הוא סיפור על אמה של מיכל: דבורה, שהיתה נשואה עד לא מזמן לזאב, היא בתם של חיה וגדליה ובעצם, של שיינא חוה וגדליה. שיינא חוה היא אמה הביולוגית וחיה היא אמה המאמצת שנישאה לאביה וגידלה אותה בחום ובאהבה אין קץ. בצל המשבר המתחולל בחיי הנישואים של הוריה יוצאת בתה של מיכל ודורי, ענבר ברטוב, גיבורת הספר, להתחקות אחר הסיפור המשפחתי, גם כדי לחקור את שורשיה ובעיקר כדי להתכונן למסיבת בת המצווה שלה. היא מגלה סיפור מדהים, שעולה גם מהמצבות שהיא חוקרת על הר הזיתים כדי לגלות היכן בדיוק קבורה הסבתא רבא הביולוגית שלה, וגם מקול פנימי שדומה שהתגלגל בה והוא קולה של אותה סבתא רבא.

הקריאה בספר הזה אינה קלה, במיוחד בתחילתו. אלון מגוללת סיפור עתיק יומין, בן 100 כמעט, שהוא סיפור קנאה קלאסי ומשמש, כביכול, רק כעלילת המשנה של הספר: יש בו יאגו, בדמות חנווני קטן ומרושע בשם פליישר, שלוחש על אוזנו של אותלו גדל גוף ומהיר חימה, בדמות הסבא גדליה, דברי הסתה נגד אשתו התמימה שיינא חוה. החנווני פליישר הורס את אושרם וגורם לטרגדיה נוראה שאחר כך הוא צופה בה מהצד כאילו שלא הוא גרמה.

מנגד מגוללת אלון את סיפורם האישי של אנשים שהיא מכירה אותם מקרוב, תושבי ההתנחלויות. מראש אומר: אלון היא אמנית הקיצור והתמצות. יש לה לשון נפלאה, היא מכירה היטב את הניואנסים של גוף ראשון יחיד וזה הופך אותה בעיקר למשוררת, אבל גם למחברת מעניינת של סיפורים קצרים בעלי תנופה אדירה. על כן, סיפורה של הסבתא רבא המפוזר זעיר פה וזעיר שם בספר הוא הסיפור העז, שהרגשות המזוקקים שהוא מביע גורמים לקוראים להפוך בו שוב ושוב ולראות בו אלף פנים. על אף המקום המועט שהוא תופס ביצירה, הוא הסיפור החשוב והמרכזי שלה ובו מבטאת המחברת את כישרונותיה במיטבם.

אבל גם בסיפורם של בני הזוג ברטוב יש דברים מעניינים: אלון מתחילה מתיאור של הוויית חייהם של המתנחלים. בתחילה, על אף המשבר הפוקד את ביתה, נראית מיכל כעשויה מפלדה, וזה אכן אחד מסימני ההיכר שלה. היא אשת חיל במלוא מובן המלה, אבל דווקא הצטיינותה המופלגת בכל דבר ודבר שהיא עוסקת בו מאירה את חייו של בעלה באור דלוח.

בתחילה טעיתי לחשוב שאלון מנסה לקדם סדר יום פוליטי ולהוכיח שיש איזו הילה שעוטפת את יושבי ההתנחלויות וגורמת להם לרחף בענן אליטיסטי שהמציאות משמשת לו רק רקע וסופם לנצח אותה בכל מקרה. אבל אף שיש בספר סדר יום פוליטי מסוג מסוים, אלון לא חוששת להחדיר לתוך המציאות הזאת עוד ועוד מקלות דינמיט ולפוצץ סלע אחר סלע עד שהיא גורמת לרעידת אדמה; היא מקעקעת את המושג "אשת חיל", זאת שיכולה הכל, ומוכיחה שדווקא גילויי החולשה הם שהופכים את בני האדם לנסבלים מעת לעת. אלון עוסקת בחיים החומריים של תושבי ההתנחלויות כשהיא חושפת מציאות שיש בה מצוות מכורח ההרגל, אבל אלו חיים נטולי אמונה ואידיאולוגיה; חיי המתנחלים בספר הם חיי הפרוורים באשר הם, בכל מקום בעולם. ובעיקר, עוסקת אמונה אלון גם בהתרחקות לצורך התקרבות ובקריעה לצורך תפירה, שהם תהליכים כואבים, שנגזרו על כל אדם בעל רגשות כנים, הן בחייו הדתיים והן בחייו הרגשיים.

יש משהו מוחלט מדי בסופו של הספר, שעם סיומו, כשענבר מאחה את שני קצוות הסיפור ומגלה מה עלה בגורלה של הסבתא רבא שלה, מגלה גם דורי ברטוב איזו אמת על חייו. עובדה אחת בלבד מחברת בין יצירתה של אלון לבין ספרות הנשים החרדית, שבשום אופן אינה מגיעה ברמתה ליצירה הזאת: הנשים הן הגיבורות האמיתיות של היצירה מראשיתה ועד סופה, הן המולכות בבית והן הציר שסביבו סובבת העלילה. הגברים הם דמויות משנה זניחות לחלוטין וגם עיצובן נעשה בהתאם.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ