שירה סתיו
שירה סתיו

לצאת מהמאה העשרים

מישל וולבק. תירגמה מצרפתית: רמה איילון. הוצאת בבל, 96 עמ', 78 שקלים

"לצאת מהמאה העשרים" הוא קובץ דק של טקסטים שכתב מישל וולבק לפני עשר שנים, בין ספרו המצליח ביותר, "החלקיקים האלמנטריים" (בבל, 2000), לבין הרומן "פלטפורמה" (בבל, 2003). במרכז הספר נובלה סיפורית, "לנזרוטה", ולצדה חמש רשימות קצרות, מעין מסות קטנות, שיש להן הרבה מן המשותף עם הנובלה, באופן שמטשטש, כתמיד אצל וולבק, את ההבחנה בין הסופר עצמו לבין דמות הגבר המספר את הסיפור הבדיוני. בצרפת פורסם הספר תחת השם "לנזרוטה וטקסטים אחרים" והבחירה של הוצאת בבל בכותרת "לצאת מהמאה העשרים", כשם אחת המסות, לוכדת משהו מרוחו של הקובץ הזה, שרווי כולו בתחושת מיאוס מן המאה שנגמרה ופסימיות עייפה לקראת העתיד להתרחש. רמה איילון תירגמה את הספר יפה.

במסות הקצרות כותב וולבק גרסאות משלו לסיכומי המאה, מזוויות שונות. אבחנותיו מעוררות מחשבה. בדו"ח על מסע הרצאות לאמריקה הוא כותב על "השבטיות הגורפת" של ארץ זו, המנפחת עד אבסורד את פולחן האינדיווידואליות. ברשימה אחרת, על ספרות המאה ה-20, הוא מעלה את הטענה המעניינת כי "הספרות המבריקה ביותר, בעלת כושר ההמצאה הגדול ביותר של התקופה, היא המדע הבדיוני".

משיכתו של וולבק אל הסוגה של המדע הבדיוני (שהמאה ה-20 החלה להופכה ליותר מציאותית מאשר בדיונית), ניכרת כאן היטב, לא רק בגלל המסה הזאת, אלא גם בשל עיסוקו החוזר באפשרויות לשיבוט גנטי של המין האנושי, נושא שפיתח עד למקסימום בספרו האחרון ("אפשרות של אי", בבל, 2007).

גיבור הנובלה "לנזרוטה" הוא גבר שנוסע לחופשה קצרה באיים הקנאריים ופוגש שם תייר בלגי בודד שאיבד את כל היקר לו. בעת סיוריהם באי החדגוני הם מתוודעים לכת הראלים (כת ממשית שיש לה נציגים גם פה בישראל), המקדמת את מימושו של רעיון השיבוט האנושי. ההצטרפות לכת מקנה לחבריה את הזכות לשמר דגימת די-אן-איי, עד שהמחקר המדעי יתקדם דיו לשבט את גופם, את תודעתם ואף את זיכרונותיהם. וולבק, שכל ספריו ספוגים בהבנה חריפה, פקוחת עיניים, של עובדת הכיליון - עוסק כאן באובססיביות בשאלת הנצחיות.

המוטו לנובלה "לנזרוטה" הוא ש"העולם הוא בגודל בינוני". העניין של וולבק ממוקד באמצע, או כפי שהוא קורא לזה, "לכוון אל לב לבו של המרכז". הוא מרבה לעסוק בדמויות רפויות וממוצעות: "באופן אישי, אני מעדיף דמויות בגיל הביניים. מעולם לא התעניינתי - ועדיין אינני מתעניין - בעשירים, או בעניים, או בפוליטיקאים, או בעבריינים, או באמנים (פרט למקרה הייחודי של האמן הכושל, שנראה לי סימבולי: כולנו קצת כושלים, כולנו קצת אמנים). בכל הנוגע לתיאור חברתי, אני בלי ספק מעמד ביניים".

העולם הוא בגודל בינוני, כלומר, בגודל שבן מעמד הביניים יכול לצפות להקיף במשך ממוצע של חיים בינוניים. גדול דיו להציע מגוון מרשים של חוויות תיירותיות וקטן דיו להכזיב את הציפיות הכרוכות בחוויות הללו. תיירות היא עניין מרכזי בספרים של וולבק, שיוצר אלטרנטיבה מרתקת לסוגה של ספרי המסע, שנעים מכוח המשאלה הסמויה לתמורה ולשינוי, אפילו לגאולה. בתיירות, להבדיל מן התפישה הרומנטית של המסע, רעיון התמורה אינו יותר ממס שפתיים צרכני - וגם לעצם האשליה יש ערך נקוב שאפשר להמיר במטבעות.

גם בספר הזה הגיבור של וולבק הוא תייר: גבר פנוי שנוסע אל מחוזות חפץ אקזוטיים או מרוחקים, מקומות שטומנים בחובם "אותו חומר מפריח חלומות", הבטחות מעורפלות לחוויות יוצאות דופן, ולאושר, אם גם זמני. האושר הוא מין, ולכן התיירות של וולבק היא תיירות מין. התייר נוסע מתוך תקווה לזכות בחסדים גופניים של נשים צעירות ויפות. לא אחת הוא גם זוכה בהם, וטועם את טעמו החמצמץ של האושר הזה - פורקן גופני עז אך קצר, שסופו ידוע מראש והוא אינו מביא עמו אלא ריקנות נינוחה, עד לטעינתו המחודשת של רעב מציק לעוד פורקן.

היכולת לחוות אושר מיני נתונה לפרק זמן תחום ומוגבל בחיים, ולכן יש למצות את כל האפשרויות בחלון ההזדמנויות הצר הזה. אחת הרשימות בספר היא פרוטוקול המדווח על ביקוריו של וולבק עם אשתו במועדון לחילופי זוגות, במשך שלושה קייצים רצופים עד 1999. את סוף המאה הוא מסכם כך: "עוד ועוד מועדונים בקוט ד'אזור סוגרים את שעריהם בפני מבקרים בני למעלה מ-50. אם יהיה צורך אציג את תעודת הזהות שלי, אשחק את המשחק, אציית לכללים. 50, כן; נותרו לי עוד כעשר שנים ליהנות. זה הרבה, וזה קצת; אין לי ברירה".

טענה רווחת נגד וולבק היא שהוא סופר פורנוגרפי. כמו בפורנוגרפיה, התפישה המינית שלו היא אינפנטילית במקרה הטוב ופוגענית במקרה הרע. נשים בספריו הן לא יותר מבובות מין שהוא מנפח לשימושו ולהנאתו, והן פועלות בהתאם לקטלוג פורנוגרפי מצוי - לשבחו של וולבק אפשר לומר שהן לא חוזרות על אותו הטריק פעמיים, לפחות לא באותו הספר. ב"לנזרוטה" וולבק מלהק לתפקיד הזה שתי לסביות גרמניות, מעין בדיחה פנימית על הז'אנר, בדיחה מצחיקה ומרושעת, ומגרה בדיוק משום כך.

אך אין די בטענה שוולבק מחפצן נשים, שהרי הוא מחפצן את הגוף האנושי באשר הוא. לכן הפורנוגרפיה היא רק חלק מן הראייה הכוללת, האנטי-הומניסטית, שלו על החיה האנושית, מבט שיש לו מסורת ארוכה ומכובדת בספרות הצרפתית, מסאד ואילך, שוולבק מצטרף אליה במין חדווה עצובה. הגוף אינו יותר מאשר בשר עטוף עור, שק של דחפים ויצרים התובעים הישרדות, סיפוק ועונג.

זהו אורגניזם חומרי ותו לא. הוא יכול להיות גמיש וצעיר, ועל כן נחשק, או רפוי וזקן, ועל כן דוחה. התפישה של הגוף היא כלכלית במהותה ומה שקובע הם שיקולי רייטינג ומעמד: "הצעירים והיפים מזדיינים (הרבה) עם צעירים ויפים אחרים; הזקנים והמכוערים מזדיינים (הרבה פחות) עם זקנים ומכוערים אחרים. אשתי ואני משתייכים לקטגוריית הבינוניים; אנחנו מזדיינים, אם כן, בבינוניות, עם בינוניים אחרים". כך רואה וולבק את המין, הגוף, הנפש, ההתנהגות החברתית, הלבוש וכן הלאה. אין יחסים מלבד יחסי המסחר. מישל וולבק הוא סופר קר ומר.

אבל אין לטעות: הציניות הבוטה שלו מקפלת בתוכה פגיעות גדולה, מוחצת. העיסוק שלו בביניים, באמצע, במרכז, מאפשר לו לכוון את הבעיטות המדויקות שלו ישר לתוך הבטן הרכה. לכן הספרות שלו, כפי שהוא מכנה אותה, היא "ספרות טבורית", ולא אחת אפשר לשמוע את הקינה המחלחלת מבעד למזג הניהיליסטי: "אני מתבונן הלכה למעשה בטבור שלי... קפל הבשר הזה נושא עליו במובהק את סימן החיתוך, בצורת לולאה מרושלת; הוא סימן של חיתוך מספריים שהשליך אותי, ללא הכנה מוקדמת, לתוך העולם; והורה לי להסתדר בו בכוחות עצמי. גם אתה, לא פחות ממני, לא תחמוק מפני הזיכרון הזה... דרך החור הזה שלא נסגר מחדש כראוי, יוכלו האיברים המוצנעים ביותר שלך להישפך החוצה בכל רגע ולהירקב באטמוספירה. בכל רגע תוכל להתרוקן מבני מעיך, תחת השמש; ולהתפגר כמו דג שמחסלים בבעיטת מגף במרכז עמוד השדרה שלו".

מה סוד המשיכה של מישל וולבק, סופר שאינו מציע לקוראיו כל תקווה, נחמה או אמפתיה, ואפילו לא חידוש כלשהו? מה בכל זאת עושה אותו לסופר חשוב ומרכזי כל כך, בעל קהילה עצומה, בינלאומית, של קוראים שנשארים נאמנים לו מספר לספר, ביניהם גם אני, על אף העובדה שגם על פי עדותו שלו עצמו הוא אינו יותר מסופר בינוני?

חלק מן התשובה מצוי אולי בעצם ה"בכל זאת" הזה, זה ה"בכל זאת" המושיב אותו לעשות מעשה חסר תוחלת כל כך, כלומר - לכתוב:

"ודאי היו בחיי רגעים, אני אומר בלבי, שבהם החיים הספיקו לי; החיים, מלאים ושלמים. החיים, בדרך כלל, אמורים להספיק לבני האדם. אני לא יודע מה קרה; ללא ספק מפח נפש כלשהו, שכחתי; אבל לא נראה לי נורמלי שאדם ירגיש צורך לכתוב. גם לא שירגיש צורך לקרוא. ובכל זאת".

Lanzarote et autres textes \ Michel Houellebecq

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ