בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דהרה בעקבות הקדילק בלי הדלק של ג'ק קרואק

כדי לדבר על אהבה הולך יפתח אשכנזי אל המרחב שבו אהבה נהפכת לסטייה פתולוגית, למנגנון כואב של שליטה, סבל ואלימות - למקום שעונג נהפך לדיכוי אדם אהוב במטרה לגלות בו את החסר המצוי בך

תגובות

פרסונה נון גראטה, מאת יפתח אשכנזי, הוצאת חרגול, עם עובד, 2010, 335 עמודים

לכתוב סיפור אהבה בימינו משמעו להעמיד את השפה במבחן. שכן אהבה היא שיא של סובייקטיביות שהסופר החדשני אינו יכול להגות על פי מבנה השיח. ועם זאת הוא מחויב להעניק לקורא תחושה של המשכיות ולהתרחק מדימוי מפוצל ושבור. הוא כותב בהשפעת האהבה, כדי לנטוש את העולם האידיאולוגי היומיומי, את האיסורים, מקלף את השכבות המתעתעות של המציאות ומקווה למצוא שם שארית של אהבה שבכל מקרה מיד תחמוק שוב. את הצעד שמעבר לאהבה הוא עושה כעיוור: מקשיב להדים שנותרו לאחר רגע האהבה החולף ומלכד אותם לכדי קול אחד, מתמשך ואישי. לפיכך, בניגוד לסיפור הקצר, שהוא הבימה המועדפת על הפוסט מודרניסט ושפתו "הרזה", הרומאן משמש את הסופר החדשני כמקום לבחון מה נותר מהמחבר אחרי "מותו".

שיא של סובייקטיביות כזאת, שיהיה מי שיכנה אותה פסיכוטית או מיסטית, מתגשמת בספרו החדש של יפתח אשכנזי, "פרסונה נון גראטה", על ידי סטייה מאמצעי המיקוד המקובלים של הרומאן.

הסטייה, הבאה לידי ביטוי בתוכנו ובצורתו של הספר, אינה קריאה לאנרכיה אלא לבחינה מחודשת של גבולות הסדר מתוך דחף למצוא להם מובן, ועל כל פנים, מובן שתמיד נמצא בהתהוות. מבחינה זאת, "פרסונה נון גראטה" מתעמת עם גבולותיה של הספרות העברית ועושה את ההפך הגמור, למשל, מספרו האחרון של ניר ברעם, "אנשים טובים". בעוד את הכתיבה של ברעם תיאר אורן קקון ככזאת ש"מובילה את הקוראים אל היעד, כמו אוטובוס ?אגד' מסור, בנסיעה בטוחה ונוחה" ("תרבות וספרות", 18 ביוני), את הכתיבה של אשכנזי אפשר לתאר כדהרה בעקבות הקדילק בלי הדלק של ג'ק קרואק.

ובכן, זה סיפור האהבה של זמננו; זמן שבו הפסיכואנליטקן הצרפתי ז'אק לאקאן טוען כי לאהוב פירושו להעניק את שאין לך. התביעה לאהבה, לדעת לאקאן, היא למעשה התשוקה לאהוב את שחסר בך באמצעות האחר. כלומר, באופן בלתי אפשרי, לרצות להיות נאהב על ידי מה שחסר לך. או, במלים אחרות, את החסר לדרוש מן האוהב לגלם, ואת שאין לדרוש ממנו להעניק. הרצון להיות נאהב מתבטא, אם כן, כדיכוי הרסני של האוהב.

כדי לדבר על אהבה, אשכנזי הולך בדיוק לשם. אל המרחב שבו אהבה נהפכת לסטייה פתולוגית, למנגנון כואב של שליטה, סבל ואלימות - המקום שעונג נהפך לדיכוי אדם אהוב במטרה לגלות בו את החסר המצוי בך. בעקשנות ובאומץ רב הוא הולך וחושף את יחסי הכוח שביחסי האהבה, תוך שהוא מוביל את דמויותיו לקצה עד שהן מתרסקות בגל תשוקתן הממשית.

על פניו, הסיפור מתחיל בערב הבחירות של שנת 2006 ונגמר במלחמת לבנון השנייה. עם זאת, את ציר הזמן ההזוי הזה, הנוכח אך נפקד כבר מחיינו, אשכנזי מלבה בזיכרונות המודחקים שיצרו את העלילה מלכתחילה ומאפשר להם לפרוץ ולטשטש את הסדר הכרונולוגי. בתוך כך הוא מתאר כל דמות כאילו היתה מלכה ו"עכשיו" היא הולכת ומאבדת את ממלכתה בלי דעת ובשיגעון: סטודנט קנאי הרוצח את חברתו לשעבר; פקח משטרה המשתוקק לאנוס גופות בעת הזיהוי הפלילי; אלכוהוליסט מוזנח המנצל צעירה ירושלמית שטופת דיכאון וייאוש; ואחרים שחולמים על "חוויות אמיתיות" אחרי הבכי ולפני הבדידות והחורבן.

אולם מאחר שהקורא הישראלי אינו מסתפק ב"אנשים רגילים", ומשוכנע כי תהום רבה מפרידה בין "רוע" ו"אהבה", אשכנזי מספר גם על אחד, אדולף אייכמן שמו, המתאהב בפרוצה יהודייה שאדישה לקיומו וזורקת אותו לבלות את שארית חייו בשנאה (אהבה) יוקדת: "הוא המשיך לרדת וצער העולם רק הלך וגבר (...) כשהגיע לקומה השנייה שב ואמר לעצמו שהנה, הוא קיבל את ההוכחה שרודולף הס ורוזנברג פתרו את השאלה היהודית, ולפחות בזה הם מבינים (...) אז הזכיר לעצמו את מה שנאמר להם באימונים בדכאו, שגם אנשי מפלגה תמימים וישרים נתקלו לא פעם ביצרים שהובילו אותם לדרכי פיגולים, אבל ההבדל, כפי שהסביר אייקה, זה שהאמונה שלנו כל כך חזקה, שלכל מבחן אנו יכולים" (עמ' 204-205).

את המאוהב הנאצי האידיאולוגיה המפלגתית לא מנחמת, כמובן, וכל שנותר בידו זה לפנטז על הסבר ארי רציונאלי שיבהיר מדוע היהודייה הזאת מיוחדת במינה: "לא, לא, הם שבהחלט נבראו בצלם המדים והמגפיים לא יאמינו בעושר הגבות העבותות, שנמתחות בשעת מעשה ונותנות לאש הזיווג קונטרה כתימורת עשן! רק לעצמו יספר על הגבות הללו, שדמו לרישומי פחם" (עמ' 206). רק לעצמו יספר, שהרי מי מסוגל להבין את הדחפים של האחר?

אבל, אולי, אפשר ללמוד לחיות טוב יותר עם הדחפים של עצמך בזכות הקשבה לסיפורו של האחר. וכאן באה לביטוי הצורה החרוזה של הרומאן וקושרת את החוויה הסובייקטיבית עם הטקסט. כאשר על אף מסכת האלימות המטרידה שאורג אשכנזי, כזאת שמצריכה לעתים דחייה ומרחק, מצאתי עצמי נבלע לתוכו כאל רשת עכביש. ולא היה זה רק מכיוון שהחרוזים אספו את הלשון המפוצלת והרב קולית כדי לאפשר קריאה מהירה ושוטפת, אלא מפני שהיה נדמה כי הם לוחשים את המלים עוד בטרם נכתבו, כמו קול קמאי ואנונימי שהלך ובנה למעני סיפור. שם, מתחת לתשישות והעייפות של תשוקות בלתי אפשריות, מצאתי אהבה.



יפתח אשכנזי. דיכוי הרסני של האוהב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו